ב”ה

מכתב מירושלים למינכן

אל: התביעה הכללית, מינכן.

מאת: מדינת ישראל.

הנדון: אבו דאוד.   

אדונים נכבדים,

הופתענו לשמוע על צו ההסגרה הבינלאומי שהוצאתם נגד מר מוחמד דאוד עודה (המכונה אבו דאוד). חבל מאד שלא נועצתם בנו לפני נקיטת צעד חריף כל כך כלפי אישיות פלשתינית כה בכירה. האם אתם לא תופסים שהסגרתו אליכם תסכן את תהליך השלום במזה”ת?

האמת, ברגע הראשון לא הבנו על מה אתם מדברים. קראנו את מברקכם פעם, פעמיים, שלוש, ורק אז נזכרנו באירועים המצערים מאולימפיאדת מינכן 1972, ובהתנהגותו הבלתי ספורטיבית של מר אבו דאוד באותו מעמד. עברו מאז כל כך הרבה שנים. חתמנו בינתיים על שלושה הסכמי שלום, חווינו אלפי תהליכים מדיניים, השתתפנו באינספור משאות ומתנים, כך שקצת קשה לנו לזכור עכשו את הפרשיה הפעוטה ההיא.

גרמנים יקרים, מי כמוכם יודע, שאנחנו מהירי שכחה. מי כמוכם מכיר את נטייתנו לסלוח, להתפייס, לחזור במהירות לשגרה. תמורת הסכם שלום, או הסכם שילומים, אין לנו בעיה לעבור לסדר היום על כל תועבה תחת השמש. מלבד ההתנקשות הרצחנית ברבין, שאותה ננצור לעד בלבנו, והטבח הבלתי נשכח במערת המכפלה, פרקנו מעל כתפינו הדלות כל משא זכרון. תקופת ההתיישנות כאן על פשעים נגד העם היהודי, היא הקצרה בתבל. שנתיים, שלוש, מקסימום חמש שנים. בין ריבוא המחבלים ששחררנו בעשור האחרון, היו כאלה שיצאו לחפשי עוד לפני שהועמדו לדין. הם רצחו, נחקרו ושוחררו.

הנה, רק לפני שבוע התרועע ראש השב”כ שלנו בדימוס, לעיני מצלמות הטלויזיה, עם מוסטפה ליפתאווי (המכונה אבו-פיראס). מר ליפתאווי הניח בשעתו מקרר תופת בכיכר ציון (13 הרוגים), ובכל זאת סלחנו לו. פשוט איננו קטנוניים כמוכם. במקום צו מעצר הענקנו לו (כמו לאבו דאוד) תעודת אח”מ.

או, קולונל אמין אל-הינדי. בחמש השנים האחרונות הוא משמש כפרטנר שלנו, בתוקף תפקידו כמפקד המודיעין הכללי בעזה. לרגע לא עלה בדעתנו לעוצרו או לשפטו על חלקו בפרשיה האולימפית הנ”ל, רק כדי לספק את שאיפת הנקם של המשפחות השכולות. כשהן כועסות אנחנו מדקלמים להם את המנוננו הלאומי החדש: “אל תביטו לאחור, הניחו לנופלים” (בגרמנית זה נשמע פחות טוב).

כידוע לכם, למען עתיד ילדינו מחלנו גם ליאסר ערפאת על רצח ילדי קרית שמונה ונהריה. סלחנו לו על האור הירוק שהוא נתן לפיגועים בקו 18, בדיזנגוף סנטר ובקפה א-פרופו. שבוע, רק שבוע, אחרי שהוא הרג לנו 16 חיילים (ספטמבר 1996) החלפנו אתו לחיצות ידים חמימות על מדשאות הבית הלבן. אז מה אתם עושים עכשו ענין מאיזשהו רצח שבוצע לפני 27 שנים תמימות?

בשנה שעברה האמריקאים ממש התחננו להסגיר לנו את רמטכ”ל החמאס, מוסה אבו-מרזוק. “לא, תודה”, אמרנו להם. חסר לנו צרות? גם צו המעצר שהוצאנו במו ידינו לקולונל תאוופיק טיראווי, רוצח סוחרי הקרקעות, היה פיקטיבי בלבד. לעולם לא נממש אותו. הרי תהליך השלום ייתקע, אם נתעקש למצות את הדין עם כל רב מחבלים. אדרבה, ככל שמישהו הורג בנו יותר, כך גדלה השתוקקותנו להעניק לו חנינה, לעשות אתו הסכמים ולתת לו שטחים. ברגע זה, למשל, אין לנו חלום גדול יותר, מאשר לארח בכנסת את חאפז אסד, שהורג לנו כל חודש שני חיילים בלבנון.

לכן, תעזבו אותנו עכשו מאבו מה שמו. הניחו לו להזדקן בשיבה טובה, והניחו גם לנו. ידיה של הפרקליטות המקומית מלאות עבודה בלאו-הכי.