כפר סבא, עריו”כ, התשס”ט

8.10.2008

לכבוד

השופט אדמונד לוי

בית המשפט העליון

ירושלים

נכבדי,

הנדון: התנצלות

ההלכה היהודית אומרת, כידוע, כי עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו (משנה יומא פרק ה’ עמוד ב’), וערב יום כיפור זה מבקש אני להתנצל בפניך, על חטא שאולי חטאתי לפניך.

התנצלות זאת היא חד-צדדית, וללא שום ציפייה שתבטל את תלונותיך נגדי, בין למשטרה, בין ללשכת עורכי-הדין.

את מכתבי אליך, עריו”כ אשתקד, סיימתי בדברים האלה:

לאחל לך רע – זה לא דרכי, גם כאשר מדובר במבקשי-נפשי.

לכן אאחל לך רק טוב: שהשב”כ, נציגו המקצועי של הציבור, יצמיד לך אבטחה כבדה, עד יומך האחרון עלי אדמות, גם אחרי שתפרוש מהכהונה.

קשה היה לי לחזות שתיפגע מכך, או שתראה בכך “איום”, שהרי אם לי היו מאחלים כדבר הזה, הייתי, כיהודי טוב, אומר תנו לי שניים!

אבל, מסתבר, אתה ראית את הדברים אחרת, והיה עלי לחזות את האפשרות הזאת.

לכן אני לא רק מכה על-חטא, אלא מאחל לך את ההיפך: שהשב”כ לא יאבטח אותך אפילו יום אחד, החל מהיום.

אבל בכך לא מסתיים הכשל שלי.

משה דיין היה אומר כי “רק חמורים לא משנים את דעתם”, ואני, בעוונותי, לא צפיתי את האפשרות שגם אתה, ככל האדם, עשוי לשנות את דעתך.

כך, למשל, כאשר ביקשתיך לפסול את עצמך מלדון בתיק על”ע שלי, אחרי שבתיק על”ע קודם גילית כלפי נקמנות: אתה דחית את הבקשה, בנימוק שהנקמנות רחוקה ממך “כמרחק מזרח ממערב”, זה לא אומר שאני טעיתי בהגדרת מה שעשית לי בעל”ע הראשון, אלא שדבריך – הנאמנים עלי – מלמדים כי אכן שינית את דעתך, וכידוע, במקום בו עומדים החוזרים-בתשובה, גם צדיקים גמורים לא יעמודו.

שינוי אחר בדעתך פחות נראה לי, אבל זכותך לשנות את דעתך, גם כשזה לא נראה לאחרים.

בתיק על”ע הראשון הנ”ל אמרת כי יש לקבל את הביקורת באהבה, למרות שברון-הלב ועגמת-הנפש, והנה, מתלונותיך הנ”ל, למשטרה וללשכה, עולה כי שינית את דעתך, וכיום אתה כבר לא מקבל את הביקורת באהבה: זו זכותך, כי אין שום חוק, או כלל-אתיקה, המחייב שופט לקבל את הביקורת באהבה, באשר זה לא עניין “שיפוטי”, אלא עניין “פרסונאלי”.

לו ידעתי כי אינך מקבל עוד את הביקורת באהבה, לא הייתי כותב לך את הדברים האלה, שהם, ללא ספק, דברי-ביקורת.

העדר היכולת לראות את השינויים בדעתך הוא, איפוא, הכשל השני שלי.

ועל שני הכשלים האלה אני, כאמור, מכה על-חטא, היום הזה.

יחד עם זאת, באספקלריא של זמן-אמת, סבור אני כי צדקתי בכך שהבאתי לך מקצת מקולות-הרחוב, בין הרחוב המשפטי, בין הרחוב הלבר-משפטי. זכותך, כמובן, שלא להאזין לקולות הרחוב, למרות העיקרון שבית המשפט “יושב בתוך עמו”, אבל זה עניינך האישי, ובראייה-שבדיעבד אני לא הייתי צריך לנהל לך את חשבונותיך האישיים.

התנצלותי זו היא, כאמור, חד-צדדית, וללא שום ציפייה שתבטל את תלונותיך נגדי, אבל זה לא פוטר אותך מלבחון את עצמך, אם חטאת אתה כלפי הזולת, ובאשר אלי – חטאת גם חטאת. קרא בבקשה את מה שאמר חברך, השופט (כתוארו אז) אליהו מצא, בהחלטתו בעתירתי לדיון נוסף בפסה”ד שלך, מהם עולה בבירור כי הייתה כאן “תפירת תיק” אשר אין בה שום עניין לציבור, משום שהיא “אינה חורגת מעניינו הפרטי של העותר”.

וזה, כאמור, לא מה שאני אומר עליך, אלא מה שאמר עליך חברך לבית המשפט העליון, וגם זה בגדר “קולות מהרחוב”, הרחוב המשפטי.

גמר חתימה טובה,

בכבוד רב,

שמחה ניר,    עו”ד

___________________

המלצת היום (לא הייתה חלק מהמכתב):

עריו”כ, התשס”ח: אדמונד לוי עדיין לא מכה על-חטא. האם יכה השנה?

עריו”כ, התשס”ו: השופט אדמונד לוי, חובש כיפה, לא מתנצל, לא מצטדק, לא מתגונן, לא יהודי!

מה עושה משטרת ישראל כאשר השופט אדמונד לוי מתלונן על לא-עבירה?

השופט אדמונד לוי לא מתבייש, מתלונן גם בלשכת עורכי-הדין