ב”ה

 

 

במאמרו – עורי ישראל – מעניק ג’וזף פארח לישראל אשראי לטָעוּת. הגוי התמים הזה יתקשה להאמין שהכח המניע את מדיניותה של “ישראל” היא שנאת ישראל. דבר זה נשגב מבינתו של אדם שפוי. אבל זו התשובה לשאלתו: כמה זמן יכל עם לחזור, בדיוק, על אותם מעשים, ולהאמין שהתוצאות תשתנינה? פארח, בתמימותו, מאמין שמעשיה של “ישראל” מודרכים על ידי תאוותה לשלום. כלל לא עולה בדעתו, ש”ישראל” מקבלת בדיוק את מה שהיא רוצה, וזו סיבת התנהלותה המטורפת. רק גוי יאמין, באמת, שחורבן גוש קטיף, שלדעתו היתה “טעות”, בוצע למען קידום השלום.

 

 

עורי ישראל

 

תרגום: חנה אייזנמן

 

 

איך ניתן להעיר את ישראל מן התרדמת בה היא שרויה? אין לי מושג. מה שאני כן יודע הוא – לא נותר לה זמן רב.

 

במשך שנים שוגים הישראלים באשלייה שיוכלו להשיג את השלום במשא ומתן עם כל שכניהם, גם עם אלה, שכל מטרתם היא השמדת ישראל.

 

הישראלים שיכנעו את עצמם, שאם יהיו הגיוניים וימשיכו לצעוד את הק”מ הנוסף של מחוות חמלה בלתי פוסקות, יהפכו אויבים לאוהבים.

 

בשלב זה כבר צריך היה להיות ברור לכל, שהמחוות האלה של גילויי אהדה והבנה לאויב, הן, למעשה, התאבדות מתוך רחמים.

 

יציאת עזה, בשנה שעברה, לא עמדה במבחן הציפיה הישראלית. יציאת עזה היא דוגמא מובהקת לטעות בחישוב הרווח מול ההפסד. הישראלים החריבו בתים וקהילות מעטירות, וגירשו מהם, בכח, יהודים שומרי חוק, שהביאו לשממת החולות, הבלתי נושבת, חיים ושגשוג.

 

למה הם עשו זאת?

 

משום שעזה אמורה להיות חלק מן ה”מדינה הפלשתינאית”. ושלטונות הרשות – המדינה שבדרך – מתנגדים לישיבת יהודים במדינתם החדשה.

 

הישראלים החרישו מלזעוק שזו מדיניות גזענית.

 

הישראלים לא השמיעו שום ציוץ מחאה נגד הקמת עם ומדינה שכנים על בסיס של שנאה עזה.

 

הישראלים לא הפגינו זעזוע אל מול הגילוי השפל ביותר של טיהור אתני, כאשר נדרשו לגרש בכח אזרחים נאמנים ושומרי חוק מבתיהם ומעסקיהם, מסיבות דת ומוצא אתני.

 

לא, הם לא עשו דבר מכל אלה. תחת זאת, נכנעו להיטלרים בכאפיות של הרשות הפלשתינאית. הם גירשו יהודים שוחרי שלום, במקום לגרש את שונאי היהודים.

 

ועכשו חוזרים עופות הטרף לקנן בעזה.

 

האם החמאס חזר בתשובה? האם הטרוריסטים הניחו את נשקם לנוכח נדיבותה של ישראל? האם הפלשתינאים הזדעזעו ממעשה ההתאבדות הזה של ישראל – התאבדות מתוך רחמים – עד כדי נכונות לחיות בשקט בתוך גבולותיהם החדשים ולהניח ליהודים לחיות?

 

לא, וודאי שלא. לא זה הלקח שלמדו ממעשיה של ישראל. הלקח שהם למדו מן הנסיגה האסטרטגית האחרונה של ישראל הוא, שהצליחו להבריח את האויב. הם למדו שעליהם להמשיך במעשיהם, כי הטרור עובד!

 

החמאס הבהיר, מראש, שהשטחים מהם תיסוג ישראל, יהפכו לבסיסי תקיפה עליה. ועכשו, כשהחמאס קבל את המנדט להשתלט על עזה, הוא מקיים את הבטחתו. עזה משמשת בסיס לשיגור-טילים על אזרחי ישראל.

 

על פי החמאס, אם רוצה ישראל להפסיק את ירי הטילים על שדרות, עליה לפנות גם עיר זאת מתושביה.

 

הרעיון שעמד מאחורי הנסיגה מעזה היה – לתת למחבלים אדמה, עליה יוכלו להקים את מדינתם החדשה.

אך הקמת מדינה מעולם לא היתה המטרה. 

המטרה היא – חורבן ישראל. המדינה החדשה היא האמצעי להגיע למטרה.

 

ישראלים, וגם אמריקנים, רבים אינם מבינים זאת עדיין. הם מאמינים שהקמת המדינה תשביע את רצונם של הפלשתינאים והם ישכחו מכל ענין השמדת ישראל. אלא, לא השאיפה להקמת מדינה עצמאית משלהם הוא שורש הסכסוך, אלא, השאיפה להשמדת ישראל, המתודלקת לאורך שנים, בנסיגותיה של ישראל. המדינה החדשה אינה אלא, המכשיר להשמדת ישראל.

 

מה שקורה היום בעזה מדגים היטב את דברי.

תן למפלצת הזו סנטימטר והיא תיקח קילומטר. לא ניתן להשקיט את רעבונה שאינו יודע שבעה, בליטוף. דבר זה רק יעצים את תאוותה לטרף.

 

האם יש סיכוי שישראל תלמד אי פעם?

 

כמה זמן יכל עם לחזור על טעויות ולהאמין שהתוצאות תשתנינה?