בית-הספר לקצינים (בה”ד 1) של צה”ל חגג ארבעים שנה להעברתו מכפר סירקין למצפה רמון, וזו יכולה להיות סיבה טובה לחשבון נפש. לצה”ל, המוכה לאחר טביעתו בביצה הלבנונית ובעיצומה של התבוססותו בביצת יהודה, שומרון ועזה, יש רצון לשדר מצגים של הצלחה – גם כדי להצדיק את מיליארדי השקלים, היורדים לטמיון בתקציב הביטחון.

לכן, כדי לציין את האירוע, עסקו ביחסי ציבור, הכינו טקסים, הזמינו אח”מים ומה לא. קשקשו לא מעט על חזון בן-גוריון, ואחר כך, כנראה, נפנו האורחים החשובים ליהנות מהכיבוד. הרבה כספים ומאמצים נשפכו שם לריק, אך לא עשו חשבון נפש כלל. 

למשל, אם צבא היבשה של צה”ל מובס בהתמדה בחמשת העשורים האחרונים וביצועיו ירודים למדי, מה חלקה של הקצונה בתקלה? מה חלקו של בה”ד 1 בקביעת תת-הרמה של צבאנו ה”ירוק” ובהנצחתה?

מ”כים עונדי דרגות גנרל

המקום המסוכן ביותר בצבא הוא קטע הכביש בין הש”ג של בה”ד 1 לבין הכביש לאילת. לאורכו מכווצים את מוחותיהם של הצוערים, כדי שיתאימו להיות קצינים בצבאנו.

אתחיל מהסוף, שהוא בעצם ההתחלה: בה”ד 1 אינו מכשיר קצינים, אלא מש”קים בכירים, ואלה אינם יכולים לפקד על צבא מודרני – למרות שהם עונדים דרגות קצונה וסיכת מ”מ.

אלוף יוסי פלד, אז ראש מחלקת ההדרכה (מה”ד) במטכ”ל, אמר, שבצה”ל יש מ”כים, וחלקם עונדים דרגות גנרל. פלד אמר את הדברים בראיון לסיכום תפקידו, ערב מעברו לפקד על פיקוד הצפון. מאז הובס צה”ל בערבות לבנון, כשל בביטחון השוטף, ונס בבהלה מכל זירה אפשרית ומפני כל אויב. הכישלון המדהים במלחמת לבנון 2 היה צפוי. כל מי שהשקיף על הנעשה בצבא ראה את הכתובת על הקיר, והיא כתובה עד עתה באותיות של קידוש לבנה. לא השתנה דבר, והכישלון הנחרץ במלחמה הבאה הנו רק עניין של זמן.

מלכתחילה, נבנה בית-הספר לקצינים על דפוסי הכשרת הקצין ב”הגנה”. כלומר, על דפוסים, שאינם מתאימים לחלוטין לצבא, אלא למיליציה פוליטית, שעסקה קצת בשמירה, ועיקר חשיבותה היה במאבקים הפנימיים על השלטון ב”יישוב”. מי שבנו את בה”ד 1 רצו קצינים צייתנים, שלא ישאלו יותר מדי שאלות מביכות, ויאמינו כפתאים להנהגה.

והם קיבלו זאת.

בעוד שבצבאות אחרים, חושבים על הכשרת הקצין להיות “מנהל לחימה” – דמות הקצין בצה”ל נרקחה מקוקטייל של מיתוסים בולשוויקיים עם “לקחים” ממלחמות ישראל ועם אתוס המפקד בפלמ”ח. אם בודקים בעין ביקורתית את קרבות צה”ל – מתש”ח ועד הנה – זה הספיק בקושי לצורך הלחימה בכנופיות ערביות ובצבאות משלוח חסרי מוטיווציה. כשהשתנתה תמונת האויב (עיינו בערך מלחמת ההתשה, 1970-1967), נותר צה”ל ללא יכולת תגובה וללא יכולת לקום מהריסותיו.

את התוצאות המרות ראינו בתבוסה במלחמת יום הכיפורים. 

ההפתעה המודיעינית (שלא הייתה כלל. היה בידינו המידע, אך לא היו היושר והשכל להבינו) לא שיבשה את ההכנה האופרטיווית למלחמה. תכניות ההגנה ותכניות ההתקפה של הצבא היו רחוקות מהמציאות כמרחק אילת ממטולה. הפתרון: האויב לא התנהג כשורה, ולא עשה את מה שציפינו ממנו. דרך אגב, הדברים נצפו כבר בתרגילים ובמשחקי המלחמה לפני המלחמה, אך לאיש מהקצונה לא היו האומץ והכישורים לערער בקול רם על התכניות המופרכות.

סיפר לי מח”ט מיל’, שתכניות חטיבתו למלחמה בפיקוד הדרום נראו לו מלכתחילה בלתי הגיוניות בעליל (וכך היו בפועל) – הן בלוחות הזמנים והן במשימות. 

“מדוע לא אמרת מלה?” שאלתי.

“אי אפשר היה להגיד דבר!”

התוצאה המרה: הקצונה הזוטרה והחיילים היו צריכים לתקן במו ידיהם את שיבושי הפיקוד הבכיר במלחמת יום הכיפורים. בשדה הקרב התבררה העובדה המרה, שאין הקצונה מכירה את תורת הלחימה הישראלית; אין לה מושג על תורת הלחימה של האויב; אין לה יכולת להשתמש באמצעי הלחימה, שהיו בידי כוחותינו; אין לה יכולת לנהל קרב משולב בין-חילי; אין לה כישורים מקצועיים להתמודד עם שינויים בתמונת המערכה. רוב כוחותינו פעלו לפי שגרות, שהאויב ידע, התכונן אליהן, וידע לבולמן, ולא גילו יוזמה, מנהיגות ותושייה. אין תימה על התוצאה המרה, שאנחנו משלמים את מחיריה עד עצם היום הזה.

את זה הנחילו בבה”ד 1 – באמצעות פתרונות מקודשים של בית-הספר לקצינים, באמצעות השתקת כל שמץ של מחשבה, באמצעות התמקדות ב”ערכים”, שאינם כוללים ניצחון ומקצועיות. הצבא היה בינוני במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים כשהיה עליו לרדוף אחר אויב בורח, ששדרת הפיקוד והשליטה שלו קרסה. 

כשהאויב התחיל להתקיף (מלחמת ההתשה ואילך) – תמונת הקרבות השתנתה, וכוחותינו החלו לשפר עמדות לאחור, ולא חדלו מכך עד עצם היום הזה.

אי-דבקות באמת

כל אחד, שעבר את שערי בה”ד 1 כצוער מכיר את הדבקות בערכים השונים – ובראשם דיווח אמת. אבוי לך אם תפסו, שדיווחת לא-אמת בניווט. בכל מלחמות ישראל בולטת העובדה, שכוחותינו לא דיווחו אמת. כך, שיקרו ללוחמי המעוזים, וסיפרו להם, שעומדים לחלצם; ואפילו לא התכוונו לעשות זאת. בשמונה באוקטובר לא הסתערה אוגדה 162 של אברהם אדן (ברן) על המצרים, וכשכוח שלה הסבך בקרב לא סייעה לו להיחלץ. במהלך ה”מתקפה” בשמונה באוקטובר דיווחו מפקדי כוחות על תנועה למגע כשלא יצאו משטחי היערכות. ברשת המבצעית עבר דיווח, כי כוח ישראלי חצה את התעלה מערבה על גשר מצרי. אף אחד לא טרח להפריך את המידע השגוי, שזרם באין-מפריע לעבר המטכ”ל ולעבר הממשלה.

כלומר, לא רק שאי-דיווח אמת שרר בשטח, אלא שאחוות הלוחמים נעלמה. אך זו פסה כבר במלחמת ההתשה.

נעלמה גם האחריות המקצועית של מפקדים להפיק לקחים מהכישלונות ומההצלחות המעטות (למשל, מילואי הצנחנים בחרמון) – כחובתו של המפקד לחייליו ולצבאו. מי שאינו לומד את ההיסטוריה, כתב סנטיאנה, נידון לשנות עליה. ואכן, כפי שהראה שמואל אבנרי במחקרו על הפקת לקחים (מאמר מסווג, שערכתי בזמנו בקובץ ממודר בהוצאת מערכות, והותר לפרסום פומבי לא מכבר) – אין בצה”ל הפקת לקחים. כלומר, המפקדים באים כמצוות אנשים מלומדה לאזכרות ולמשפחות השכולות, אך אינם עושים דבר לשרש תקלות ולשפר את המערכת הצבאית.

בלי כוח המוח

יתר על כן, בה”ד 1 מנחיל לצוערים את הצורך לרוץ ולשמור על כושר גופני, אך לא את הצורך ללמוד, ולהשתלם בענייני צבא. כוח שרירי הרגליים הפך לערך ולא מחשבה צבאית – כוח המוח. בדיון עם קצינים בפו”ם בשנות התשעים אמרתי להם, שהם יכולים, כנראה, לכבוש לא רע גבעה, אך אינם מסוגלים להבין למה עשו זאת. חלק משומעיי רתח מזעם. אחרים (גם חלק מהכועסים) באו בהיחבא אחרי השיחה, והודו, שצדקתי, אך לא היה להם האומץ להסכים עמי בפומבי. “צבא אנטי-אינטלקטואלי”, הגדירה זאת ועדת וינוגרד.

זה פרי ישיר של החינוך לאי-מקצועיות בבה”ד 1. לכן, היו יכולים אנשי המכון לחקר תורת המערכה לשבש את דעתם (הקלה) של קציני צה”ל, ולמכור להם “תכנית ההפעלה”, או את “תורת המערכה”, בתחילת שנות האלפיים.

כשהקימו את תכנית פו”ם-ברק, בעקבות מערכת שלום הגליל, הגדירו אותה כקורס הקצינים האמיתי בצה”ל. כלומר, רק אז נחשפו החניכים – בוגרי תפקיד מ”פ ואף יותר מזה – לידע הבסיסי הצבאי. צבא אינו רק כושר גופני ופזצט”א. זו מערכת שלמה, הכוללת חשיבה, תורה, תכנון, מבצעים, טכנולוגיה, לוגיסטיקה, מינהלה ועוד. מרבית קציני צה”ל אינם נחשפים לידע הזה – כיוון שהם אנשי מילואים, והשכלתם הצבאית היא כמה חודשים בבה”ד 1. כביכול, זה מספיק להם; ואת התוצאות רואים היטב בשדות הקרב.

כעבור כמה שנים, עסקו בפו”ם-ברק יותר מדי בחשיבה צבאית, והרמטכ”ל אהוד ברק החליט, שזה מיותר. קצין לא צריך לחשוב. התכנית נסגרה, ורק באחרונה נפתחה המכללה לפיקוד טקטי (מלט”ק). נקווה, שאינה עוסקת בחשיבה, כדי ששר הביטחון ברק לא יתנכל לה.

יתר על כן, כיוון שצה”ל מזלזל בערך החשיבה וההדרכה – במלחמה נפסקת הכשרת הקצונה, ובה”ד 1 הופך לחטיבה במערך החי”ר. בטקסים לרגל ארבעים שנה לבסיס במצפה רמון התגאו הדוברים באי-הבנה זו. שום צבא בעולם אינו מפסיק הכשרות לרגל מלחמה. 

יש עוד הרבה לכתוב על הכישלון המחפיר, הנקרא בה”ד 1. כרגע, אין למדינת ישראל בית-ספר לקציני יבשה, והדבר ניכר היטב בכל מלחמות ישראל. כנראה, גם לא יהיה לנו בית-ספר לקציני יבשה בשנים הקרובות, כיוון שבבה”ד 1 עסוקים בדברים חשובים יותר – למשל, שילוב נשים בפלוגות הצוערים. רק לשם השוואה, בזרועות האחרות – אוויר וים – הכשרת הקצין אחרת, ובחיל האוויר אפילו כוללת תואר ראשון.