אדמונד לוי, לא רק אידיוט בלתי נלאה, אלא גם חצוף וחסר-בושה
אדמונד לוי, לא רק אידיוט בלתי נלאה, אלא גם חצוף וחסר-בושה
במאמר הקודם בעניין מכתבו של אדמונד לוי (שופט ביהמ”ש העליון) אל שר המשפטים, דניאל פרידמן, עמדנו, בין השאר,על פיסקת-המחץ הזאת:
“נדמה כי אין צורך לומר כי כמי שהקדיש את מרבית חייו הבוגרים למערכת המשפט – זו יקרה לי, ככל הנראה הרבה יותר מאלה שנקלעו אליה כאורחים לרגע ומתהדרים לשווא בתואר של מי שמבקשים את טובתה”.
ועמדנו על כך שכל הנאנקים תחת מגפיהם של השופטים – גם להם המערכת הזאת יקרה, ולכן הם מבקשים לטהר אותה מכל הטומאה אשר דבקה בה.
לעניין זה אמרתי:
משל למה הדבר דומה. למי שמבקש לרוקן את הירקון ממימיו הבאושים והמצחינים, ולהחליפם במים נקיים ורעננים. תהא זו חוצפה בלתי רגילה לומר שהירקון “אינו יקר לו”!
אבל זו לא החוצפה היחידה שבאותה הפיסקה, וכאן אני אתמקד נקודתית בצמד-המלים “אורחים לרגע”.
ואומר מיד: בניגוד לאחרים, הרואים בביטוי הזה משום רבב “סגנוני”, בבחינת לשון בוטה ומשתלחת, וכו’, אין לי שום בעייה עם ה”סגנון” הזה, כי הביטוי עצמו הוא ביטוי לגיטימי בשיח הציבורי, ולכן גם לאדמונד מותר להשתמש בו – במקרים הראויים.
אבל במקרה הזה הגדרתו (עם רמז בעובי של פיל) של אדמונד את שר המשפטים כ”אורח לרגע” יש בה משום חוצפה בלתי-רגילה.
ראו, בבקשה, את הרזומה של אדמונד, כפי שהיא מופיעה באתר מערכת המשפט:
השופט אדמונד לוי |
.. |
נולד בשנת 1941 בעירק. |
|
בשנת 1951 עלה ארצה. |
|
בשנת 1958 סיים את לימודיו התיכוניים בבית הספר “דביר” ברמת גן. |
|
בשנים 1958-1961 שירת שירות חובה בצה”ל. |
|
בשנים 1961-1968 עבד בבית משפט השלום ברמלה בתפקידים שונים. |
|
בשנת 1969 סיים את לימודי המשפטים בשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית. |
|
בשנת 1970 הוסמך כעורך דין. |
|
בשנים 1970-1977 עבד כעורך דין עצמאי. |
|
בשנים 1978-1979 היה שופט בבית הדין הצבאי המחוזי פיקוד דרום, ובבית הדין |
|
הצבאי מחוז מטכ”ל. |
|
ביוני 1979 מונה לכהונת שופט של בית משפט השלום. |
|
בבמאי 1984 נבחר לכהונת שופט של בית המשפט המחוזי תל אביב. |
|
בספטמבר 2000 מונה לתקופה של שנה כשופט בפועל של בית המשפט העליון. |
|
באוגוסט 2001 מונה לכהונת שופט של בית המשפט העליון. |
ראו מי מדבר על “אורחים לרגע”:
מי ש”בשנים 1978-1979 (ועד יוני 1979, בצאתו לתחנה הבאה בדרכו, קרי: שנה וחצי, לכל היותר) היה שופט בבית הדין הצבאי המחוזי פיקוד דרום, ובבית הדין הצבאי מחוז מטכ”ל”: שנה וחצי, לכל היותר, בשני מחוזות שיפוט, תשעה חודשים בממוצע בכל מחוז שיפוט, והוא עוד מדבר על “אורחים לרגע”!
משתמש בכהונת שופט צבאי כקרש-קפיצה לבית משפט השלום – ומדבר על “אורחים לרגע”!
ומה היה הוא בביהמ”ש העליון מספטמבר 2000 עד אוגוסט 2001, אם לא “אורח לרגע”? ומה היה הוא אומר אם שמחה ניר היה מגדירו אז כ”אורח לרגע”?!
ואגב, אני לגמרי לא בטוח שבתפר בין בימ”ש השלום לביהמ”ש המחוזי הוא לא היה “אורח לרגע” גם במחוזי.
אבל שיא-השיאים – אותו אדמונד לא מגדיר כ”אורח לרגע” – הוא מאיר שטרית, פטרונו הפוליטי – אורח-לרגע לא רק על כורסת שר המשפטים, אלא בעולם המשפט בכלל.
מאיר שטרית, למי שלא זוכר, בכה כמו ילד קטן כאשר אריאל שרון נתן לו “רק” את תיק המשפטים, במקום האוצר, החוץ וכו’.
צריכה, איפוא, להיות לו, לאדמונד, חוצפה בלתי-רגילה לדבר על “אורחים לרגע”.
ועל חוסר-הבושה כבר דיברנו?
_________________
· אדמונד לוי, צנזור התחושות, אידיוט בלתי נלאה