משוגעים על המדינה ושונאים את הישראלים. חולמים להגר מהארץ ומתגעגעים הביתה אחרי שבוע בחו”ל. רוצים אמריקה עם נימוסים ים תיכוניים. סטלנים בימים ומענטזים בלילות. עדריים כמו עיזים ושוברים מוסכמות.

מייצרים גאוני מחשב ומאדירים אהבלות בלונדיניות. קוראים לצביקה פיק “המאסטרו” ושורקים בוז לזובין מהטה. קונים ארבע על ארבע וצמודי-קרקע ומתלוננים על קשיים כלכליים. כועסים על הצעירים המפונקים ומלטפים להם את האגו. רוצים מדליות אולימפיות ומרעיבים את הספורטאים.

קוטלים אחרים ונעלבים מביקורת. בולסים מכל הבא ליד ובוכים על עודף משקל. עושים דאווין של שף ומעמיסים לתוך הפיתה עמבה, טחינה וסלט טורקי. מוקפים בחברים ולא רואים את הזולת ממטר. רוצים מנהיג חזק ורודפים פוליטיקאים. מפרגנים למי שתרם למדינה, אבל רק אחרי פרישתו או מותו. מבקרים את תרבות הרייטינג ומכורים לריאליטי ושעשועונים. לא ממלאים פקודות ואוהבים לפקד.

מפיקים חתונות גרנדיוזיות ומתגרשים אחרי המשבר הראשון. נוסעים לסוף העולם לחפש את עצמם ומוצאים ישראלים אחרים. שואלים “מה קורה?” ונענים ב”מה המצב?” חוגגים את החיים עם שירי דיכאון. אוהבים את השירות הצבאי, אבל רק אחרי השחרור. מעניקים לילדים שמות דו-מיניים ומתבדחים על חשבון הומואים ולסביות.

מקרינים “סמוך עלי” ומייחלים ל”עזרת השם”. מתפלצים מהשחיתות ומתחמנים את כל העולם ואשתו. מעריצים קשיחות ונחישות ומעודדים קיטורים והגרת דמעות. מתגאים במצליחנים ומייחלים למעידתם. חיים בפזרנות ומתמקחים על כל שקל. שקועים באוברדרפט תמידי וזוכים להלוואות בנקאיות נדיבות. מחפפים במצוות ורצים לבקש את ברכת הרבנים.

שרים את ההמנון בשפתיים רוטטות מבלי לדעת את המילים. בטוחים שביבי, ברק, מופז ולבני נכשלו ומריצים אותם לראשות הממשלה.  

ככה זה בחברה שבה חוויה חיובית היא “משהו בן זונה חבל על הזמן” ואפילו הקפה הפוך. לכן, כשהישראלי משלשל פתק בקלפי הוא שם בכיס פתק החלפה.

על הכותב – פרופ’ עוז אלמוג, סוציולוג מהחוג ללימוד א”י באוניברסיטת חיפה