ההפקרה סימפטום ההפקרות

(קטעים מראיון עם משפחת מדחת יוסף. שושי גרינפלד, מקור ראשון, 8.6.2001)

מה אתה מרגיש עכשו כלפי המדינה (שאלה לאב, סלמאן)

אין לי טענות אל המדינה אלא אל הצמרת שקבלה את ההחלטה לא לחלץ את בני. מדינת ישראל סמכה על ג’יבריל רג’וב שיחלץ את מדחת. הפלשתינים הם שירו ופצעו אותו, ולא הגיוני שזה שירה הוא זה שיחלץ. היו צריכים לסמוך רק על צה”ל. מדחת התגייס לצה”ל, לא לצבא הפלשתיני, וצה”ל היה חייב לדאוג לו.

ראמז (אח):

יום לפני-כן חילצו את הבן של מושל שכם. כנראה חייהם של הפלשתינים חשובים יותר מחייו של חייל צה”ל. יש לכם בעיה במדינה. את מי שמשתתף ונלחם אתכם שכם אל שכם, אתם לא מעריכים; את צבא דרום לבנון הפקרתם, וכסף, במקום להעביר ללוחמים לצידכם, אתם מעבירים למי שיורה בכם ורוצה ברעתכם”.

דקות ספורות לפני שנפצע התקשר בפלאפון מתוך קבר יוסף.

שהרבאן (אחות):

מדחת היה הנשמה של הבית, עכשו משהו מת. כשהוא טלפן, שאלתי איך מזג האויר, ומדחת אמר שיורד גשם של אבנים. שאלתי מתי יחזור הביתה, והוא אמר שמחר. הוא, באמת, חזר למחרת, אבל כולם יודעים איך חזר. אחר-כך ביקש לדבר עם אמא. מדחת שאל מה היא מכינה לאכול, ואמא אמרה שהיא מכינה ג’נדרה. הוא אמר לה – סחתיין – כי הוא לא אהב ג’נדרה, אז אמא אמרה לו שכשיבוא היא תכין אוכל שהוא אוהב. מאוחר יותר באו השייח’ים וספרו לנו מה שקרה.

מהדי (אח):

לא תמצאי חכם דת אחד שבוכה. יש כאלה שבניהם נפלו, אבל, לא תמצאי דמעה על לחייהם. אני קם בלילה ובוכה, עד היום. נכון שאומרים שאלוקים רוצה, ושמעפר באנו ואל עפר נשוב, אבל, איזה אבא יכל שלא לבכות מול גופת בנו? ביום הראשון שנודע לנו, ישבתי וחיבקתי את אבא, שבכה כמו תינוק. הנביא יוסף נזכר גם בדת שלנו, מקבר יוסף יצא קבר יוסף.

אחרי שמדחת נהרג ישבה משפחת יוסף שבעה ימים, ואנשים מהכפר ומן האיזור באו לנחם. הבנות לבשו שחורים, ולאורחים הגישו קפה.

סלמאן:

אצלינו לא יושבים על הארץ או קורעים את החולצה, כמו אצלכם. ישבנו יותר מחודש ובאו מנחמים מכל הארץ. עד עכשו באים. באו גם המון ישראלים, אנשים שאנחנו לא מכירים, שאמרו: ‘אנחנו מצטערים ומתביישים’. בקורים כאלה מקלים עלינו ומנחמים אותנו. אמנם הבן הלך ולא יחזור, אבל, לפחות, יש הרגשה טובה בלב מזה שאנשים מגיעים מכל הארץ ומשתתפים בצער”.

אחד המנחמים היה הלל ליברמן מאלון-מורה.

מהדי:

הלל היה בלוויה של מדחת וכתב ביומן למעלה. יום אחרי זה נרצח. באו עוד אנשים מאלון-מורה ללוויה להשתתף בצערנו.

בחדר של מדחת הכל נשאר כמו שעזב, תמונה בשחור לבן של בחור ובחורה על אופנוע, תמונות מחזור מהתיכון וממשמר הגבול, דגל ישראל ודגל מפלגת העבודה. בבחירות האחרונות הכניסו בני משפחת יוסף פתק לקלפי: “מדחת יוסף – כי זלזלתם בחיים שלו”.

מהדי:

מדחת היה פעיל במחנה השלום, והאנשים להם הקדיש את חייו, ביניהם ברק, שהיה ראש ממשלה, בגדו בו. מדחת הפיץ תמיד בקרב בני נוער את סיסמאות השלום והיה מתדפק על דלתות הכפר כדי לשכנע אנשים בענין הזה. הוא תלה על הדלת מדבקות של ברק. אם זה לא היה הוא, שתלה את המדבקות, היינו מורידים אותן, כי אנחנו לא מאמינים יותר בדרך של ברק.

שהרבאן:

ברק לא התייחס אלינו. לא הרים טלפון, ואפילו מברק לא שלח. יש לנו קלטת וידאו, שבה ברק מדבר לפני חיילים, וחייל בשם דני שואל: ‘אם אני אפצע – תחלצו אותי או שתסמכו על הפלשתינים’? ברק כועס עליו בקלטת.

סלמאן:

כרתנו ברית עם מדינת ישראל. אנחנו מרגישים שזו הארץ שלנו, ושאנחנו חייבים להיות נאמנים לה ולהגן עליה. השייח’ים שלנו הם שבקשו שנשרת. אבל, אני רוצה לדעת: אם זה היה בן של אחד המפקדים בשטח – גם אותו היו מפקירים?

           ************************************************************

מהדי:

מופז אמר לי: ‘נכשלנו במבצע’. אמרתי:  ‘אבל לא היה מבצע. היית במבצע אנטבה – זה מבצע. מה עשיתם כדי לחלץ את מדחת’? השתתפתי במבצעים מסובכים בלבנון, ואני יודע מה זה מבצע, אז שלא יספרו לי שעשו מבצע לחלץ את אחי, כי לא עשו כלום. אף אחד לא נתן את הדין על הפקרת מדחת. מופז אמר לנו: ‘אל תחשבו שזה אני. אני לא מחליט החלטות לבד, יש מישהו מעלי’. כולם יודעים מי מעליו, אבל, אף אחד לא דרש ממנו לתת את הדין. שאלתי את אלוף פיקוד המרכז אם גם אחרי הלינץ’ הם היו סומכים על הפלשתינאים, והוא אמר שכן.

לא היתה כאן החלטה מדינית. היה כאן חייל גוסס, שלא עשו למענו כלום. זה פוגע בכל בית במדינה, כי מחר זה יכל לקרות לכל חייל אחר. המאבק הוא לא בשבילנו. מדחת לא יחזור. צריך לתקן את הערכים והמוסר, כדי שזה לא יקרה שוב. לכן, הייתי מצפה מכל משפחה בארץ שתתקומם על הדבר הזה.