רע”פ 7491/08

בבית המשפט העליון בירושלים

המבקש: שמחה ניר, עו”ד, משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281,

טל’ 050-7520000, פקס’ 09-7424873

נ        ג        ד

המשיבה: מדינת ישראל

בקשת רשות לערער

על פסק-דינו של כב’ ביהמ”ש המחוזי בת”א-יפו מיום 22.6.2008 בתיק ע”פ 71506/07.

נימוקי הבקשה

לפרק הקודם

טז.           לקחי ע”פ ב”ש 7027/00 לא יושמו!

1.              שופטי ישראל (כמו חבריהם בכל העולם, גם העולם הדמוקרטי) אינם “שיבוטים גנטיים” (clones) של השופט האידיאלי – שאינו קיים בשום מקום עלי אדמות: ישנם שופטים חרוצים מאוד, ישנם שופטים בינוניים בחריצותם, וישנם שופטים עצלנים-להחריד – הכל על פי עקרונות ההתפלגות הגאוסיאנית.

2.              כאשר שופט עושה לעצמו חיים קלים, הדבר לרוב בא על חשבון עשיית-הצדק, ולרעת הנאשם.

3.              כאשר נקרית בדרכו של שופט הזדמנות-פז לעשות לעצמו חיים קלים, ויחד עם זאת לעשות צדק עם הנאשם, והוא מגלה חריצות-יתר, “מדלג” על האפשרות הזאת ומשקיע שעות-עבודה רבות – אם לא ימי-עבודה רבים, כמו שעשו כאן שני בתי המשפט – על מנת לכתוב “פסק דין ארוך, מפורט ומנומק” אשר כל-כולו התעלמות מכל מה שפועל לטובת הנאשם, והרמת כל אבן אשר מתחתיה אפשר למצוא – ואם אין מה למצוא, אז להמציא, כמו שעשו כאן שני בתי המשפט – משהו לרעת הנאשם – הדבר אומר דרשני.

הדבר אומר הכל – חוץ מתום-לב.

4.              כך הווה גם בע”פ ב”ש 7027/00, יוסי לוי נ’ מדינת ישראל (נספח ט’ לבקשה זו), אשר כבר אוזכר לעיל (חלק ב’, סע’ 6).

גם באותו מקרה הייתה לשופטת התעבורה הזדמנות לעשות צדק עם הנאשם, וחיים קלים לעצמה, כי מעדותו של השוטר עצמו עלה שהוא לא ביצע במכשיר את הבדיקות הדרושות.

כה העיד על עצמו השוטר אשר הפעיל את מד-המהירות האלקטרוני:

“אני לא בודק את המכשיר בין נעילה לנעילה, אני מתכוון שאני לא עורך את הבדיקה של הבוקר והצהריים, של תחילת המשמרת וסיום המשמרת ובעצם אני לא עורך כל בדיקה”.

על פי כל המקובלות די היה בכך כדי לזכות את הנאשם, וב”כ הנאשם – הוא, במקרה, גם החתום-מטה – הציע את זאת לשופטת, כבר בסעיף הראשון לסיכומיו, אשר – ליתר בטחון – התפרסו על פני י”ב עמודים תמימים.

אבל השופטת התישה את עצמה לדעת בהכרעת-דין ארוכה כאורך הגלות אשר הרשיעה את הנאשם, בהתעלמה מהנקודה הזאת – גם בזבוז-זמן שיפוטי, וגם עיוות-הדין.

מזלו של הנאשם, באותו המקרה, היה שערכאת הערעור תיקנה את המעוות, אבל לא כך הווה במקרה דנן.

5.              במקרה דנן הציע המבקש לשופטת קמא את הפתרון הקל והצודק, בדומה למקרה הנ”ל: גם צדק, גם חיים קלים לשופטת, גם חיסכון בזמן שיפוטי – והכל באריזה אחת, אולם השופטת “נעלבה”: בית המשפט אינו עושה לעצמו חיים קלים או קשים, בית המשפט דן בחומר שלפניו – כך, בערך, אמרה.

אבל, עם כל הכבוד, “בית המשפט” הינו מושג ערטילאי, נטול תכונות-אנוש, בין לטוב, בין לרע. מאידך, מי שמכניס לתמונה את תכונות-האנוש – הטובות והרעות גם-יחד – הוא השופט עצמו.

6.              כאשר השופט מתיש את עצמו לדעת, ומבזבז זמן שיפוטי לרוב (במיוחד אחרי שהוא מקצץ בזמן-הטיעון של הנאשם, כמו במקרה דנן, בשתי הערכאות) – הדבר מעיד על שחיתות-המידות. זהו “סוג של שחיתות. אמנם שחיתות רכה. אך דווקא היא מסכנת את החברה בישראל” (יצחק זמיר, באתיקה אין די, הארץ, 19.4.2005).

7.              האמנם רק שחיתות “רכה” ולא צירוף של כזו יחד עם שחיתות “קשה”?

נקודת המוצא היא, שכל עובד ציבור וכל נבחר ציבור מקבל את משרתו מן הציבור. לכן מוטלת עליו חובת נאמנות כלפיו. חובתו להשתמש במשרתו כדי להיטיב עם הציבור. אם הוא משתמש בה כדי להיטיב עם מקורבו, הרי זאת הפרת נאמנות. במקרה חמור היא עשויה להגיע לכדי עבירה פלילית של הפרת אמונים (זמיר, שם).

“כדי להיטיב עם מקורבו” – עם עצמו לא כל שכן, ומילת-המפתח היא “כדי”, דהיינו מטרתו הפרטית של משרת הציבור. במקרה דנן אנחנו יודעים כי שניים מארבעת השופטים נושאים עיניהם לקידום-עכשיו, וכל ארבעת השופטים יודעים כי הכאתו של עו”ד שמחה ניר היא בון-טון במימסד המשפטי, דבר המביא שלל “נקודות קרדיט” לכל מי שמצטרף ל”עליהום” הזה.

אמור מעתה: השחיתות ה”רכה” – להרע לעו”ד שמחה ניר – שזורה לבלי-התר עם השחיתות ה”קשה” – הרצון לזכות בנקודות-קרדיט, ואפילו בקידום. האם באמת אין זה “מקרה חמור (בו השחיתות) עשויה להגיע לכדי עבירה פלילית של הפרת אמונים“?! 

להמשך              לתוכן העניינים