מתפרסמת בזה הצעת חוק של חברי הכנסת ………………….

מבוא

הסחבת בבתי המשפט מעיקה על הכל.

לסחבת הזאת שתי סיבות עיקריות: כמות השופטים, והתנהלות הדיונים בבתי המשפט.

לפי חוק בתי המשפט שר המשפטים הוא הקובע את מספר השופטים בבתי המשפט, למעט בבית המשפט העליון. שר המשפטים אינו חייב לקבל את הסכמתו של שר האוצר, ואף לא להתייעץ עימו, דבר אשר בא להבטיח את עצמאותה של מערכת המשפט.

דא עקא שבפועל שרי המשפטים ראו את עצמם, בכל דור ודור, ככפופים למגבלות התקציב, כנראה מכוח האחריות הקולקטיבית של חברי הממשלה, ובכך נפגעת עצמאותה של מערכת המשפט.

מוצע, איפוא, שהסמכות לקבוע את מספר השופטים תועבר משר המשפטים לנשיא בית המשפט העליון.

התנהלות ההליכים בבתי המשפט לוקה ביתר ולוקה בחסר.

לוקה ביתר – בעיקר בהערות-אגב אשר אינן דרושות להכרעה בהליך עצמו. נשיא בית המשפט בשעתו, הד”ר יואל זוסמן, אמר: “אין זה מתפקידנו ואין זה מסמכותנו להעיר הערות-אגב, וככל שנמעיט בהן כן ייטב”, אבל הדברים נפלו על אזניים לא-קשובות, ולא אחת אנו מוצאים פסקי דין בהם ה”ראציו” תופס שורות אחדות בלבד, ואילו הערות-האגב שבהם משתרעות על פני עשרות עמודים.

לוקה בחסר – במקרים רבים שופטים לא מתייחסים לטענות בעלי-הדין, דבר אשר, לבד מתחושת אי-הצדק שהם גורמים, גורר ערעורים אשר ייתכן והיו נמנעים אם השופטים היו מתייחסים כראוי לטענות המתדיינים, וגם הם מוסיפים עומס מיותר על המערכת.

יוער כי הן נציבת תלונות הציבור הראשונה, והן הבא אחריה, הנציב הנוכחי, לא ראו כל פגם בהתנהלות כאמור, ולכן אין מנוס מלהסדיר את הדבר בדרך של חקיקה.

תופעה נוספת אשר מסרבלת את ההליכים ומאריכה אותם היא דחיקתן עד לשלב פסק-הדין של שאלות וטענות  אשר יש בהן כדי לסיים את ההליך בשלב מוקדם יותר. הנסיון מראה שהשופטים אינם מרבים להיזקק לשאלות וטענות כאלה, ומוצע להסדיר את הנושא בחקיקה, ובשלב הראשון – במשפט הפלילי.

חוק בתי המשפט (תיקון)(ייעול ההליכים וצמצום הסחבת), התשס”ט–2009

1.             בסעיף 18 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ב-1982 (להלן – החוק העיקרי), אחרי פיסקה (5) יבוא:

(6)     השופט נימק הערות-אגב;

(7)     השופט לא התייחס לטענות שנטענו בפניו;

(8)     השופט התייחס מיזמתו לטענות שלא נטענו, למעט טענות לחוסר סמכות עניינית ולעניין תקנת הציבור, ולמעט טענות לטובתו של נאשם, או לטובתו של בעל-דין לא מיוצג;

2.             בסעיף 35 (א) ובסעיף 45 (א) לחוק העיקרי, במקום “שר המשפטים” יבוא “נשיא בית המשפט העליון”.

3.             אחרי סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ד-1984, יבוא:

149א. טענות אחרות

(1)          בכל שלב של המשפט, לרבות בערעור או בבקשת רשות לערער, רשאי נאשם להעלות, בנפרד מכל טענה אחרת, כל טענה אשר, לטעמו, יש בה כדי לזכותו מאשמה, או לייעל את המשפט או לקצרו.

(2)          נטענה טענה כאמור בסעיף קטן (1), יחליט בה בית המשפט בהקדם האפשרי, ובנפרד מכל החלטה אחרת; ההחלטה תהיה מנומקת.

 

דברי הסבר

לסעיף 1:

סעיף 18(א) לחוק העיקרי, זה לשונו:

קובלנה על שופט

18.  (א)   שר המשפטים רשאי להגיש לבית הדין קובלנה על שופט על יסוד אחד מאלה:

(1)  השופט נהג שלא כהלכה במילוי תפקידו;

(2)  השופט התנהג באופן שאינו הולם את מעמדו של שופט בישראל;

(3)  השופט הורשע בעבירה שבנסיבות הענין יש בה משום קלון;

(4)  הועדה מצאה שהשופט השיג את מינויו שלא כדין;

(5)  השופט הפר כלל מכללי האתיקה לשופטים שנקבעו לפי סעיף 16א.

הוראות אלה אינן מסדירות את התחום החשוב ביותר בתיפקודו של השופט: ניהול הדיון ביעילות, מבלי לפגוע במראית פני הצדק. מוצע, איפוא, להוסיף פסקאות אלה:

(6)  השופט נימק הערות-אגב;

(7)  השופט לא התייחס לטענות שנטענו בפניו;

(8)  השופט התייחס מיזמתו לטענות שלא נטענו, למעט טענות לחוסר סמכות עניינית ולעניין תקנת הציבור, ולמעט טענות לטובתו של נאשם, או לטובתו של בעל-דין לא מיוצג;

לסעיף 2:

סעיפים 35(א) ו-45(א) לחוק העיקרי, זה לשונם:

השופטים

35.  (א)   בבית משפט מחוזי יהיו שופטים במספר שיקבע שר המשפטים בהודעה ברשומות.

השופטים

45.  (א)   בבית משפט שלום יהיו שופטים במספר שקבע שר המשפטים בהודעה ברשומות.

כאמור במבוא מוצע כי מספר השופטים ייקבע ע”י נשיא ביהמ”ש העליון.

לסעיף 3:

סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי, זה לשונו:

טענות מקדמיות

149.        לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן –

(1)  חוסר סמכות מקומית;

(2)  חוסר סמכות ענינית;

(3)  פגם או פסול בכתב האישום;

(4)  העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה;

(5)  זיכוי קודם או הרשעה קודמת בשל המעשה נושא כתב האישום;

(6)  משפט פלילי אחר תלוי ועומד נגד הנאשם בשל המעשה נושא כתב האישום;

(7)  חסינות;

(8)  התיישנות;

(9)  חנינה;

(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.

הטענות המקדמיות המנויות בסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי, למרות שהן אינן רשימה ממצה, אינן מכסות את כל האפשרויות והצרכים.

כך, למשל, אם בשלב מוקדם של פרשת ההגנה מוכיח הנאשם אליבי מוצק: לפי המצב כיום אין הנאשם רשאי לבקש זיכוי בשלב הזה, ועליו להחליט אם להסתכן בהכרזת “אלה עדי”, או להמשיך את פרשת ההגנה (למרות שהתוצאה צפוייה).

והוא הדין בשלב הסיכומים, אם הנאשם סבור שיש לו “נימוק מנצח”, יש לאפשר לו לטעון אותו בנפרד, כדי לקצר את ההליך, בלי להסתכן בויתור על הנימוקים האחרים אם הנימוק בו בחר לא התקבל.