תלונה לנציב תלונות הציבור על שופטים, אליעזר גולדברג: השופט סלים ג’ובראן נתן החלטה סופית בלי לדון בבקשות תלויות ועומדות
תלונה לנציב תלונות הציבור על שופטים, אליעזר גולדברג: השופט סלים ג’ובראן נתן החלטה סופית בלי לדון בבקשות תלויות ועומדות
העובדה ששתי הערכאות דלמטה “שכחו” להתייחס לטענה הזאת-והזאת זו אופרה אחרת, אבל אצל הנילון זאת הייתה “שכחה פוזיטיבית”
שמחה ניר, עו”ד
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 21.12.2008
לכבוד
מר אליעזר גולדברג
נציב תלונות הציבור על שופטים
ירושלים
נכבדי,
הנדון: השופט סלים ג’ובראן, ביהמ”ש העליון, רע”פ 7491/08
מתן החלטה סופית בלי לדון בבקשות תלויות ועומדות
הקדמה
ישנן בקשות אשר “מתייתרות” במהלך דיון בהליך כלשהו.
כך, למשל, בקשות לדחיית הדיון, אשר מתייתרות אם בסופו של דבר הדיון התקיים, או שנדחה מטעמים אחרים.
או, למשל, כאשר המבקש בא על סיפוקו בדרך אחרת.
אכן, גם במקרים כאלה מן הראוי “לסגור” את הבקשה ע”י החלטה פורמאלית האומרת שהבקשה התייתרה מטעמים אלה ואחרים, אבל במקרים מובהקים כאלה אפשר לעצום עין.
לעומת זאת קיימות החלטות אשר יש חובה לדון בהן לפני שממשיכים בהליך.
כך, למשל, בקשה לתיקון כתב-האישום, או, למשל, בקשה להגשת ראיות חדשות בשלב הערעור. היעלה על הדעת לדון בבקשה הראשונה אחרי הזיכוי, או בשנייה אחרי דחיית הערעור?
אכן, ניתן לתקן את הפגם במקום בו ישנה אפשרות לערער, ולהחזיר את הדיון לנקודה בה ניתן לדון בבקשה, אבל את הרבב ההתנהגותי זה לא ממרק, ושבעתיים לא מתמרק הרבב הזה במקום בו אין אפשרות לערער.
ובמקרה דנן אין אפשרות לערער, והדרך היחיד למנוע מן הציבור תופעות כאלה בעתיד, הוא בהסקת מסקנות אישיות נגד השופט – למען יראו אחרים, וייראו.
עוד אציין כי גם כאשר הבקשה “מתייתרת”, לא בהכרח מייתר הדבר את הטיפול ההתנהגותי בשופט. כך, למשל, כאשר נאשם (או ב”כ) מבקש דחייה משום שהוא יושב “שבעה”: התעלמותו של השופט מהבקשה, דבר המאלץ את המבקש להתייצב, אכן “מייתרת” את ההחלטה, אבל גם כאן הרבב ההתנהגותי לא מתמרק.
או, למשל, הטענה הצפוייה שמתן פסק-דין או החלטה אשר מסיימים את ההליך כולו יש בו משום “דחייה מכללא” של כל הבקשות אשר לא נדונו. טענה זו אין לקבלה, משום שהיא פוגעת בשקיפות הנדרשת מהחלטות שיפוטיות, ומאפשרת לשופט להגיע לתוצאות בלתי-נסבלות בלי לחשוף את שיקוליו לאור היום, שהוא, כידוע, חומר-החיטוי הטוב ביותר.
על הבקשות מהן הנילון התעלם, ולא נתן בהן שום החלטה
כעת, אחרי שניפיתי והדפתי-מראש את כל טענות-הסרק הצפויות כ”הגנה” מפני תלונתי, אציג את הבקשות מהן הנילון התעלם, ולא נתן בהן כל החלטה.
עם הגשת הבקשה העיקרית (רע”פ 7491/08), ובמצורף לה, הגשתי, בין השאר, את הבקשות האלה:
1. בקשה בעניין ההרכב;
2. בקשה למתן צו-שחזור;
3. בקשה להזמנת תיק;
4. בקשה לפי סע’ 3 לחסד”פ,
ולאחר מכן, לאור התפתחות מסויימת בתיק עצמו, הגשתי גם:
5. בקשה לתיקון הבקשה העיקרית
ומכולן הנילון התעלם במצח נחושה.
העתקי הבקשות מצורפים לתלונתי זו, והן מדברות בעד עצמן, אבל, כדי להסיר ספקות, אוסיף ואבהיר:
הבקשה בעניין ההרכב: בבקשה זו ביקשתי, בין השאר, שכב’ הנשיאה תקבע בעצמה את ההרכב, ושתושיב את עצמה בראשו, או, לחלופין שההרכב ייקבע ע”י כב’ המשנה-לנשיאה (אם תואצל לו הסמכות לכך), ובנימוקי הבקשה אף הוספתי והדגשתי כי גם לפי החוק הסמכות לקביעת ההרכבים נתונה לנשיא בלבד, עם אפשרות לאצלה למשנה-לנשיא, ורק לו.
אני לא יודע איך הגיע התיק לידי הנילון. ייתכן שעל פי “תורנות” מסויימת, וכל עוד מדובר בהליכי-ביניים אין לי שום בעייה עם זה, אבל באשר להרכב שידון בבקשה העיקרית – הוא חייב היה להעביר את הכדור לידי הנשיאה, וזאת הוא לא עשה.
אילו היה הוא מחליט לדחות את הבקשה, ולקבוע כי הוא מוסמך לעשות כן, אפשר היה להתווכח על כך (וכנראה גם לעתור נגדו לבג”ץ, כי סעד אחר אין), אבל הוא ידע כי החלטה כזאת לא תחזיק מים, וגם לא תתקבל ע”י הקהילה המשפטית, ולכן הוא התעלם ממנה, ודן בבקשה העיקרית כגנב בלילה (וסליחה על ה”סגנון”, דבר שאתם מאוד רגישים אליו, אך דלה לשוני עד מאוד).
חמור הדבר בעיני במיוחד, משום שאחד מכ”ב הפרקים שבבקשה העיקרית דן במחטף דומה, אשר ביצעו השופטים דבורה ברלינר, זאב המר ותחיה שפירא, אשר דנו בערעור לביהמ”ש המחוזי.
הבקשה למתן צו-שחזור עניינה בסיכומים אותם הגשתי לערכאה קמא, ואחרי שהם עוטרו בחותמת ה”נתקבל” השופטת דלמטה, גיליה רביד, סילקה אותם, פיזית, מהתיק. מבחינה משפטית הסיכומים נחשבים כ”נמצאים” בתיק, פיזית, וכדי להתאים את המצב הפיזי למצב המשפטי, יש צורך בצו-שחזור, עפ”י תקנה מיוחדת, אותה אזכרתי בבקשה עצמה.
הבקשה להזמנת תיק: כאן ביקשתי להזמין את תיק ערעור-הפסלות (בו עתרתי לפסול את שופטי ההרכב בביהמ”ש המחוזי, על המחטף שהזכרתי לעיל) וציינתי כי הגם שבמחטף ההוא לא נמצאה עילת-פסלות, לא היה בכך כדי להכשיר את המחטף.
בבקשה לפי סע’ 3 לחסד”פ הלכתי בעקבות חוות-דעת שקיבלתי ממשרד המשפטים. אני הצעתי להסדיר, בדרך של חקיקה, את האפשרות לפצל את ההליך המשפטי, ולדון בכל נקודה בנפרד. כך, למשל, אם לנאשם ישנן 1000 טענות הגנה, אחת מהן היא “טענה מנצחת”, והשאר טענות פחות מוצלחות, והנה, בית המשפט מתייחס בהרחבה מופלגת ל-999 הטענות הפחות-מוצלחות, דוחה אותן אחת-אחת (ומבזבז לשם זמן זמן שיפוטי רב), ואילו את הטענה המנצחת, המחייבת זיכוי, הוא “שוכח”.
בשיטה המוצעת על-ידי יכול הנאשם להפריד את הטענה החזקה שלו, ולדרוש לדון בה בנפרד, ואם היא אכן מחייבת זיכוי, קיבלנו מקסימום צדק במינימום זמן שיפוטי, במקום מינימום צדק (אם בכלל), במקסימום זמן שיפוטי מבוזבז.
תשובתו של משרד המשפטים הייתה שאין צורך בחקיקה לשם כך, ויש להשאיר לבית המשפט, בכל מקרה ומקרה, את שיקול-הדעת הנתון לו עפ”י סע’ 3 לחסד”פ.
אמון על הדברים האלה העליתי אותם בגוף הבקשה העיקרית (חלק ב’, יחד עם הנספחים ד’ ו-ט’), וכדי שאף שופט לא “ישכח” אותם, העליתי אותם גם במסגרת בקשה נפרדת, היא, כאמור, הבקשה לפי סע’ 3 לחסד”פ, בה עסקינן. בבקשה זו עתרתי “להורות על פיצול הדיון בבר”ע המוגשת עם בקשה זו לשאלות נפרדות, ולאפשר למבקש להציע את סדר השאלות”.
אבל הנילון לא טרח להתייחס גם לבקשה הזאת, והתוצאה הייתה שהוא הצליח לחמוק מכל שאלה אשר לא תאמה את התוצאה אותה הוא סימן לעצמו מראש.
טול, למשל – ואני מציג את זה לא כ”ערעור” על החלטתו של הנילון לגופה, אלא רק כ”הדגמה” ל”טכניקת השכחה” שלו – את טענתי שכתב-האישום לא מגלה עבירה: זה ששתי הערכאות דלמטה “שכחו” להתייחס לטענה הזאת זו אופרה אחרת, אבל אצל הנילון זאת הייתה “שכחה פוזיטיבית”.
ראה איך הוא ממזג שתי טענות נפרדות (הטענה האחת – שמכתב-האישום נעדרו יסודות מסויימים מיסודות העבירה, והטענה השנייה – שאלה גם לא הוכחו) לטענה אחת יחידה. ראה איזה “ספין”:
“אף טענתו של המבקש לענין הוכחת יסודות העבירות בהן הואשם והיעדרם של יסודות אלו מכתב האישום שהוגש נגדו נבדקה באופן מדוקדק על ידי בתי המשפט שקדמו לי ואין מקום לפרוס אותה מחדש. אסתפק אף כאן בהערה כי מדובר בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית שאין זה מדרכו של בית משפט זה להתערב בהן וכי מכל מקום לא נפל כל פגם בקביעות אלו. יתרה מכך, טענה זו אינה מתיישבת עם גישתו של המבקש כי סבר הוא כי לא היה תוקף להשעייתו ומשכך המשיך במסגרת עיסוקו הרגילה”.
“טענתו … נבדקה … ואין מקום לפרוס אותה …” – שלוש פעמים בלשון יחיד, למרות שמדובר בשתי טענות נפרדות.
ומייד, כ”המשך טבעי”, הוא “קופץ” למשהו אחר לחלוטין: “מדובר בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית שאין זה מדרכו של בית משפט זה להתערב בהן …” – מאימתי השאלה אם כתב-האישום מגלה עבירה היא שאלה של “קביעה עובדתית”?!
ועוד “המשך טבעי” להמשך ה”טבעי” הקודם: “יתרה מכך, טענה זו אינה מתיישבת עם גישתו של המבקש כי סבר הוא כי לא היה תוקף להשעייתו ומשכך המשיך במסגרת עיסוקו הרגילה” – מה זה שייך? האם העובדה שהיו לי עוד טענות הגנה, היא עצמה “מכניסה” לכתב-האישום פרטים עובדתיים שאינם קיימים בו?!
ושוב: אני לא מתאר את הטכניקה הפתלתלה הזאת של “משפט רב-מפרקי” כדי לעשותך “ערכאת ערעור” על החלטתו של הנילון, אלא כדי להראות שהוא לא “שכח” שום דבר, וכאשר הוא התעלם מהבקשה הזאת הוא ידע בדיוק מה הוא עושה – ולמה (דבר ההופך את המחדל, שהוא חמור כשלעצמו, למחדל-ביודעין, שהוא חמור שבעתיים).
ומכאן אל הבקשה לתיקון הבקשה העיקרית, אותה, כאמור, הגשתי לאור התפתחות מסויימת בתיק עצמו. ההתפתחות התבטאה בהקצאת-הזמן הנדיבה שנתן הנילון למדינה להגשת תגובתה לבקשה העיקרית, לעומת הקמצנות המשוועת בזמן שהקצו לי ביהמ”ש קמא (לסיכומים בכתב) וביהמ”ש המחוזי (לטיעון בע”פ).
כך תיארתי את האפלייה המשוועת הזאת בין הזמן שהקצה הנילון למדינה בבר”ע, לבין מה שנתן לי ביהמ”ש קמא:
8ג. הפרופורציה הזאת – 75 ימים ל-6 עמודים למשיבה (המאשימה) – לעומת 48 ימים ל-46 עמודים אשר לא מכסים את הדרוש למבקש (הנאשם) – זועקת לשמיים.
8ד. לא ייתכן שאותה מערכת משפט, בהליך שבין אותם הצדדים, תנקוט אפלייה כל-כך בולטת – ועוד לטובת המאשימה, ולרעת הנאשם.
וכך תיארתי את האפלייה הזאת בין הזמן שהקצה הנילון למדינה בבר”ע, לבין מה שנתן לי ביהמ”ש המחוזי:
7א. ברע”פ 7491/08 (הוא הבקשה העיקרית דנן), לעומת זאת, נתן כב’ ביהמ”ש למשיבה 30 יום לתגובה, בידעו – מנסיונו הרב מול התביעה – מה יהיה היקף התגובה.
עובר לתום 30 הימים ביקשה המשיבה תוספת של 150% (מאה וחמישים אחוז!), בלי שהמשיבה נתנה נימוק של ממש, וכב’ ביהמ”ש נתן החלטה בת מילה אחת: כמבוקש.
התנגדותו המנומקת של המבקש להארכת המועד נדחתה.
בסך-הכל קיבלה המשיבה 75 ימים, לתגובה אשר השתרעה על פני פחות מ-6 עמודים – כפי שכב’ ביהמ”ש צפה, פחות או יותר.
הפרופורציה הזאת – 75 ימים ל-6 עמודים למשיבה (המאשימה) – לעומת שעה אחת בלבד לטיעון בע”פ, אפילו בלי לאפשר השלמת-טיעון בע”פ בערעור מורכב כזה למבקש (הנאשם) – זועקת לשמיים.
לא ייתכן שאותה מערכת משפט, בהליך שבין אותם הצדדים, תנקוט אפלייה כל-כך בולטת – ועוד לטובת המאשימה, ולרעת הנאשם.
אני לא רוצה להעלות כאן את השאלה אם צדק הנילון בהקצאת-הזמן הנדיבה שנתן למדינה, ואם צדקו הערכאת דלמטה בקמצנות שגילו כלפי באותו העניין. גם הנילון לא נדרש לכך, אלא רק לשאלה אם לא ראוי הוא שבית המשפט העליון יבחן אם יש מקום לאפלייה המשוועת הזאת באותה מערכת-משפט, ויקבע נורמות אחידות.
אני לא חולק על זכותו של הנילון לקבוע שהשאלה הזאת לא ראויה לליבון בביהמ”ש העליון, אבל כיוון שהגשתי בקשה להוסיף את הנושא לבקשה העיקרית, הוא היה חייב להחליט אם להיעתר לבקשתי, או שלא להיעתר לה – אבל לא להתעלם ממנה.
אלא מאי? אם הוא היה מתיר את התיקון, הוא היה צריך לדון גם בשאלה אם הנושא הזה ראוי לרשות-ערעור, וכל החלטה שלילית שהיה נותן הייתה נתקלת בביקורת ציבורית עזה.
אז הוא “שכח” את הבקשה … כמו שהוא “שכח” את שאר הבקשות.
ועם כל הכבוד – כך לא נוהג שופט במילוי תפקידו.
הערת-סיכום
אני מביא בחשבון שהנילון “יסביר” כי הוא “לא מצא כל ממש” בבקשות מהן הוא התעלם.
אני מבקש לא לקבל את ה”הסבר” הזה, ואפילו לא לשמוע אותו, משום שהלכה פסוקה היא מימים-ימימה לפיה שופט אינו רשאי להעיד על שיקוליו ועל הלוך-מחשבתו במתן החלטותיו (גם אם הוא מסכים לכך, ואפילו אם הוא רוצה ומשתוקק לעשות כן) והעיקרון הזה אינו ניתן לחלוקה – מאותם שיקולים “מערכתיים” שהפסיקה מגינה עליהם בקנאות רבה.
ובכלל, שופט אינו יכול להביע את מחשבותיו אלא בגופן של החלטותיו, וכל מה שהוא “חושב” ולא מעלה על הכתב, מחשבותיו הפרטיות הן, ולא מחשבותיו כשופט.
שאל נא את חברך, אהרן ברק, הוא אמר על כך דברים ברורים מאוד.
אמור מעתה: מחדלו של הנילון הושלם ברגע שהוא “דילג” על הבקשות, ולפיכך חזקה עליו שהוא, כשופט, לא “חשב” שום דבר באשר לגופן של הבקשות.
אוסיף ואציין, למען הגילוי הנאות, כי אני שוקל לבקש מהנילון לפסול את עצמו, הן בדיעבד לגבי ההחלטה כולה, והן לגבי ההחלטות ה”פתוחות” – נשוא תלונתי זו – אולם שאלת הפסלות ושאלת הרבב ההתנהגותי של השופט הן שאלות שאינן כרוכות זו-בזו.
אני מבקש, איפוא, למצות עם הנילון, השופט סלים ג’ובראן, את מלוא הדין.
בכבוד רב,
שמחה ניר, עו”ד
מצורפות הבקשות (למעט נספחיהן, שאינם רלוואנטיים לתלונה)
רע”פ 08/……………………
בבית המשפט העליון בירושלים
המבקש: שמחה ניר, עו”ד, משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281,
טל’ 050-7520000, פקס’ 09-7424873
נ ג ד
המשיבה: מדינת ישראל
בקשה בעניין ההרכב
מבוקש בזה לקבוע את ההרכב שידון בבר”ע המוגשת עם בקשה זו, כדלקמן:
א. ההרכב והמועד לדיון לא ייקבעו ע”י המזכירות, אלא ע”י כב’ הנשיאה או, לחלופין, עפ”י אצילת-סמכות ספציפית בתיק זה לכב’ המשנה-לנשיאה, אם אכן תואצל לו הסמכות לכך.
ב. ייקבע הרכב רחב ככל האפשר לדיון בבקשה, עוד בשלב הבר”ע.
ג. ההרכב יהיה בראשות כב’ הנשיאה עצמה.
נימוקי הבקשה
1. חוק בתי המשפט מאפשר לנשיאי בימ”ש השלום או ביהמ”ש המחוזי ליתן הנחיות “כלליות” לפיהן תקבע המזכירות הרכבים או מועדים לדיון.
2. באשר לביהמ”ש העליון – “אין חיה כזאת”, והנשיא אינו מוסמך להסמיך את המזכירות לקבוע הרכבים ומועדים לדיון, והסיבה לכך היא שבביהמ”ש העליון כל תיק הוא עקרוני, עם השלכות על צביונה המשפטי של המדינה כולה.
3. בתיק זה עומדת – יותר מאי-פעם שאלת אמון הציבור במערכת המשפט – והמבין יבין (ומי שלא מבין – אל ייתפלא לראות את האמון הזה ממשיך להידרדר.
4. כאשר מדובר באמון הציבור במערכת המשפט, נשיא המערכת לא יכול להפקיד את התיק בידי שופט אקראי, ואח”כ לגלגל עיניים האומרות (מה שעקרונית נכון) “אין לי סמכות לומר לשופטים מה לכתוב ואיך להחליט”…
5. המבקש לא יודע אם ישיבת כב’ הנשיאה בראשות ההרכב;תפעל לטובתו או לרעתו, אבל אם “המערכת” רוצה להמשיך ולהפיל את עצמה – שהעומד בראשה ייקח את האחריות על עצמו, ולא יגלגל אותה לפתחם של אחרים.
6. אין מתאים להביע את משאלתו זו של המבקש מאשר דבריו של אנטוני אל ברוטוס ושות’:
I know not, gentlemen, what you intend,
Who else must be let blood, who else is rank:
If I myself, there is no hour so fit
As Caesar’s death hour, nor no instrument
Of half that worth as those your swords, made rich
With the most noble blood of all this world.
I do beseech ye, if you bear me hard,
Now, whilst your purpled hands do reek and smoke,
Fulfil your pleasure. Live a thousand years,
I shall not find myself so apt to die:
No place will please me so, no mean of death,
As here by Caesar, and by you cut off,
The choice and master spirits of this age.
7. אשר על כן מבוקש כאמור.
שמחה ניר, עו”ד
המבקש
רע”פ 08/……………………
בבית המשפט העליון בירושלים
המבקש: שמחה ניר, עו”ד, משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281,
טל’ 050-7520000, פקס’ 09-7424873
נ ג ד
המשיבה: מדינת ישראל
בקשה למתן צו-שחזור
מבוקש בזה ליתן צו-שיחזור לגבי הסיכומים שהוחזרו למבקש ע”י כב’ בימ”ש השלום, כאמור בחלק ה’, סע’ 5.8. לבר”ע המוגשת עם בקשה זו..
נימוקי הבקשה
1. כב’ ביהמ”ש קמא סירב לקבל, והורה להחזיר למבקש, חלק מהסיכומים-בכתב אשר הגיש.
2. כשם שהמסרב לקבל הזמנה מבית המשפט, או דוח מהשוטר, מוחזק כמי שקיבל בפועל את ההזמנה או הדוח, ואין שומעין לו אם יטען כי לא קיבלם – כך הוא גם כאשר בית המשפט מסרב לקבל כתבים מהאזרח. שוויון בפני החוק.
3. כמובן שאם ביהמ”ש קמא מוחזק כמי שקיבל את הסיכומים, כך גם ערכאות הערעור מוחזקות כמי שהכתבים מונחים לנגד עיניהן – אפילו אם הם לא מונחים כך.
4. כדי לאפשר לבית משפט נכבד זה לעיין בסיכומים מבוקש ליתן צו שיחזור לפי תקנה 2 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין לשחזור תיקים ומסמכים), התשמ”ד-1984.
שמחה ניר, עו”ד
המבקש
רע”פ 08/……………………
בבית המשפט העליון בירושלים
המבקש: שמחה ניר, עו”ד, משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281,
טל’ 050-7520000, פקס’ 09-7424873
נ ג ד
המשיבה: מדינת ישראל
בקשה להזמנת תיק
מבוקש בזה להזמין לצורך הדיון בבר”ע המוגשת עם בקשה זו את תיק ע”פ 3094/08, שמחה ניר, עו”ד נ’ מ”י.
נימוקי הבקשה
1. המחטף המתואר בחלק ד’ לבר”ע עמד במרכזו של ערעור-הפסלות ע”ד 3094/08.
2. כב’ הנשיאה לא ראתה במחטף הזה משום עילת-פסלות.
3. יחד עם זאת, דחיית ערעור-הפסלות לא הכשירה את המחטף.
4. המחטף מתואר היטב בע”פ הנ”ל, שהוא חלק מה”רקורד” בתיק הזה, ואין כל טעם “לעבות” את תיק הבר”ע, כאשר ניתן להזמין את תיק הע”פ האמור.
5. אשר על כן מבוקש להזמין את התיק הנ”ל, כאמור לעיל.
שמחה ניר, עו”ד
המבקש
רע”פ 08/……………………
בבית המשפט העליון בירושלים
המבקש: שמחה ניר, עו”ד, משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281,
טל’ 050-7520000, פקס’ 09-7424873
נ ג ד
המשיבה: מדינת ישראל
בקשה לפי סע’ 3 לחסד”פ
מבוקש בזה להורות על פיצול הדיון בבר”ע המוגשת עם בקשה זו לשאלות נפרדות, ולאפשר למבקש להציע את סדר השאלות.
נימוקי הבקשה
1. כאמור בחלק ב’ לבר”ע, יחד עם הנספחים ד’ ו-ט’, מוצעת כאן הזדמנות לחולל מפנה – כמעט מהפכה, אולי מהפכה – בסדרי הדין, אשר מאפשרת משפט-צדק וחיסכון בזמן שיפוטי גם-יחד.
2. כעולה מהנספח ד’, הח”מ הציע למשרד המשפטים ליזום חקיקה המסדירה את הדבר, אולם התשובה הייתה שמן הראוי להשאיר את הדבר, בכל תיק ותיק, לשיקול-דעתו של ביהמ”ש, על פי סמכותו לפי סע’ 3 לחסד”פ.
3. התיק הזה הוא מקרה מובהק לפצל את הדיון לשאלות-שאלות: גם ביהמ”ש קמא וגם ביהמ”ש המחוזי התישו את עצמם לדעת על דיסרטאציות ארוכות כאורך הגלות, אבל “דילגו” על נקודה “טריוויאלית”, לכאורה: בתיאור העובדות שבכתב-האישום לא צויין כי המבקש עשה את הפעולות המיוחסות לו “דרך עיסוק” או “בתמורה אף שלא דרך עיסוק”?
4. התוצאה: שתי הערכאות בזבזו זמן-אדירים – שלהן ושל הצדדים – ועיוותו את הדין.
5. החשש של המבקש הוא שגם בית משפט נכבד זה ייתפס לאותה השגיאה, ולכן מבוקש כאמור.
שמחה ניר, עו”ד
המבקש
רע”פ 7491/08
בבית המשפט העליון בירושלים
המבקש: שמחה ניר, עו”ד, משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281,
טל’ 050-7520000, פקס’ 09-7424873
נ ג ד
המשיבה: מדינת ישראל
בקשה לתיקון הבקשה העיקרית
מבוקש לתקן את הבקשה העיקרית (רע”ם 7491/08) כדלקמן:
א. בחלק ה’, סע’ 5, אחרי ס”ק 8 יבוא:
8א. כב’ ביהמ”ש קמא קצב למבקש מלכתחילה רק 28 ימים לסיכומיו בכתב, לעומת 31 ימים שקצב למשיבה (למרות שהנטל עליו היה כבד בהרבה).
בפועל איחרה המשיבה להגיש את סיכומיה ביום אחד, אשר נגרע מהזמן שנקצב למבקש, ויחס הזמן היה 32:27 לרעת המבקש.
משראה המבקש כי לא יהיה בידו הסיפק להגיש את סיכומיו, ביקש הוא, בצניעותו, תוספת של חודש ימים, אבל כב’ ביהמ”ש נתן לו רק 21 יום נוספים, עד ל-15.4.2007.
כדי שהוא לא ייחשד ב”בטלנות”, ח”ו, אם ייזקק להארכת-מועד, התחיל המבקש להגיש את סיכומיו בשלבים:
ביום 5.4.2007 – חלקים א’ – ו’ (9 עמודים, 43 סעיפים);
ביום 10.4.2007 – חלקים ז’ – כ”א (עמ’ 10 – 34, סע’ 44 – 154);
ביום 15.4.2007, עם תום המועד המוארך, הגיש המבקש “חבילה” נוספת של סיכומים – חלקים כ”ב – כ”ד (עמ’ 35 – 46, סע’ 155 – 184);
יחד עם חבילת הסכומים הזאת הגיש המבקש בקשה להארכה נוספת של המועד לסיכומים, בהציגו את ההספק עד לאותה הנקודה – כ”ד חלקים, 46 עמודים, 184 סעיפים), כאות לכך שהוא לא “מתבטל”.
כב’ ביהמ”ש קמא לא טרח לתת החלטה בבקשה להארכת המועד.
ביום 30.4.2007 – חודש ימים לפני שעתידה הייתה להינתן הכרעת הדין הגיש המבקש חבילת סיכומים נוספת, אבל כב’ ביהמ”ש קמא הורה להחזיר למבקש את הסיכומים האלה.
בסך-הכל עמדו לרשות המבקש 48 ימים בלבד, לסיכומים מורכבים ורב-נושאיים במיוחד, והוא הופסק לפני שהיה הסיפק בידו להשלים את אשר היה לו לומר.
8ב. ברע”פ 7491/08 (הוא הבקשה העיקרית דנן), לעומת זאת, נתן כב’ ביהמ”ש למשיבה 30 יום לתגובה, בידעו – מנסיונו הרב מול התביעה – מה יהיה היקף התגובה.
עובר לתום 30 הימים ביקשה המשיבה תוספת של 150% (מאה וחמישים אחוז!), בלי שהמשיבה נתנה נימוק של ממש, וכב’ ביהמ”ש נתן החלטה בת מילה אחת: כמבוקש.
התנגדותו המנומקת של המבקש להארכת המועד נדחתה.
בסך-הכל קיבלה המשיבה 75 ימים, לתגובה אשר השתרעה על פני פחות מ-6 עמודים – כפי שכב’ ביהמ”ש צפה, פחות או יותר.
8ג. הפרופורציה הזאת – 75 ימים ל-6 עמודים למשיבה (המאשימה) – לעומת 48 ימים ל-46 עמודים אשר לא מכסים את הדרוש למבקש (הנאשם) – זועקת לשמיים.
8ד. לא ייתכן שאותה מערכת משפט, בהליך שבין אותם הצדדים, תנקוט אפלייה כל-כך בולטת – ועוד לטובת המאשימה, ולרעת הנאשם.
ב. בחלק ו’, אחרי סע’ 7, יבוא:
7א. ברע”פ 7491/08 (הוא הבקשה העיקרית דנן), לעומת זאת, נתן כב’ ביהמ”ש למשיבה 30 יום לתגובה, בידעו – מנסיונו הרב מול התביעה – מה יהיה היקף התגובה.
עובר לתום 30 הימים ביקשה המשיבה תוספת של 150% (מאה וחמישים אחוז!), בלי שהמשיבה נתנה נימוק של ממש, וכב’ ביהמ”ש נתן החלטה בת מילה אחת: כמבוקש.
התנגדותו המנומקת של המבקש להארכת המועד נדחתה.
בסך-הכל קיבלה המשיבה 75 ימים, לתגובה אשר השתרעה על פני פחות מ-6 עמודים – כפי שכב’ ביהמ”ש צפה, פחות או יותר.
הפרופורציה הזאת – 75 ימים ל-6 עמודים למשיבה (המאשימה) – לעומת שעה אחת בלבד לטיעון בע”פ, אפילו בלי לאפשר השלמת-טיעון בע”פ בערעור מורכב כזה למבקש (הנאשם) – זועקת לשמיים.
לא ייתכן שאותה מערכת משפט, בהליך שבין אותם הצדדים, תנקוט אפלייה כל-כך בולטת – ועוד לטובת המאשימה, ולרעת הנאשם.
נימוקי הבקשה
1. עילת הבקשה הנוכחית נולדה רק עם ההחלטות בתיק רע”פ זה, אשר נתנו למשיבה בסה”כ 75 ימים לתגובה המשתרעת על פני 6 עמודים “ברוטו”, ופחות מארבעה עמידים “נטו”, אחרי שמנקזים ממנה את כל ה”מים”.
2. עם הגשתה של הבקשה העיקרית קצב כב’ ביהמ”ש למשיבה מועד לתגובה.
3. עובר לאותו המועד הגישה המשיבה בקשה להארכת-מועד של 150% (מאה וחמשים אחוז!), אשר מכפילים פי שניים וחצי את הזמן לתשובה.
4. המשיבה, בבקשה את הארכת-המועד, לא הראתה טעם של ממש להארכת המועד, וגם לא פירטה מה עשתה במשך המועד אשר ניתן לה.
5. המבקש לא הוזמן להגיב לבקשת המדינה להארכת המועד, אלם, כהבנתו את זכותו המשפטית להגיב, הוא אכן הגיב (העתק התגובה מצורף).
6. דא עקא שתגובתו של המבקש לא הייתה לנגד עיני כב’ ביהמ”ש בהחליטו “כמבוקש”.
7. משהגיעה למבקש החלטת כב’ ביהמ”ש, הוא פנה לכב’ ביהמ”ש, בבקשה לעיון-מחדש בהחלטה להאריך האת המועד, אליה הוא חזר וצירף את תגובתו המקורית הנ”ל.
8. חרף האמור בתגובת המבקש, דחה כב’ ביהמ”ש את הבקשה לעיון-מחדש, באמרו:
לאחר עיון בבקשה ובתגובת המבקש לבקשת המדינה להארכת מועד הגעתי למסקנה כי אין מקום לשנות מהחלטתי מיום 29.9.08.
9. כמי שדוגל בגישה ליברלית לבקשות בעניינים דיוניים, אין למבקש שום בעייה עם ההחלטה הזאת.
יחד עם זאת, לא ייתכן שאותה מערכת-המשפט תנקוט יחס שונה כלפי הנאשם – הנאנק תחת מגבלות המועדים שנקצבו לו, גם כאשר הוא נאלץ להיאבק בתיק עב-כרס, ובמוסמכות אשר, לטענתו, כבר אבד עליהן הכלח, ויחס שונה כלפי המדינה, אשר די לה בהבל-פה כדי לקבל החלטה “כמבוקש” על כל הערכת-מועד שתבקש.
אכן, מוכרת לעייפה הקלישאה “אין לקבוע מסמרות, וכל מקרה לפי נסיבותיו”, אולם כב’ ביהמ”ש העליון חכם דיו כדי לקבוע עקרונות אשר לא יאפשרו מצב בו העניים קשי-היום יקבלו רק פרוסת-לחם יבשה, ואילו העשירים מדושני-הקאוויאר יקבלו לחם מעל ו מעבר לכל צרכיהם.
עיון בתגובת המדינה מגלה שדי היה למתמחה מתחיל ביום-עבודה אחד – “גג” – כדי להכין אותה, במיוחד כאשר בשלב הזה אנחנו לא דנים בערעור גופו – אלא רק בדיותן של השאלות המוצגות בבקשה לצורך הדיון בערכאה השלישית.
ואם על זאת קיבלה המדינה חודשיים וחצי(!!!) העוול שנעשה למבקש זועק לשמיים.
10. התיקון המבוקש הוא חיוני כדי לסלול את הדרך ל”יישור קו”, ולקביעת נורמות ברורות יותר באשר לזמן המוקצב לבעלי הדין, נורמות המחייבות לתת לכל בעל דין כפי צרכיו, ללא אפלייה שרירותית – במיוחד לא לרעת הנאשם.
11. מבוקש, איפוא, לתקן את הבקשה העיקרית, כאמור בפתיח לבקשה זו.
שמחה ניר, עו”ד
המבקש