שמחה ניר, עו”ד נ’ מדינת ישראל: בקשת רשות לערער (י”א): “התמודדות של ממש”? (ב): הטענות עימן שתי הערכאות לא התמודדו

 

השופטת דבורה ברלינר, אשר כתבה את פסק-הדין של ביהמ”ש המחוזי אומרת בפסק-דינה כי “בפסק דין ארוך, מפורט ומנומק, שאינו מותיר זווית שלא נבחנה עד תומה – דחה בית משפט קמא הן את טענותיו העובדתיות של המערער והן את טענותיו המשפטיות”. השופטת תחיה שפירא אומרת על פסק-דינה של ברלינר: “אני מסכימה לאמור בחוות דעתה המפורטת והמנומקת של חברתי אבה”ד *** בפרק זה נראה כי שתי הערכאות “דילגו” על עשרות זויות *** איך אפשר לקשקש כל כך הרבה *** פרק אחד עשר

 

רע”פ 7491/08

 

בבית המשפט העליון בירושלים

 

המבקש: שמחה ניר, עו”ד, משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281,

 

טל’ 050-7520000, פקס’ 09-7424873

 

נ        ג        ד

 

המשיבה: מדינת ישראל

 

 

בקשת רשות לערער

 

על פסק-דינו של כב’ ביהמ”ש המחוזי בת”א-יפו מיום 22.6.2008 בתיק ע”פ 71506/07.

 

נימוקי הבקשה

 

לפרק הקודם

 

יא.         “התמודדות של ממש”? (ב): הטענות עימן שתי הערכאות לא התמודדו

 

1.              כאשר האזרח בוזגלו מסרב לקבל את ההזמנה מבית המשפט, או את הדוח מהשוטר, הוא מוחזק – בחזקה שאינה ניתנת לסתירה – כמי שקיבל את ההזמנה או את הדו”ח, ואם יטען כי בפועל הוא לא קיבל את ההזמנה, או את הדוח – אין שומעין לו.

 

וכיוון דקאמר הרשות והאזרח שווים המה בפני החוק, הוא הדין גם כאשר האזרח מגיש דבר לבית המשפט, ובית המשפט מסרב לקבל.

 

אם בית המשפט היה מקבל את הסיכומים ומשאירם בתיק, אבל אומר עליהם – נקודה-נקודה – שהם לא רלוואנטיים, אפשר היה לחלוק עליו, אבל כאשר הוא מחזיר אותם פיזית, יש בכך אמירה פוזיטיבית: אפילו אם הסיכומים רלוונטיים, ואפילו אם יש בהם כדי לזכות את הנאשם – אני מצפצפת עליהם.

 

לפיכך, מכוח העיקרון שהמסרב לקבל כמוהו כמי שקיבל בפועל, רואים את בית המשפט קמא כאילו קיבל את הסיכומים, וכן רואים כך גם את ביהמ”ש המחוזי וגם את בית המשפט הנכבד הזה.

 

אם ביהמ”ש המחוזי היה רוצה לעיין בסיכומים שהוחזרו, הוא היה מוציא – ביזמתו – צו שיחזור לפי תקנה 2 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין לשחזור תיקים ומסמכים), התשמ”ד-1984, אבל הוא לא טרח לעשות כן, וממילא רואים אותו כשותף-לדבר-עבירה.

 

בית משפט נכבד זה מתבקש להוציא צו שיחזור, על פי התקנות הנ”ל.

 

2.              כאמור בסע’ 8 לחלק ה’, לעיל, תחת הכותרת אנטומיה של חוצפה (ב): השתלשלות הדברים בערכאה קמא, יחסה של השופטת לעניין סיכומי ההגנה היה שטוף-אגו, ומביש במיוחד. האגו של השופטת גבר על החובה לעשות משפט-צדק, והיא הורתה למזכירות להחזיר את הסיכומים למבקש.

 

הוראה להחזיר את הסיכומים כמוה כאמירה גם אם בסיכומים יש טענה המצדיקה זיכוי, אני מתעלמת ממנה, בגלל שהאגו שלי חשוב יותר!

 

ואם מעבר צומת באור אדום הוגדר כ“אבי אבות הטומאה” ע”י בית משפט נכבד זה – מפי לא אחרת מאשר כב’ השופט-בפועל דבורה ברלינר, אם-בית-הדין אשר כתבה את פסק-הדין נשוא בקשה זו – נשאלת השאלה איך להגדיר את החזרת הסיכומים, אבל ייתכן מאוד כי אפשר להסתפק גם בביטוי בו השתמש שופט ביהמ”ש העליון דהיום, אליקים רובינשטיין, כמוזכר בסע’ 8 לחלק ד’, לעיל.

 

3.              כאמור לעיל, סעיף 8 לפסק הדין פותח בפיסקה זו:

 

8.  הערעור על הכרעת הדין מהווה ברובו חזרה על הטענות שהועלו בבית משפט קמא ללא התמודדות של ממש עם ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא …

 

ונשאלת השאלה מאיפה השופטים לקחו את עזות-המצח הזאת, כאשר ביהמ”ש קמא לא התמודד – לא “התמודדות של ממש” ולא בכלל – עם רוב טענותיו של המבקש, כאשר אני עומד מולם ומנתח “כירורגית” את פסק-הדין, והם מגבילים אותי דרקונית, וכאשר גם הם לא התמודדו (ולא התכוונו להתמודד) – לא “התמודדות של ממש” ולא בכלל – עם רוב טענותיו של המבקש.

 

4.              בחלק הקודם, לעיל, התמודדנו התמודדות של ממש! – עם פסק-דינו של ביהמ”ש המחוזי. נספח ז’ לבקשה זו הוא חלק ממנה.

 

5.              ההתמודדות של ממש עם פסק-דינו של ביהמ”ש קמא היא בנספח ו’ לבקשה זו, בסיכומי המבקש בביהמ”ש קמא – כולל אלה שהוחזרו למבקש, ואלה אשר לא הוגשו כיוון שברור היה שגם הם יוחזרו לו – וכן בהודעת הערעור לביהמ”ש המחוזי, אשר, משום אי-ההתייחסות לרוב תוכנם עומדים בעינם גם כעת.

 

6.              כאן נעמוד על כל מה ששתי הערכאות לא התמודדו כלל.

 

7.              סיכומי המבקש בביהמ”ש קמא כללי כ”ו פרקים:

 

א. הקדמה: סיכומים בחלקים-חלקים – על שום מה: סעיפים 1 – 7 (1079 מלים):

 

·               השופטת כנראה קראה את הפרק הזה, אבל, כאמור בחלק ה’, סע’ 5.1. ואילך, אצה לה הדרך, אחרי שהיא השאירה את התיק כחצי שנה ללא טיפול, וגם האגו שלה השפיע.

 

·               היום אנחנו יודעים גם שסמוך מאוד לפסק הדין היא רצה להגיש את מועמדותה לקידום – והמבין יבין.

 

ב. על הטענה המקדמית המובהקת: 8 – 12 (118):

 

·               השופטת לא התייחסה לנושא הזה.

 

ג. עוד טענה המבוססת על על”ע 3954/03: סעיפים 13 – 15 (67)

 

·               השופטת לא התייחסה לנושא הזה.

 

ד. יסודות העבירה לא נטענו ולא הוכחו גם במהלך המשפט: סעיפים 16 – 23 (230);

 

·               השופטת לא התייחסה לנושא הזה.

 

ה. פסק-הדין כלל לא “בוצע”: סעיפים 24 – 36 (662);

 

·               בדומה לחש”צ, לפיו כל פסק-דין של בי”ד צבאי מחייב “אישור” של הרשות המוסמכת (אלוף הפיקוד לגבי בי”ד צבאי מחוזי והרמטכ”ל לגבי ביה”ד הצבאי לערעורים) כך גם חוק הלשכה (סע’ 69(ג)) מחייב לערוך את “אותם רישומים שיהא צורך בהם על מנת לתת תוקף לפסק-הדין”.

 

האם ישנה חזקה שנציג הוועד המרכזי יושב באולם בית המשפט ועורך את הרישומים ב”שיהוי אפס”? לא אין חזקה כזאת, וממילא אין לדעת מתי נערכו הרישומים – אם בכלל.

 

·               פרשנותה של השופטת מרוקנת מכל תוכן את ההוראה הזאת, ומטילה על הנאשם את נטל ההוכחה, כאילו מדובר בטענת-הגנה (בדיוק כשם שנהגה בעניין החובה לטעון ולהוכיח “דרך עיסוק או בתמורה”.

 

ו. מאימתי טיעון משפטי מהווה עבירה?: סעיפים 37 – 43 (270)

 

·               השופטת לא התייחסה לנושא הזה.

 

ז. תשובה לסיכומי המאשימה (א): סעיפים מה “תופס” – הטיוטה או פסה”ד החתום?: סעיפים 44 – 58 (885);

 

·               איך השופטת התייחסה לנושא הזה, ואלו המצאות הזויות היא המציאה לצורך הקונסטרוקציה ההזוייה הזאת אשר גם ב”כ המאשימה לא העלה על דל-דעתו.

 

ח. תשובה לסיכומי המאשימה (ב): סעיפים זה לא “פגם” – זה “אוויר”!: סעיפים 59 – 69 (300);

 

·               השופטת לא התייחסה לנושא הזה.

 

ט. תשובה לסיכומי המאשימה (ג): “מהותי” או “לא מהותי” – אין נפקא מינה!: סעיפים 70 – 73 (132);

 

·               השופטת לא התייחסה לנושא הזה.

 

י.  תשובה לסיכומי המאשימה (ד): האם טיוטה יכולה, בדיעבד, להפוך לפסק-דין תקף, בגלל הליכים מאוחרים שגויים או כושלים?: סעיפים 74 – 84 (515);

 

·               השופטת לא התייחסה לנושא הזה.

 

יא. תשובה לסיכומי המאשימה (ה): על “מועד גילוי הפגם”: סעיפים 85 – 95 (1102);

 

·               השופטת לא התייחסה לנושא הזה.

 

יב. תשובה לסיכומי המאשימה (ו): עוד על “מועד גילוי הפגם”: סעיפים 96 – 100 (285);

 

·               השופטת לא התייחסה לנושא הזה.

 

יג.  תשובה לסיכומי המאשימה (ז): על “ריסוס” צרור של טענות-בעלמא: סעיפים 101 – 103 (187);

 

·               השופטת לא התייחסה לנושא הזה.

 

יד.  תשובה לסיכומי המאשימה (ח): על סמך מה “העדר כנות ותום לב” – ומה הקשר בין אלה לענייננו?: סעיפים 104 – 108 (247);

 

·               השופטת לא התייחסה לנושא הזה.

 

טו.  תשובה לסיכומי המאשימה (ט): עוד על “ריסוס” הצרור של טענות-בעלמא, ועל בית הדין לענייני מים בזרנוגה גימ”ל: סעיפים 108 – 116 (263);

 

·               השופטת לא התייחסה לנושא הזה.

 

טז.  תשובה לסיכומי המאשימה (י): עוד על העדר הזיקה בין תום-הלב לבין העבירה: סעיפים 117 – 124 (307):

 

·               השופטת לא התייחסה לנושא הזה.

 

יז. תשובה לסיכומי המאשימה (יא): על הנימוק הנסתר: סעיפים 125 – 128 (1303);

 

·               השופטת לא התייחסה לנושא הזה.

 

יח. תשובה לסיכומי המאשימה (יב): על “שאלות אמבוש”: סעיפים 129 – 137 (610);

 

·               השופטת לא התייחסה לנושא הזה.

 

יט. על פי הפסיקה החדשה של כב’ ביהמ”ש העליון: דוקטרינת הבטלות ה”יחסית” מתה ואיננה עוד!: סעיפים 138 – 143 (146);

 

·               ראו להלן, חלק י”ג, תחת הכותרת על דוקטרינת הבטלות ה”יחסית”.

 

כ. היופי שבטענת הבטלות ה”מוחלטת”: סעיפים 144 – 148 (287);

 

·               ראו להלן, חלק י”ג, תחת הכותרת על דוקטרינת הבטלות ה”יחסית”.

 

כא. הכיעור והרשעות שבדוקטרינת הבטלות ה”יחסית”: סעיפים 149 – 154 (286);

 

·               ראו להלן, חלק י”ג, תחת הכותרת על דוקטרינת הבטלות ה”יחסית”.

 

כב. סעיף 17 לחסד”פ, ואיפכא-מסתברא (מתוקן): סעיפים 155 – 163 (964);

 

·               השופטת לא התייחסה לנושא הזה.

 

כג.  על “ההבדל הקטן” – לעניין המצב הנפשי – שבין פרשת עינת הראל (אותה מעלה מר רינצקי על ראש שמחתו) לבין המקרה דנן: סעיפים 164 – 173 (268);

 

·               ראו להלן, חלק י”ג, תחת הכותרת על דוקטרינת הבטלות ה”יחסית”.

 

כד. כשהמזכיר הראשי של ביה”ד לענייני מים בזרנוגה גימ”ל “מוציא חוזה” על השופטת גיליה רביד … (מתוקן): סעיפים 174 – 189 (2360);

 

·               ראו להלן, חלק י”ג, תחת הכותרת על דוקטרינת הבטלות ה”יחסית”.

 

כה. פס”ד עינת הראל, ונסיבותיו, המקרה דנן ונסיבותיו, השוני ביניהם ואיך אפשר “לחיות עם זה” (דהיינו עם אותו פסה”ד) – בלי לפגוע בהגנה בתיק זה: סעיפים 190 – 206 (2038)

 

·               ראו להלן, חלק י”ג, תחת הכותרת על דוקטרינת הבטלות ה”יחסית”.

 

כו. ההשעייה וחוק-יסוד: חופש העיסוק: סעיפים 207 – 224 (600).

 

·               השופטת לא התייחסה לנושא הזה.

 

להמשך              לתוכן העניינים