ילדי היקרים,

יש לי חלום…
כשאהיה זקנה, לחיות כל פעם בבית של אחד מכם.
אני  בטוחה שהחלום שלי יסב לכם אושר רב, התרגשות וסיפוק אדיר.

כשאהיה אצלכם בבית, אצייר על הקירות שלכם בטושים בלתי מחיקים, אסתום לכם את השירותים בגליל החום שסביבו נייר הטואלט, יברח לי מדיי פעם קצת פיפי סביב לאסלה, אקפוץ על מיטתכם עם הנעליים, כשתקראו לי לאכול אגיד “עוד מעט” ולא אגיע, אחלוץ את נעליי ואוריד את הגרביים באמצע הסלון, ולא יהיה איכפת לי שתיפלו כשתיתקלו בהם, אניח את התיק שלי על השולחן במטבח וכל פעם שתבקשו ממני לסדר משהו תתקוף אותי חרשות זמנית, אדבר עם חברותיי שעה בטלפון  ואשתף אותן כמה אני מבלה בנעימים, אעשה לכם פרצופים כשתבקשו ממני לנתק, וכל פעם שתעירו לי על כך אעלב ואבכה בקולי קולות עד שתבקשו ממני סליחה.

כשמישהו מכם יהיה בשיחת טלפון אבוא להפריע ולשאול שאלות, אם יהיה צורך גם אצעק כך שמי שמדבר איתכם יבהל ולא ירצה לראות אתכם לעולם, כשאסיים אחטט לכם בכל המקומות, במגירות ובקופסאות האישיות.  כשתבואו להעיר לי אלבש פנים של “זו לא אני” ואלך לחדרי שוב בעלבון עמוק.

כשתבקשו ממני משהו אגיד “למה דווקא אני”?, אשפוך מים ומיץ על השולחן, אשתה חלב ישירות מהקרטון, אשב קרוב מאד לטלויזיה ואחליף ערוצים כשיתחשק לי, אאזין בקולי קולות למוזיקה שלי ואחר כך אלך לחדרי בלי לכבות את הטלויזיה. תמיד אמצא מי שיעשה את הדברים במקומי.

לפני השינה אשתה את כוס החלב שלי ואשכח לסגור את המקרר, את האורות אשאיר דולקים  ואת התריסים פתוחים.

אבל. .. לא יהיה איכפת לי, העיקר להחזיר לכם את כל מה שנתתם לי כשהייתם קטנים.

אין לי ספק שבכל לילה אחרי שארדם, תכבו לי את האור, תחייכו לעברי ותגידו בלב “איזו מתוקה”.