אחרי כל מלחמה, שלא טרחו לחוקרה, המציאו גאוני צה”ל אגדות להסביר את כישלונם בה. כך, מבלי ששמנו לב – ניצחנו במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים, במבצע ליטני, במערכת שלום הגליל, במלחמת לבנון השנייה ובמהומות שחוללו ערביי יהודה, שומרון וחבל עזה.

אחרי מלחמת יום הכיפורים הביאו לנו רמטכ”ל בייבוא אישי מוואשינגטון. כן, זה היה אותו הקצין הכושל, שהודח מפיקוד הצפון, ונשלח לנוח הרחק מכאן, ונכשל בארגון הרכבת האווירית בעת המלחמה. אבל אילו ספרים נחמדים על כלבות הוא כתב … הם היו סיבה טובה (ואולי היחידה) למנותו לרמטכ”ל. מוטה גור הגיע, וידע כבר מה לא היה בסדר: היו לנו רק שש אוגדות (למעשה היו שבע. אבל למה להתעסק בפרטים כשיש לך רעיון גדול?!), ולביטחוננו אנחנו צריכים אחת-עשרה אוגדות. לכן, הפסיק גור את חקר המלחמה שהייתה, ואחר כך החל במרוץ מטורף לבנות עוד ועוד אוגדות, שאף אחד לא היה צריך.

את התוצאה העגומה ראינו כבר במבצע ליטני (מארס 1978) הכושל, ממש עם פרישת גור מתפקידו, תודה לאל. ואל יהיה לכם חשש: הגאונים בחאקי לא למדו שום דבר, וכארבע שנים אחר כך הביסו את עם ישראל במערכת שלום הגליל. התברר, שאותן התקלות, שהכרנו במלחמת ששת הימים, נשנו ביתר-שאת בחוצות דרום לבנון. אז מה?!

כיוון שאין מחליפים הרכב ושיטה מנצחים – גם אחרי התבוסה בלבנון, 2 המציאו גאוני צה”ל אגדות, מעשיות, שירים וסיפורי-עם, שהסבירו את כישלונותיהם, ותירצו אותם. במסגרתם בולטת – כמו מייקל פלפס בבריכה האולימפית – הטענה השקרית, שבשנות האלפיים קוצץ תקציב הביטחון, ולא נותר למסכנים בירוק כסף לאימון היחידות.

אלא שתקציב הביטחון לא קוצץ – לא בשקלים, לא בדינרים ולא בדולרים – כבר עשרות שנים. לכל היותר, קטן, תודה לאל, חלקו בתוצר הלאומי, כיוון שהמשק הישראלי צמח, למרות הוצאותיו המיותרות לביטחון. הגאונים בחאקי המציאו להם עולם צבאי, שלא דרש אימונים, רק יצירתיות מילונית (ומסכנים הגיאורגים, שייבאו את הגאון הירש, אבי ההשתבללות, לייעץ לצבאם. לו ידעו הרוסים, שהירש שם, היו יכולים לדאוג פחות לפני פלישתם … והיו מציידים את חייליהם במילונים למתקדמים ולא באמצעי לחימה).

צבא עקום

בחמשת העשורים האחרונים – ממלחמת ששת הימים (ואולי עוד מלפניה) ועד הנה – נבנה צה”ל על עושק החברה הישראלית. כדי ל”חזק” את צבאנו, החלשנו את כל המערכות (חינוך, בריאות, משטרה, רווחה, מדע ומה לא), אך קיבלנו צבא עקום, שהגיע לכל המלחמות – כולל ששת הימים – לא-מוכן, עם תורת לחימה שגויה, בבניין כוח בלתי-מתאים ועם אמצעי לחימה לא-ראויים, וספג כישלונות. ראו את בתי-העלמין הצבאיים שלנו. הנה מוטלות שם ההוכחות שורות ארוכות ארוכות.

לכן, צחקתי כשהחלו לספר על איומים ביטחוניים – ממש עם הדיון על תקציב הביטחון. זה טקס (ריטואל) ידוע בכל העולם ולא רק אצלנו. השר גדעון פת קרא בשנות השמונים למצגת, שבה מעצימה מערכת הביטחון את האיומים, כדי לקבל עוד תקציבים – “סיפורי כיפה אדומה”.

מערכת הביטחון צריכה הרבה כספים, כדי לממן את הבטלה הלא-סמויה-מאוד בה ואת תנאי השירות המדושנים-מדי בה – ובעיקר, של בכיריה. אין לי בעיה כשמ”פ/מג”ד קרבי מקבל תנאי-שירות מועדפים. כך צריך להיות (וזה אינו קורה מספיק). אלא שאת תנאי השירות הללו מקבלים גם בטלני הקריה, גם נועזי השלישות הראשית וגם גיבורי צריפין (ויסלחו לי, ערמות הבטלנים במדים, שלא הזכרתי … יש יותר מדי מכדי שנוכל להזכיר את כולכם) – כולם נטל מיותר על המערכת – טפילים, שתפקידם העיקרי להפריע לתפקוד הצבא.

לא תקום בישראל ממשלה, שתעז להתמודד עם הבזבוז המשווע במערכת הביטחון ועם חוסר יעילותה. חבל! חלקם הגדול של הבטלה ושל הבזבוז נובע מכך, שכבר עשרות שנים אין מקצצים בתקציב הביטחון. זו לא רק הפרטה של דברים מסוימים והפסקת עיסוק בדברים לא-נחוצים, אלא עודף עצום של כספים, שמוציאים לשווא.

כשנגיע למלחמה הבאה, הרשו לי לחזות את העתיד, שוב ייכשלו יחידותינו, כמו בעבר (ואני טוב בתחזיות הללו, שאני משמיע כבר יותר מארבעים שנה, מאז גיוסי). שוב יתברר, שאין ללוחמים ציוד מתאים, אין ללוחמים אמצעי לחימה ראויים, שוב לא יגיעו אליהם מים ומזון … שוב יישנו כל מדווי צבאנו האומלל.

לא, בעצם, אנחנו האומללים, שזה צבאנו הכושל, שמסכן את עצם קיומנו בתפקודו הלקוי. 

הערת סיכום

פעם פנטזתי על הגשת עתירה לבג”ץ נגד מערכת הביטחון.

ראשי המערכת – למשל, כעת, אהוד ברק, מתן וילנאי ופנחס בוכריס – הם קצינים בכירים במיל’, שחלק ניכר מהכנסתם תלוי ישירות ביכולתם לסחוט את תקציב המדינה, כדי שימשיך לממן את שערוריית הגמלאות המנופחות של בכירי צה”ל.

לכאורה, יש כאן ניגוד אינטרסים.

“יש שופטים בירושלים”, הפחיד אותנו מנחם בגין. אני בטוח, שגם אם יימצאו הנימוקים המשפטיים הראויים, לא יהיה לבג”ץ האומץ להתמודד עם מערכת הביטחון, שהרי היא עושקת אותנו גם בחסדו.