דבורה ברלינר (השופטת) מקשקשת בקומקום, ומאשרת מהמקפצה

תחת הכותרת כוהני הסגנון לא מבינים דבר בתעבורה ראינו איך השופטת דבורה (“נמנעתי במתכוון מלהעיר על סגנונו הבוטה והמשתלח של המערער לכל אורך הדרך“) ברלינר, מועמדת לכהונת שופטת בבית המשפט העליון, ובמקביל גם טוענת-לכתר נשיא ביהמ”ש המחוזי, תל-אביב-יפו, מקשקשת על עניינים-שבסגנון (סגנון של אחרים, כמובן, לא שלה), ודנה בענייני תעבורה, בהם היא לא מבינה ולא כלום.

אבל אם חשבתם שזו “השמצה”, באה ברלינר, ואישרה זאת מהמקפצה.

אתמול, 10.11.2008, התקיים באוניברסיטת תל-אביב, בשיתוף עם עמותת אור ירוק, סימפוזיון בנושא המשפט והמאבק בתאונות הדרכים.

את ההרצאה הראשונה נתנה כבוד השופטת דבורה ברלינר. קישוט טוב לכל סימפוזיון, אבל הייתה זו חצי שעה של הרצאה משעממת, עם המון “מים” – ובלי כל פואנטה, כמו הנמקות הישרא-בלוף בפסקי הדין שלה.

ההרצאה התבססה על פסק הדין שלה, בעניינה של אחת בשם מאירה לוין, אישה נורמטיבית,  אשר מצאה את עצמה יום אחד, “מסיבה לא ברורה”, מדלגת מעל אי-התנועה, עוברת למסלול הנגדי, הורגת שני חיילים, ופוצעת אנשים נוספים.

אם היא הייתה קוראת בעיון את מה שכתבתי לפני 22 שנה, כשהיא עוד הייתה שופטת בת שנתיים בבימ”ש השלום, על תסמונת מכונית הכתיבה, היא הייתה משכילה להבין שהסיבה לסטייה היא ברורה מאוד. אגב, את החלק הזה של המאמר על הגורם האנושי פרסמתי שוב בהארץ מיום 14.3.1990, והמערכת נתנה לו את הכותרת לא ברור מדוע, כך שעקומת-הלמידה של מערכת המשפט היא, ככל הנראה, גרועה מאוד.

מה רצתה ברלינר לומר לנו בהרצאתה, אחרי הליכה סחור-סחור?

שזה “נורא קשה להעניש” אנשים נורמטיביים, אשר, לא מתוך מחשבה קרימינלית, סוטים בשבריר-שנייה מדרך הישר, וכאן היא מביאה אותנו אל מטרות הענישה, הידועות לכל – גמול, הרתעה ושיקום.

כיוון שלגבי אנשים נורמטיביים אין שאלה של “שיקום”, וכיוון שאפקט ההרתעה שבעונש בענייני תעבורה אינו חד-משמעי, נשאר רק הגמול (נקמה, יעני), אבל נקמה זה משהו גס, משהו ברברי, ולכן היא ממציאה משהו חדש: צריך לתת משקל לחיי אדם שקופחו. תג-מחיר לחיי אדם.

כאשר אני שומע את הביטוי “תג מחיר” אני מתחלחל, כי זו בדיוק הייתה קריאת-הקרב של אבירי השחץ והיוהרה, אהוד (“עד כאן!”) אולמרט, עמיר (“נסראללה לא ישכח את השם עמיר פרץ!”) פרץ ודן (“מכה קלה באווירון”) חלוץ, עובר לפתיחתה של מלחמת לבנון השנייה.

וזה שוב מחזיר אותנו אל השאלה הנצחית: מתי הם ילמדו, מתי הם יל-מדו.

אז זה לא “נקמה”, אלא “תג מחיר” (“עם תג-מחיר אני יכולה לחיות טוב גם עם מאסר”), כאילו שאנחנו מטומטמים ולא יודעים כי לחיי-אדם אין מחיר.

נו, ומה מציעה לנו השופטת המלומדה, כדי לגאול אותה מהייסורים הכרוכים בשליחתם לכלא של אנשים נורמטיביים? “כיוון שקשה לי שאני שולחת לבית הסוהר, צריכה להיות קטגוריה לעבירות רשלנות. אני מציעה קטיגוריה של שנה בבית לוינשטיין, אבל לא שחוזרים כל יום הבייתה. ענישה ראוייה, מוסרית, הולמת את הנסיבות.

כן, למרות שהיא שופטת, אלה בהחלט דברים של טעם, ואם הייתי אני נותן את ההרצאה הזאת, הייתי מגיע לנקודה הזאת תוך שתי דקות, ומפתח את הנושא הספציפי הזה לעומק בשאר 28 הדקות הנותרות, אבל מי שלא יודעת כי לא האורך הוא הקובע, ומגדירה פסק-דין ארוך ונבוב כ”מפורט ומנומק, שאינו מותיר זווית שלא נבחנה עד תומה” – ראו סע’ 4 – 5 כאן – לא ייפלא שגם ההרצאות שלה הן ארוכות ונבובות.

על האישור מהמקפצה

כפי שראינו לעיל, ברלינר מפגינה בורות לא רק בענייני תעבורה “תחבורתיים”, אלא גם בתיפקודו של הגורם האנושי על ההגה.

אבל למי שחושב שזו “השמצה פרועה” של שמחה ניר, הנה מה שברלינר אומרת על עצמה: “עבירות תנועה קטלניות זה התחום היחיד שאני עוסקת בו”.

כמובן שהיא מתכוונת רק לענייני תעבורה, כי בתחומים אחרים היא עוסקת גם עוסקת.

וכמובן שהיא מדברת רק על ערעורים, כי בתור סגנית נשיא, המרכיבה מותבים הדנים בערעורים פליליים ויושבת בראשם, תיקי עבירות תנועה קטלניות הנשמעים בבית המשפט המחוזי בערכאה ראשונה הם תיקי הריגה בלבד (ולא תיקי גרימת מוות ברשלנות, הנשמעים בביהמ”ש לתעבורה), ותיקים כאלה הם כבדים וקשים ביחס לתיקי ערעורים, בהם ביהמ”ש רק “משקיף” על מה שנעשה בערכאה הראשונה, ולמעשה לא “מלכלך את הידיים” בעבודה של ממש.

אחרי שפיתחתי את ההשערה הזאת הערכתי בלבבי כי תחת ידה עוברים כ-20 – 30 תיקים קטלניים בשנה, ועם ההשערה הזאת בדקתי את מאגר נבו, וזה מה שמצאתי שם, במשך כל שנת 2007, ל”זכותה” של ברלינר: 46 פסקי-דין, מהם 1 בערעור אזרחי ו-45 בערעורים פליליים, ומכל אלה רק תיק אחד (!) הוא בתחום “עבירות תנועה קטלניות”, אשר, לדבריה, הוא, כאמור, “התחום היחיד שאני עוסקת בו”.

אני לא רוצה לומר שהיא מתבטלת, כי לא בדקתי מה היא עושה בתפקידה כסגנית-נשיא, וגם לא כמה היא השקיעה בשמיעת הערעורים בהם היא דנה (נושא לדיון נפרד), וגם לא אם מאגר נבו מביא את כל הפסיקה, אבל ברור לי שהוא מביא את פסקי הדין המהותיים כולם, כך שתיק התעבורה היחיד הזה אכן נותן תמונה משקפת למדי.

התיק הבודד הזה, אגב, עסק רק בחומרת העונש (כי הנאשם הודה בעבירה המיוחסת לו), והמאפיין המרכזי בו (כפי שעולה מפסק הדין) לא היה תעבורתי-פרופר, אלא הצד המוסרי של הפקרת המנוח על הכביש, בלי לתת לו את הכבוד האחרון המגיע לו, ובריחה מהמקום עם נסיון להעלים את סימני הפגיעה ברכבו. ממש ותק מוכח בענייני תעבורה.

כאשר היא מציגה את עצמה כמי ש”עבירות תנועה קטלניות זה התחום היחיד שהיא עוסקת בו”, הדבר נשמע כאילו שאר ענייני התעבורה “קטנים עליה”, אבל מסתבר שהיא בכלל לא עוסקת בהם. ממש ותק מוכח בענייני תעבורה.

אבל לדבר על “אבי אבות הטומאה”, ולהאשים אחרים ב”סגנון בוטה ומשתלח” – בזה היא חזקה מאוד.

והוא שאמרתי: כוהני הסגנון לא מבינים דבר בתעבורה.

אחרי שראינו את הוותק המוכח שלה בערעורים על חומרת העונש בתיקי תעבורה קטלניים, ממש לא ייפלא איך הגברת הזאת מרהיבה עוז, כ”אורחת לרגע” בבית המשפט העליון, לקבל על עצמה גם ערעורים כאלה באותו בית משפט (ע”פ 3013/06, בו דיברנו במאמר הקודם), אבל לבוא כמרצה “מומחית לדבר” בסימפוזיון מקצועי המוקדש לנושא הזה – זה כבר מוגזם.

ולא אתפלא אם היא הזמינה את עצמה לאירוע הזה בעקבות המאמר ההוא, כדי לקבל תעודת-הכשר אקדמית בתחום הזה, בו, כאמור, היא לא מבינה דבר וחצי דבר.

__________________

אוף-טופיק: אדמונד לוי, צנזור התחושות, אידיוט בלתי נלאה