ב”ה

זו איננה מלחמת מצווה   

כמה פעמים אפשר לסחוט אשראי למלחמת-מצווה על אותה כברת ארץ בתוך ששים שנה? כמה פעמים מותר לעמוד על דמם של נקיים בתירוץ של מלחמה מצווה?

ושוב קופצים כל הרבנים על המציאה – “מלחמת מצווה”. מצטטים פסוקים, מברכים, ובאופן כללי, נטלו על עצמם את תפקיד הכהן, משוח-מלחמה, לשלח את בני ישראל ל”מלחמת- מצווה” ולברכם בשם ה’.

זו איננה מלחמת מצווה, להיפך, מצווה היא להימנע ממנה. המלחמה הזו איננה, לא למען העם ולא למען הארץ, אלא, למען כס השלטון למימסד הכופר בעיקר! כזו היתה גם “מלחמת לבנון השניה”. די להטעות את הבנים, די לשלוח אותם למלחמות הסרק של המדינה שהשמאל בנה!

כמה פעמים אפשר לסחוט אשראי למלחמת-מצווה על אותה כברת ארץ בתוך ששים שנה? כמה פעמים מותר לעמוד על דמם של נקיים בתירוץ של מלחמה מצווה? כשם שחורבן הארץ איננו מצווה, כי אם פשע, כך גם שפך הדם הזה, שבא בעקבות החורבן, כאשר המטרה כלל איננה יישוב הארץ! לא די שהחריבו בזדון, תוך התגרות בעדים ובהתראה, ובכך הביאו עלינו, ביודעין, את המלחמה הזו, הרי, עתה, כשהם שולחים את הבנים למות, הרי זה למטרה מוגבלת, וממילא זמנית, שוב על פי האינטרסים הצרים של חבורת האופורטוניסטים המושחתים הרואים ב”מדינה” כלי לשירותם העצמי.

המלחמה הזו איננה למען העם והארץ, כפי שהחורבן לא היה כזה, המלחמה הזו, כמו אותו חורבן שגרר אותה אחריו, היא למען הכת השלטת = “מדינת ישראל”. ארץ ישראל ועם ישראל אינם “מדינת ישראל”, ו”מדינת ישראל” איננה, לא עם ישראל ולא ארץ ישראל. “מדינת ישראל” היא האויב מספר אחת בעולם של העם היהודי, כיום, ולהילחם את מלחמותיה זהו פשע!

רבני ה”ציונות הדתית” עושים את תורתם קרדום לחפור בו את קברות תלמידיהם! וזו עובדה! כל עוד לא העלו את ה”ממלכתיות” שלהם על דרך-המלך אל המלך, אל ישלחו את הבנים, בדרכי רמיה, להילחם למען מטרות כוזבות. זו איננה מלחמת ה’, זו המלחמה בה’.  אל המלחמות האלה צריכים ללכת מי שהביאו אותן עלינו, לא מי שלא רצו בהן. מי שליכלך, שינקה אחריו! אלו הן מלחמותיו של “מחנה השלום”, לא מלחמות ישראל!

הפעם האחרונה שעם ישראל יצא למלחמת מצווה, היתה במלחמת-ששת-הימים, וגם זה, לא מלכתחילה, אלא, בדיעבד. “מדינת ישראל” לא התכוונה לשחרר את ארץ ישראל, אלא, להגן על גבולות אושוויץ שלה. איתרע מזלה, והקב”ה העביר את המלחמה לשטח האויב, לפני שהספיקה לעמוד על הקורה אותה. וכאשר עמדה, נסוגה! הלוא כך הגדיר פושע ישראל, עמוס עוז, אותו נצחון נסי: “הניצחון הצודק והטראגי של מלחמת ששת הימים”.

מאז מלחמת ששת הימים מופנים כל משאביה של המדינה שהשמאל בנה למטרה אחת בלבד – מסירת ארץ ישראל, ובלשון הכזב – “תהליך השלום”. זה החל, כאשר משה דיין, לימים הפושע שבישל את הסכמי קמפ-דייויד הראשונים, יחד עם מנחם בגין ועייזר ויצמן, מסר את מפתחות הר-הבית לידי מטיפי הג’יהאד, מה שהעיד על התאוששות מהירה מן הטראומה של שחרור לב ארץ ישראל. כפי שמיהר למצוא את עשתונותיו לאחר אותו נצחון, כן מיהר לאבד אותם במלחמת יום הכיפורים….

ואילו, רבני “הציונות הדתית”, לעולם אינם מאבדים את עשתונותיהם, הם תמיד מתאימים את עצמם למצב, כלומר – ל”ממלכתיות”. לא נראה שיש להם איזו כוונה לחזור בתשובה, ואנו, אנה אנו באים?