בכניסה לשבי שומרון ראינו סוס, שכולו שלד ועור, מלחך את הדשא באי התנועה. הוצאנו מצלמה לצילום, ואז שמענו קול, למה אתם מצלמים סוס חולה, תצלמו את הבריאים. האדם שפנה אלינו סיפר, שהוא מקבל סוסים שעברו התעללות, ומשקם אותם. הוא הצביע על עדר סוסים, אי שם, במורד, והציע לנו להגיע לשם ולצלם. נסענו בכיוון כללי למטה, והגענו למחנה הפליטים, מגורשי חומש ושא-נור.
                                                      
                                               
בדיוק יצאה מכונית מן האתר, נהג, אשתו וצעירה נוספת. שאלנו אם יש אפשרות לעלות לחומש. האיש אמר שאת זה יש לתאם עם “החמ”לניקית שלנו”. לא, היא לא פה, היא ביצהר… הוא נתן לנו מספר טלפון סלולארי והציע לבדוק אתה. 

בדקנו. לאחר שהזדהינו, שאלנו את שאלתנו, והיא בקשה להמתין על הקו, גם היא צריכה לבדוק. בעברו האחר של הקו שלה נמצא דורון. היא שאלה מתי הוא מעלה את האוכל לבחורים ואם שני מבקרים מירושלים יכולים להצטרף אליו. 
דורון יעלה ברבע לאחת, וכן, אפשר לבוא אתו. החמ”לניקית שואלת אותנו אם תספיק לנו הדקה שהוא יהיה שם, יפרוק את המזון ויחזור. אומרים שכן, העיקר שנדע שגם אנחנו היינו בחומש.
השעה שתים עשרה וחצי, על כן אנו עושים סיבוב צילומים קצר, בקטע הקרוב של שבי שומרון. לא רחוק ממקום חנייתנו נמצא מגדל שמירה ובו חייל.
                                                           

עולים בשביל ומצלמים. גם הישוב שבי שומרון, כרוב ה”התנחלויות” שופע ירק וגינון יפהפה.

לאחר הצילומים אנו יורדים שוב לכיוון מחנה הפליטים. צריכים לשירותים. בעלי מסתדר בתוך הסוף הצפוף, הגדל, כנראה, על מקור מים כלשהו. אני דופקת על דלתו של אחד ה”בתים”. זהו בית משפחת הלפגוט. אם צעירה ושני פעוטות בבית. אני מתקבלת בסבר פנים יפות מאד, וגם מוזמנת לבקר שוב, כש”הבית יהיה יותר מסודר”. האמת, לא ברור לי איך אפשר לשמור על סדר בתוך כלוב קטן כזה ובו תינוקות.

דורון מגיע. נוסעים בדרך ארוכה ומתפתלת (העליה ברגל נעשית במסלול מקוצר) לחומש. מגיעים. על מה שהיתה מדשאה מסתובב בחור, עטור תפילין. בלי גינונים יתרים, אומר לו דורון – תוריד את התפילין, אני צריך לדבר אתך. בפינה, צמודה לסלעים, יושבים כמה בחורים ולומדים גמרא, בסוכה עלובה למראה. הבחורים חיים בתנאי שדה.

                                             
השמים מתחשרים בעבים. אני שואלת אם יש זמן מספיק כדי לצלם כמה תמונות… השתהינו שם למעלה משעה. ניכר בו, בדורון, שהשהיה במקום נעימה לו.

צבי-יהודה מבקש לספר לקוראים, שהבחורים ביקרו כבר כמה פעמים בגנים ובכדים החרבות. וכן, בשא נור. עוד הוא מבקש, לומר לאנ”ש, שיבואו לבקר, זה חשוב מאד.

הסתובבתי במקום. כאב לב נורא. היה ישוב נושב, ואיננו עוד. חורבן! ושם “ישראל” ייקרא עליו. לא גויים באו בנחלתך, אלא, יהודים, עוכרי ישראל, שמפעל חייהם הוא חורבן העם והארץ.

עליתי אל בריכת המים. אני מצלמת ופתאם שומעת קול – מי את? איש אינו נראה מסביב. ואז אני מבחינה במכסה מתרומם ואחריו ראש, מתוך קובית בטון צמודה לבריכת המים. בחור הלומד בישיבת חומש הממוקמת היום באשתמוע. החלפנו כמה מלים. פניתי ללכת, והמכסה חזר לאטו למקומו. 
                                        

ותאמינו או לא – הבחורים האלה הם “ממלכתיים” ורואים ב”ציונות” מקור לגאווה. מה שמעיד עד כמה פשה הנגע. לבם ונשמתם אומרים להם מהו המעשה הנכון לעשותו, אך מוחם השטוף, עדיין מקדש את ה”מדינה”. אמרתי להם, בקצרה, מה אני חושבת על כך. גם הוספתי – הספרים שאתם יושבים עליהם עכשו, אלו לא ספרים ציוניים, זו תורת ישראל הקדושה…