ב”ה

                                                                                             י”א בטבת, התש”ס (20.12.2000)

לכבוד ראש הממשלה (היה זה, על פי התאריך, אהוד ברק),

אני כותבת לך לראשונה ולאחרונה. במשך שנים אני נלחמת במכתביי את מלחמת העם והארץ. לאחרונה אני מתרשמת, כי העם הזה נחוש בדעתו להתאבד, על כן, חבל על מאמציי. רק רציתי להזכיר לך, כי ניתן בידיך כח עצום, בו אתה יכל לעשות שימוש לטובה, אנא, על תבחר לעשות בו שימוש לרעה.

אנו עם קטן, משום שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. לפני מעט למעלה מיובל שנים, כמעט הצליחו. זה שלושה דורות עוסקים בכך הערבים. הם התחילו לפני הנאצים, המשיכו במקביל להם ועסוקים בכך עד עצם היום הזה, בדרכי מלחמה ו”שלום”. ניצחון מלחמת ששת הימים היה  אמור להבטיח כי לעולם לא יצליחו. אך אז קם “מחנה השלום” (תופעה חולנית שתשמש עוד דורות רבים אתגר לחוקרי תורת הנפש), ששם לו מטרה, למוסס את נצחון מלחמת ששת הימים ולהביא חורבן על ישראל.

הם יוצרים את הרושם, כאילו העם היושב בציון צמא מלחמות, ואילו הם – קומץ של צדיקים שוחרי שלום. כל העולם יודע כי זו אינה האמת, אך נוח לאנטישמים לקבל הכשר יהודי לעלילת הדם הזו. וממשלות ישראל, שאינן רוצות להצטייר כאויבות השלום, מוכנות, למען שמן הטוב, או כדי לקבל את פרס נובל, להקריב את העם למולך השלום. הן חותמות עם הערבים על הסכמים, שכל סעיף וסעיף בהם, הוא פשע נגד העם היהודי.

ומה, בסך הכל, אנו עושים? בונים את הארץ, מפריחים את שממותיה ומגינים על חיינו. דע לך, אדוני ראש הממשלה, כל דבר, גם אם תקרא לו “שלום”, הנוצר על חורבות ישוב יהודי בארץ ישראל, הוא מעשה שטן.

מדינת ישראל העמידה לרשות “מחנה השלום” את התיקשורת הממלכתית שלה, לשמש לו מנגנון תעמולה לשטיפת מח העם הזה, ב”צידקת” רוצחיו ולשבירת רוחו.

במקביל לחתימה ולביצוע ההסכמים המטורפים האלה, שוקדים אנשי ה”שלום”, בחסות ה”דמוקרטיה”, להתעלל בכל דרך אפשרית בתושביה היהודים של ארץ ישראל. יהודים מגורשים מבתיהם, בארץ ישראל, ועל הבתים עולים בולדוזרים, קבל עולם מתמוגג מנחת. נאסר על יהודים להגן על חייהם מפני המרצחים, ואילו לרוצחים יש חסינות וערי מקלט. יהודים המפגינים את רצונם בחיים ובמולדת, מוכים באלות, מועפים באויר בזרנוקי מים, המשמשים גם לשטיפת דם קרבנות השלום, ומושלכים לבתי מעצר. דם יהודים הפקר בארץ ישראל והלבנון. בהתאם ל”הבנות”, רוצחים הערבים את חיילינו בלבנון, כשהם יודעים, כי מעשי הרצח האלה יקפיצו “ארבע אמהות” קטלניות להוציא את צה”ל מלבנון, כשם שהם יודעים, שפיצוץ אוטובוס לא יביא בעקבותיו פיצוץ כפר ערבי, אלא, את הסיסמא האנטי-מוסרית: “זוהי הוכחה נוספת לצורך בשלום”. והערבים מספקים בשמחה את ההוכחות, המונחות, בהמוניהן, בבתי הקברות האזרחיים והצבאיים בישראל, ודמן בראש “מחנה השלום”. אילו היה “מחנה השלום” בזמן הנאצים, כי אז הוא היה מוצא הצדקה למעשיהם. שאל את פרופסור צימרמן.

כמו נתניהו, לפניך, אתה מצדיק את עצמך ברוחו הנמוכה של העם. וכי למה אתה מצפה לאחר שלושים שנים של שטיפת מח אנטי-יהודית? אילו קמת וסתרת את השקרים, היה העם הולך אחריך, כמו הבריטים, שהלכו, דווקא, אחרי זה שהבטיח להם, דם, יזע ודמעות, בשירות הצדק והמוסר. מנהיג אינו הולך אחרי העם, אלא, מנהיג את העם. לצערנו, פני הדור כפני הכלב; כמו הכלב, הרץ לפני אדוניו, אך לפני כל פניה פונה לאחור, כדי לוודא לאן מועדות פני אדוניו, כן המנהיגים, אשר, במקום להוביל, מסתכלים לאחור, ובעצם, הם מובלים. במקרה שלנו, כולנו הולכים לאבדון.

אני את שלי אמרתי. אשר לך, עליך למלא את חובתך לעם היהודי ולא לנשיא ארה”ב. לו אינך חייב מאומה. וכן, גם לא לכל העולם, שטרם כיפר על אלפיים שנות טבח ביהודים.

                                                                        חנה אייזנמן