מערכת המשפט בישראל, אשר בעבר נהנתה מאמון ציבורי רב, הולכת ומאבדת את אמון הציבור, במידה מדאגת.

הסיבה העיקרית היא האמון העיוור שנתן הציבור בשופטיו, בדומה לאמון העיוור שהוא נתן בגנרלים של צה”ל.

האמון העיוור הזה מגיע עד כדי סגידה עיוורת.

הסגידה העיוורת הזאת, לגנרלים של הצבא, הביאה עלינו את אסון יום הכיפורים, 1973.

הסגידה העיוורת לגנרלים של בנשפט תביא עלינו אסון יום כיפור משפטי.

ראו מה כתבתי על יום כיפור המשפטי לפני 34 שנים – וזה כאילו נכתב היום!

בגלל שכרון הכוח השופטים מרשים לעצמם הכל. הם לא מתייחסים לטענות שלך, הם מצפצפים עליך. הצפצוף הזה בא לידי ביטוי בלשכת ההוצאה לפועל, בבית המשפט לתעבורה, ובכל בית משפט אליו אתה פונה.

האם שאלת את עצמך מדוע שופטי ישראל מרשיעים 99.8% מהנאשמים?

האם שאלת את עצמך מדוע השופטים מקשיבים בסבלנות לנציגי המדינה, הבנקים ושאר ה”לקוחות” הגדולים שלהם, וכאשר אתה רוצה לדבר הם נעשים קצרי-רוח?

מרוב שכרון הכוח מערכת המשפט לא רואה ממטר את מה שאני דחפתי לה לפרצוף לפני 34 שנים.

נשיא ביהמ”ש העליון לשעבר, השופט אהרן ברק, אמר כי לשופטים אין אלא אמון הציבור, וכיוון שמהאמון לא נשאר להם הרבה, לא נשאר להם ולא כלום.

לא רואים ממטר: שנה לפני פרישתו של אהרן ברק כתבתי שהוא כמו ילד-טוב פולני משאיר אחריו צלחת ריקה, ורק שנה אחרי פרישתו התבכיינה הנכנסת-בנעליו, השופטת דורית ביניש, כי הוא השאיר אחריו אדמה חרוכה.

שני דברים נחוצים להבראתה של מערכת המשפט: עצמאות מקצועית, ומחויבות לציבור.

לשם כך אנחנו נציע שאת מספר השופטים יקבע נשיא ביהמ”ש העליון (במקום שר המשפטים, כיום), אבל, כמשקל-נגד, השופטים יהיו מחוייבים לתת הנמקה מלאה לכל פסק-דין, ולכל החלטה אחרת.

כאשר מערכת תקבע את מספר השופטים, היא לא תוכל להתבכיין על כך שמספר השופטים המועט אינו מאפשר לשופטים לעשות מלאכה יסודית.