ב”ה

אחת מפצצות המרגמה, שנפלה בהתנחלות כפר דרום, החטיאה בסנטימטרים את ביתה של משפחת כהן, ששלושת ילדיה נפצעו קשה בפיגוע “אוטובוס הילדים” בחודש נובמבר 2000. 

למרבה המזל, הלילה לא נפגע איש מבני המשפחה. בשעתו, לאחר אותו פיגוע נורא, נכרתה כף רגלה של של אורית, כיום בת 15, נקטעה רגלו של ישראל, בן ה-10 ותהילה, שבעוד חודש תחגוג בת-מצווה, איבדה את שתי רגליה. בפיגוע “אוטובוס הילדים” נרצחו מרים אמיתי (35), אם לארבעה, וגבריאל (גבי) ביטון (34), אב לשישה, שניהם מכפר דרום.  

 פצצת המרגמה פגעה מחוץ לבית, ורסיסים רבים חדרו פנימה. אם המשפחה, נגה כהן (35), אם לשמונה ילדים, הקטנה בת שנה ותשעה חודשים, מספרת ל-ynet: “ב-1:20 בלילה הזכוכיות התנפצו. בחדרי הילדים, החלון נשאר פתוח, ולכן הם לא נפגעו מרסיסי זכוכית. בסלון נפל החלון הגדול. האוטו שלנו הופגז כולו”.  

דודי אלפר (36), תושב כפר דרום מספר: “ביום שישי היה אצלנו RPG. זה עניין של יום-יום. מאז שראש הממשלה מדבר על התנתקות, זה מעודד אותם, אבל בחסדי השם, כולם בריאים ושלמים”. מדובר צה”ל אישרו שזוהתה פגיעה בכפר דרום.

 לדברי נגה כהן, “זה עניין תדיר. מדי יום נופלות פצצות”. עד לפני שנה וחצי התגוררה משפחת כהן בגבעת שמואל, כדי להיות קרובים לבית החולים תל-השומר, שם עברו הילדים שיקום ממושך, שנמשך כשנתיים. לאחר לבטים קשים, החליטו לשוב לכפר דרום. הקשיים עדיין מעיבים על חייהם: “ככל שהילדים מתבגרים, כך קשה להם יותר”, מספרת נגה.  

אחרי מה שקרה בלילה, האינסטינקט לא אומר לך לעזוב? 

“הלילה כולם קפצו מהמיטות. יש פה הרבה בומים בלי סוף. הלילה כולם צרחו. כשדבר כזה קורה, האיסנטינקט אומר ‘נוציא אותם מפה’, אבל אחרי שעה, אני אומרת שברגע שנצא מפה, זה בדיוק מה שהם רצו. יהודי לא עוזב את הבית שלו כי תוקפים אותו. אצלנו בבני עקיבא למדנו ‘מתקיפים אותך – תגיב’. היום אני אשתוק על זה שספגתי?” 

ולמרות הכל, את עדיין נחושה להישאר?  

“הנחישות קיימת, אבל זה קשה. לנו עצם החזרה היתה קשה. שקלנו אם לחזור, ולמרות הכל חזרנו לפני שנה וחצי. רצינו להיות גיבורים ולחזור. ציפינו שתהיה עזרה מצד הממשלה למגר את נושא הפצצות. לא ברור לנו למה לא מפסיקים את הפצצות.  

היינו אצל ראש הממשלה, כשפצצת מרגמה הרגה חייל. ישבנו אצלו, אני ושניים מהילדים, והוא הבטיח שיביא ויבדוק את השטח, ויעשה כל מה שניתן. יצאנו בהרגשה טובה. מי חלם שהוא יגיד שהולכים לצאת מפה”.

 עושה רושם ששרון הצליח להשיג רוב לתוכניתו.

 “אני מתה לפגוש את ביבי ואת לימור לבנת, שיסתכלו לי בעיניים ויגידו לי שיוצאים מפה. לא מבינה את ההתרפסות הזו.

 מה כל כך השתנה, שמגיע לפלסטינים מה שלא הגיע להם קודם. אפילו רבין לא העז לפנות את עזה. יש אינטרס לשמור על כפר דרום. אם שילמנו ברגליים, אז בית זו לא בעיה. איך אפשר לקפל יהודים?” 

איך את קושרת את זה לכאב הפרטי שלך?  

“אני לא אוהבת להשתמש בכאב האישי שלי. אני מתביישת. אם יוציאו אותי מפה. אני מתביישת שמוציאים את העם הזה למען שום דבר. פיסת שלום לא נקבל מזה. אני מנסה להבין את ההגיון שמנחה את היציאה. ההגיון הוא מתנה למי שתוקף אותנו. תתקוף – תקבל.   

אני לא מצליחה להסביר את זה, לא לעצמי ולא להם. אם ילד יכול לתת רגליים, אז המדינה לא יכולה להבין שצריך לעשות יותר?. יותר מ-4,000 פצצות מרגמה נחתו פה שלוש שנים. איזו מדינה היתה נותנת לזה לקרות? יש בנו עדיין משהו גלותי”.

 את לא מרגישה שהקורבן האישי שלך היה קורבן שווא?  

“זה מתחיל להרגיש כך. אם תוכנית ההתנתקות תתממש, אלך לשאול את שרון למה ילדיי נתנו את הרגליים? כדי שאתה תוציא אותנו מפה?”.