ב”ה                   הכתבה המקורית פורסמה תחת הכותרת – ברווז עתונאי בכנפי צנחן

כרמלה, האם החמישית – אֻם ג’יהאד

אני מתנגד להתנתקות. אם התכנית תתבצע, חלילה, היא תביא את הטילים שירו עלינו במילואים לאשדוד, שדרות וקרית מלאכי, העיר שלי. אני יודע שרוב הגדוד כעס על המכתב, שיזמו גורמים פוליטיים שאני מכיר אותם אישית.

ליאור קצב, ראש עיריית קרית מלאכי, לשעבר, ואחיו של נשיא המדינה, היה גם הוא בין חיילי הגדוד. קצב: “קיבלנו יחס מצוין מהתושבים. זה התחיל מקבלת הפנים. היה מרגש לראות זוגות צעירים, נשים וילדים עומדים בחום הרב כדי לחלק לחיילים שתייה קרה ועוגות. בלילות היו עוברים בין העמדות ומציעים שתייה חמה. כשהגעתי לבית הכנסת באחת השבתות קפצו עלי יותר מעשרה מתפללים, וכל אחד מהם ביקש להזמין אותי לסעודת שבת.

“אני מתנגד להתנתקות. אם התכנית תתבצע, חלילה, היא תביא את הטילים שירו עלינו במילואים לאשדוד, שדרות וקרית מלאכי, העיר שלי. אני יודע שרוב הגדוד כעס על המכתב, שיזמו גורמים פוליטיים שאני מכיר אותם אישית“.

מכתב מהעוזר של בורג 

את המכתב יזם, כאמור, מישל חלימי, פעיל במפלגת העבודה, ששימש כעוזרו של אברום בורג. חלימי, בן 40, עובד בסוכנות היהודית (שבראשה עמד בורג). על המכתב חתום גם רועי בן דוד, עוזר של מצנע, שעל-פי עדות חיילי גדוד ארגן למצנע סיור בכפר דרום בזמן שהגדוד היה שם בתעסוקה.
מלשכת ח”כ מצנע נמסר בתגובה: “רועי בן דוד הוא עוזר חדש של מצנע והיה חייל בגדוד. את המהלך הוא עשה כאזרח פרטי. ח”כ מצנע לא ידע על כך ואינו קשור ליוזמה הזו בשום צורה“.

רועי בן דוד: “אני רק חתום על המכתב. מי שהרים את כל הנושא הוא מישל חלימי. אני אדם עצמאי. שם המשפחה שלי אינו מצנע ושמי הפרטי אינו עמרם, ויש לי זכות להביע את דעתי, גם אם זה נוגד את דעתו של מצנע לפעמים“.

לא היה כאן גילוי נאות?

“אני הייתי חלק מרבים שחתמו על המכתב. זה הציק לי אישית כבן אדם, ולא כעוזר של מצנע“.

המכתב בושל תוך כדי המילואים?

“לא דיברתי עם עיתונאים תוך כדי השירות, למרות שיש לי קשר איתם“.

בדיעבד, אתה מצטער?

“ממש לא“.

מישל חלימי: “אני יוזם המכתב. חשבתי לנכון לעורר את הציבור כדי שיראה את המצב האמיתי בנצרים. חשוב לי להדגיש שאנחנו לא סרבנים. גם אם מחר יקראו לנו לנצרים נתייצב כאיש אחד. כשנגמרו המילואים החלטתי ליזום מכתב לשרון שיחזק את ידו בתכנית ההתנתקות. זה המסר העיקרי שלי“.

אתה איש מפלגת העבודה?

“כן, אני חבר לשכת העבודה. אני לא מזוהה עם בורג, על אף שאני מעריך אותו מאוד, ואני גם חבר של פואד. נכון שעזרתי לבורג כשהוא התמודד על ראשות העבודה, אבל כשאני חובש מדים אני לא מערב את דעותי הפוליטיות“.

אבל היית בקשר עם המפלגה?

“זו יוזמה אישית שלי. יש לי זכות כאזרח וכאיש מילואים ששירת במקום להביע את עמדתי“.

למרות שבכתבות צוטט חלימי בביקורת קשה על התושבים, הוא מתחמק מלחזור עליה: “רוב תושבי נצרים הם אנשים טובים ואין לי בעיה איתם. בסך הכל הממשלה היא ששלחה אותם לשם. היה הסיפור של רכז הביטחון, אבל מעבר לזה מה שמטריד אותי יותר הוא עצם ההתנחלות, והעובדה שצריך כל-כך הרבה כוחות כדי לשמור על  60 משפחות“.

אני רוצה להבין את החשיבה שלך: נצרים היא כרגע אחת הנקודות החלשות ביותר, ולכן אתה רוצה לפנותה. ומה אחר-כך? אם יתקיפו את אריאל תרצה לצאת גם משם? איפה אתה מתכונן לעצור?

“כרגע מדובר על נצרים, אני מתמקד איפה שהייתי“.

אתה מבין שפינוי נצרים יוצר תקדים.

“רוב העם בעד הפינוי וההתנתקות“.

מתפקדי הליכוד דווקא לא.

“כולם יודעים מי הגיע להצבעה מבין 200 אלף חברי הליכוד. זה לא עניין רציני“.

אבל אתה נכנע לטרור ונותן לו רוח גבית.

“ככה אמרו גם על היציאה מלבנון, ורואים שהמצב שם נרגע“.

למה יש לי הרגשה שהבאת את הדעות מהבית למילואים?

“נכון שהיתה לי דעה, והיא רק התחזקה כשראיתי את המצב בשטח“.

מה בדיוק חיזק אותך?

“אם צריך להסתובב בנצרים עם קסדה ושכפ”ץ, זה אומר שלא מדובר בבית. התושבים לא חיים שם בשלווה, אז בשביל מה להישאר שם בתוך יותר ממיליון ערבים?”

כשאני מזכיר שאלה יחסי הכוחות בין ישראל לערבים שסביבה, הוא שולף את הקלף המנצח: “תזכור שאני לא התחלתי את היוזמה. זה ראש הממשלה ,אני רק מחזק אותו“.

לחזק את נצרים

איציק וזנה, דובר נצרים: “המכתב עצמו הוא מכתב פוליטי ‘סטנדרטי’, שלצערי אנחנו כבר מורגלים בו. מה שמרגיז הוא שיוזמיו יצרו קישור בין החתימות של החיילים לבין הטענות נגד המתיישבים, שלא הופיעו בו כלל.

“מישל חלימי ורועי בן דוד הם פוליטיקאים שגיבשו את דעתם השלילית על נצרים הרבה לפני שהגיעו למילואים, והם ניצלו את ההילה של השירות במקום כדי להוציא את המכתב. הם לא למדו מהשירות כאן שום תובנות שחיזקו את דעתם. הם באו עם הדעות עוד מהבית. התקשרו אלינו מפקד הגדוד וקצינים נוספים כדי להתנצל על המכתב ולהביע את הערכתם לתושבים.

“סיפור הרבש”ץ קשור לחולה שהיה צריך לצאת לטיפול דיאליזה בבית חולים וגרם לוויכוח קולני. רכז הביטחון הצטער והתנצל על הצעקות. זה לא מייצג את היישוב, ואפילו לא את רכז הביטחון בעצמו. חצי מהתושבים של היישוב השתתפו בעצמם באזכרה על חשבון זמן העבודה שלהם“.

היו תלונות על כך שהחיילים הוקפצו בשעות לילה מאוחרות ללוות תושבים שחזרו לבתיהם, למשל מחתונות בצפון הארץ.

“אנחנו לא הזמנו את המצב הביטחוני, אבל המציאות בשטח מכתיבה נסיעה בליווי צבאי צמוד, ולכן צריך לפעמים להוציא ג’יפ ליווי לאנשים גם באמצע הלילה, אפילו אם זה מטריד את החיילים. זה בדיוק תפקיד הצבא, והוא ערוך לכך. אנחנו מצדנו משתדלים למזער את הנטל ככל שאפשר. תזכור שהחיילים באים לכאן לכמה שבועות, ואילו אנחנו נמצאים כאן יום יום וצריכים להמשיך את שגרת חיינו“.

אולי האווירה של יישוב שחרב הפינוי מתהפכת מעליו גרמה לתסכול בקרב אנשי המילואים?

“אני יכול להרגיע אותם: אנחנו מתכוונים להישאר כאן עוד שנים רבות. נקווה רק שהמצב הביטחוני ישתפר“.

איך עושים זאת?
                                               
“הצבא עושה צעדים בכיוון, ויש להמשיך בהם. הציר היום חשוף בחלקו. החשיפה הזו הושגה בדם ממש. אני אישית נפצעתי לפני כמה שנים ממכונית תופת שפרצה מתוך אחד הפרדסים שליד הציר. אם אותו פרדס היה מחושף, הפיגוע היה נמנע. צריך להתייחס לכביש כאל חלק מהיישוב ולגדר ולחשף אותו בהתאם. לא מדובר בפגיעה במבנים רבים. אני לא שש לכך, אבל כשמשווים לאלטרנטיבה ? פיגועים רצחניים ? התשובה ברורה“.

מה החשיבות של היישוב?

“ראשית, יהודים שחיים בכל מקום בארץ ישראל לא צריכים להתנצל על כך שהם חיים ונושמים בה. אם מסביב לנו רוחשות חיות פרא, שראינו את אכזריותן, בהן צריך לטפל. אנחנו לא צריכים להתנצל ולא צריכים להמציא סיבות ביטחוניות לקיום של נצרים.

“שנית, היתרונות הביטחוניים של המקום הם שליטה על מרכז הרצועה. כל קצין בכיר שהגיע לכאן ב-11 השנים שאני בנצרים מציין את השליטה שלנו על נמל עזה ועל צירי מרכז הרצועה ומחנות הפליטים.

מכתב נוסף

בעקבות מכתבו של חלימי והסערה התקשורתית שעורר, חתמו כמאה מחיילי הגדוד, ובכללם המג”ד, על עצומה נגדית, שרוכזה על יד רס”פ הפלוגה, רפי בביאן. בין השאר נכתב:

“אנו, חיילי ומפקדי גדוד 8105, יוצאים נגד מכתב החיילים שפורסם בתקשורת ונגד השימוש הציני בעבודת חיילי הגדוד בנצרים כדי להעביר מסר פוליטי.

ברצוננו לציין עוד כי הפרסום על יחס מזלזל מצד תושבי נצרים הינו מסולף ואינו תואם את התחושות של רוב חיילי הגדוד. תושבי נצרים יצאו מגדרם וחיבקו בחום את חיילי הגדוד, הן באירוח בבתים לארוחות, הן בחלוקה יומיומית של שתייה קרה עוגות וקפה לעמדות, בקבלת הפנים ביום הגעתנו לנצרים ובפרידה בסיום השירות.

אנו נמשיך לשרת את מדינת ישראל באשר יקראו לנו, להגן על אזרחיה ולעשות כמיטב יכולתנו לביצוע כל משימותינו על הצד הטוב ביותר“.

בביאן: “בחיים האזרחיים אני קב”ט המועצה שדות נגב-עזתה. אם היו שואלים אותי מה צריך לעשות, תשובתי היא חד-משמעית: יש להרחיב את הציר ולבנות גדר חכמה, ואז נצרים תוכל לשבת לבטח“.

ביום חמישי בשבוע שעבר צעדו חלק מחיילי הגדוד מקיבוץ סעד לכיוון נצרים וחילקו פרחים לתושבי היישוב. כלי התקשורת העדיפו לדווח על כמה עשרות חיילים וקצינים במילואים, ביניהם גם מיודענו מישל חלימי, שצעדו לעבר גוש קטיף במהלך סוף השבוע כדי “לפתוח בדיאלוג עם המתיישבים ולגלות כלפיהם אמפטיה”. כל זאת, כמובן, במטרה לשכנעם בנחיצותה של ההתנתקות.

צבי הנדל, סגן שרת החינוך: “אין לי בעיה עם כותבי המכתב. זכותו של כל אחד להביע דעה, ואני בטוח שאפשר למצוא רבבות חיילים שיחתמו על עצומות נגדיות.יש לי בעיה גדולה עם התקשורת ועם הגב’ מנשה במיוחד. היא נוברת בחצר האחורית של הצבא במסווה של כתבת לענייני ביטחון ומחפשת כותרות כאלה. מובן שזה רק חלק ממגמה תקשורתית כוללת. הם מבקרים את המהלך הדמוקרטי של משאל הליכוד, אבל מתעלמים מפיטורי שרי האיחוד הלאומי שנעשו בצורה כמעט דיקטטורית, רק כדי ליצור רוב להתנתקות“.

איך פותרים את הסיטואציה הקשה בנצרים?

“אני חושב שהמצב הביטחוני קשה לא בגלל המיקום הספציפי של נצרים, אלא בגלל מעשיו והצהרותיו של ראש הממשלה, שמזמינים טרור. אנחנו שומעים את זה מקציני הצבא, שאומרים לנו שאחרי כל אמירה של ראש הממשלה הם סופרים את השעות לפיגוע הבא. בנצרים לא יותר קשה מאשר בכפר דרום או במורג. בנצרים צריך לקום יישוב קהילתי גדול, וזה מה שיחליש את הטרור. יישוב גדול יחד עם לחימה עיקשת בטרור, כמו שהוכחנו בחיסול ראשי החמאס, הם הפתרון. אין קיצורי דרך“.

ליטרת הסרבנים של התקשורת

אז מה היה לנו בסופו של דבר? גדוד מילואים בעל מסורת מפוארת שמתגייס ביותר ממאה אחוזים, עובד קשה ולא מקטר; מחמאות מכל כיוון ליחס של תושבי נצרים; תקרית עם רכז הביטחון, והכי חשוב ? עיתונות ‘חרוצה’, תאבת התנתקות, שהתמכרה כל-כך לליטרת הסרבנים החודשית שהיא נאלצת להמציא תחליפים.

איך אמר אלי רס“ר הגדוד: “במכתב נאמר בפירוש שכולם יבואו לשרת בכל מקום, כולל נצרים, ולא היתה בו שום תלונה על תושבי המקום. אבל הכותרות היו הפוכות לגמרי. המכתב הזה עשה לי ממש בית ספר לתקשורת“.

אלי למד כנראה משהו מהפרשה. חבל שאי אפשר לומר כזה דבר על העיתונות.

המכתב של כרמלה מנשה

מכתבו של חלימי, חתום על ידי 46 חיילים מהגדוד, מובא להלן במלואו, כדי להעיד יותר על מה שאין בו מאשר על מה שיש בו.

לכבוד
ראש הממשלה, מר אריאל שרון, ושר הביטחון, מר שאול מופז

שלום רב,
הנדון : פינוי נצרים

אנחנו, חיילי פלוגת צנחנים במילואים ? שלחמנו בלבנון וגויסנו בצו 8 למבצע “חומת מגן” ? השתחררנו לפני ימים ספורים משירות מילואים בגזרת נצרים.

איננו סרבני שירות ונתייצב לשירות מילואים מיד לכשיקראו לנו, בכל שעה ובכל מקום.
הננו בעלי השקפות שונות לגבי אופן פתרון הקבע. על פי מיטב הבנתנו, הננו מייצגים במכתב זה את מרבית חיילי הגדוד.במהלך שירות המילואים הנוכחי ציינו את נפילתם של ארבעה מחברינו בגזרת נצרים לפני עשר שנים. לשמחתנו, הסתיים השירות הפעיל הנוכחי ללא נפגעים לגדוד.

אנו משוכנעים, כבוד ראש הממשלה ושר הביטחון, כי תכניתכם לפנות את רצועת עזה מנוכחות אזרחים ואנשי צבא הינה חיונית לביטחון המדינה ואזרחיה.

אין לנו מה לחפש בנצרים. אין הגיון בהשקעת גדוד מורחב בשמירה על התיישבות מבודדת זו ובהבטחת דרך הגישה המסוכנת.

יישום תוכנית ההתנתקות תחזק בנו את האמונה בצדקת דרכנו, ותסייע לנו להזדהות עם מטרות הלחימה.
אנו קוראים לכם לדבוק בתכניתכם המקורית ליישום תכנית ההתנתקות“.

כפי שניתן לראות, אין במכתב כל זכר לביקורת על תושבי נצרים, אולם כרמלה מנשה חיברה בין ביקורתו האישית של חלימי לבין המכתב בצורה שיצרה את הרושם כאילו כל החתומים עליו מתלוננים על אנשי היישוב.