לשכת עורכי הדין: “כבוד המקצוע” ורצח “על רקע כבוד המשפחה”

 

ה”מוסד” הקרוי “רצח על רקע כבוד המשפחה” הומצא וכונן ע”י חלאות-אדם שטופי-אגו, במטרה להנציח את שלטונם של הזכרים על הנקבות בתוך המשפחה/חמולה/שבט.

 

השאלה אם הרצח הזה אכן מוסיף כבוד למשפחה בעיני המסתכלים עליה מבחוץ, בעיני הציבור התרבותי – נאור יותר או פחות – מעניינת אותם כקליפת-השום.

 

כאשר מוסדות ה”אתיקה” של לשכת עורכי-הדין מנהלים הליכי-משמעת על פגיעה ב”כבוד המקצוע”, שאלת כבוד המקצוע בעיני הבריות מעניינת אותם גם כן כקלפית-השום.

 

איך אני יודע זאת?

 

אני ידוע זאת משום שאני טענתי זאת אין-ספור פעמים בכל ערכאות ה”משמעת” – כולל בית המשפט העליון – ואף אחד לא קם להתייחס לטענה הזאת. הם יכלו לומר כי, בניגוד לטענתי, “כבוד המקצוע” נבחן דווקא במבט-מבפנים; הם יכלו לומר כי מעשה מסויים שבעיני מוסיף כבוד למקצוע,, בעיני הזולת, לדעתם אך גורע ממנו.

 

הם יכולים לומר דברים רבים, אבל הם לא רוצים ולא מעזים, כי בכך הם מסתכנים בביקורת ציבורית רחבה, המטילה ספק בלגיטימיות שלהם ושל פסיקותיהם, ולכן, כדרכם, הם העדיפו – ומעדיפים – להתעלם מהטענה הזאת, ולטאטאה אל מתחת לשטיח, בתקווה שהציבור לעולם לא יתפוס מה הם עושים – ולמה.

 

אבל אפשר, כידוע, לרמות חלק מהציבור כל הזמן ואת כל הציבור חלק מהזמן – אבל לא את כל הציבור כל הזמן.

 

ומי שבסוף פוגע בכבוד המקצוע הוא דווקא “כוהני האתיקה” שטופי האינטרס, השררה והאגו, אשר שותים ומקיזים בשקיקה את דמם של עורכי-הדין – בין להנאתם, בין כ”שלח לחמך” על פני “המערכת” – ואשר בינם לבין הרוצחים על רקע “כבוד המשפחה” אין שום הבדל עקרוני: אלה גם אלה חלאות-אדם המה.

 

אמור מעתה: הרודפים את עורכי-הדין “על רקע כבוד המקצוע” אינם פחות נתעבים ופחות נאלחים מהרוצחים “על רקע כבוד המשפחה”.

 

ב.         על פגיעה אמיתית בכבוד המקצוע

 

עורך-דין א’ מפרסם מאמר בו הוא מגולל שורה ארוכה-ארוכה של עשרות מקרי שחיתות קשה ביותר, בה מילאו עורכי-דין תפקיד מכריע, וכולם הורשעו בדין.

 

עורך-דין ב’ מפרסם מאמר דומה, בו הוא מפרט מקרים דומים, בהם עורכי-הדין כלל לא מועמדים לדין, כתוצאה מקשר מושחת בינם לבין עורכי-דין במשטרה ובפרקליטות – נושא לפרק נפרד באותו המאמר. שחיתות כפולה ומכופלת.

 

עורך-דין א’ לא מועמד לדין פלילי או אזרחי, כי הוא התבסס על פסקי דין קיימים.

 

עורך-דין ב’ מועמד גם לדין פלילי וגם למשפט אזרחי אבל זוכה בשניהם, כי הוא מוכיח גם “אמת דיברתי” וגם “עניין לציבור”.

 

לשכת עורכי-הדין לא מתרשמת מכל אלה, ומעמידה את שני עורכי-הדין לדין משמעתי, על “פגיעה בכבוד המקצוע”.

 

האם עורכי-הדין האלה פגעו בכבוד המקצוע? ללא ספק הם פגעו, לפחות בעיניהם של הקוראים אשר לא הכירו את הפרשות האלה, והתוודעו אליהן רק עם הפרסום של שני המאמרים.

 

האם עורכי-הדין יורשעו בדין המשמעתי? ייתכן מאוד, כי עצם המושג “כבוד המקצוע” משמעותו שעורכי-הדין חייבים “לצופף שורות” סביב מדורת-השבט, ולא להוציא שום כביסה החוצה.

 

ג.          על פגיעה שנוייה-במחלוקת בכבוד המקצוע

 

עורך-דין ג’ מייצג נאשם אשר הורשע בדין, ונידון למוות, “לביצוע מיידי”.

 

עורך-הדין מבקש את עיכוב-הביצוע של גזר-הדין, לצורך הערעור.

 

אם השופט היה דן בבקשה ודוחה אותה, היה בכך נושא לביקורת אחרת, על תבונתו, יושרו והגינותו של השופט, אבל במקרה הזה השופט נוהג אחרת: הוא קובע את הדיון בבקשה לעיכוב-הביצוע למועד שהוא אחרי הביצוע, אחרי ההוצאה-להורג.

 

עורך-הדין מנסה להסביר לשופט (את מה שכל ילד מבין) כי ההוצאה-להורג היא בלתי-הפיכה, ואם מרשו יזוכה בערעור איש לא יוכל להשיבו לחיים, אבל השופט אזניו ערלות, והוא אינו אובה שמוע.

 

עורך-הדין אינו יכול לערער על ההחלטה, כי במשפט הפלילי אין ערעור על החלטות-ביניים, וכל נסיון לעקוף את העיקרון הזה ע”י פנייה לבג”ץ דינו לכשלון (מה גם שההוצאה-להורג נקבעה לביצוע מיידי, ברחבת בית המשפט).

 

מה נשאר לעורך הדין כדי לאלץ את השופט לדון בבקשה, אחרי שכל הנסיונות המקובלים לא עזרו?

 

להחריף את הטון, וגם להיכנס לפסים אישיים: אדוני עושה צחוק מהעבודה!

 

האם עורך-הדין פגע ב”כבוד המקצוע”? תלוי בעיני מי.

 

ואם תשאלו אותי בעיני מי, אענה לכם, כיהודי, בשאלה: כאשר מדברים על “רצח על רקע כבוד המשפחה” – בעיני מי אמור להיות ה”כבוד” הזה?

 

נסו לומר לרוצחים הנתעבים האלה שבעיני החברה הנאורה, המסתכלת על המשפחה מבחוץ, רצח כזה לא מוסיף למשפחה שום כבוד, אלא רק מבזה אותה… זה יעניין אותם כקליפת השום דאשתקד, כי בעיניהם ה”כבוד” נבחן בעיניים הפנים-משפחתיות, ולמעשה בכלל הם לא חושבים על “כבוד”, אלא על שמירת שלטונם של הזכרים על הנקבות במסגרת המשפחה-פנימה.

 

אידיאה-פיקס במחלצות “כבוד”.

 

בדומה לכך, שאלו את הנוכחים באולם מה הם אומרים על עורך-הדין אשר אמר לשופט אדוני עושה צחוק מהעבודה!

 

הם יגידו כל הכבוד! סוף-סוף אנחנו רואים עורך-דין אשר לא דואג רק לתחת שלו, ומגן ללא-חת על הלקוחות שלו – בלי להתרפס בפני השופטים!!!

 

אבל לשכת עורכי-הדין, זו אשר מתיימרת להיות ה”גילדה” המקצועית של עורכי-הדין, לא תעמוד לימינו של העו”ד האמיץ, אשר קיים ככתבה וכלשונה את מצוות ה”נאמנות ומסירות” למרשו ולמקצועו מול שופט רשע, ערל-אוזן ואטום-לב.

 

ההיפך הוא הנכון: הלשכה תאמץ בחום את תלונתו של השופט, ותעמיד אל הקיר את עורך-הדין, והשאלה היא מי באמת פוגע בכבוד המקצוע!

 

אמרתי לעיל כי את הרוצחים הנתעבים “על רקע כבוד המשפחה” מעניינת “כקליפת השום דאשתקד” השאלה אם בעיני החברה הנאורה, המסתכלת על המשפחה מבחוץ, הרצח הזה אכן מוסיף כבוד למשפחה, או שהוא רק מבזה אותה, וכי בעיניהם ה”כבוד” נבחן בעיניים הפנים-משפחתיות, ולמעשה בכלל הם לא חושבים על “כבוד”, אלא על שמירת שלטונם של הזכרים על הנקבות במסגרת המשפחה.

 

והוא הדין גם בעסקני הלשכה: כבוד המקצוע בעיני הבריות מעניין אותם כקליפת-השום, וכל מעייניהם אינם אלא בסיפוק יצר השררה, והתרפסות בפני השופטים, מולם הם מופיעים יום-יום, בתקווה שהם, השופטים “יזכרו להם את זה” (לטובה, כמובן).

 

במשפט הפלילי קוראים לזה שוחד, וזה הדבר הכי רחוק מ”רמת המקצוע וטהרו”.

 

ד.         סיכום-ביניים

 

בפרק הראשון, לעיל, ראינו פגיעה בכבוד-המקצוע של עריכה-הדין, פגיעה אמיתית אבל מוצדקת, כי אם מקצוע עריכת-הדין שורץ נוכלים – הציבור רשאי וחייב לדעת את זה. האמירה הידועה כי 99% מעורכי-הדין מוציאים שם רע לכל היתר, מוגזמת ככל שתהיה, משקפת את מה שעורכי-הדין הרוויחו ביושר.

 

רופא-שיניים הפוגע בכבוד מקצועו, או בכבוד מקצועם של עורכי-הדין, לא תישלל ממנו הזכות לעסוק במקצועו, רפואת-השיניים;

 

עורך-דין הפוגע בכבוד מקצועם של רופאי-השיניים לא תישלל ממנו הזכות לעסוק בעריכת-דין;

 

אבל עורך-דין הפוגע בכבוד מקצועם של עורכי-הדין – ממנו תישלל ממנו הזכות לעסוק במקצועו, והשאלה היא באיזו חוצפה מטילים על אדם להגן על חבריו-למקצוע, כאשר הם ראויים – לדעתו או בכלל – לכל גינוי.

 

בפרק השלישי , לעיל, ראינו התנהגות של עורך-דין, אשר יש בה כדי לקזז חלק מהבוז (מוצדק או לא, זו שאלה אחרת) שהציבור רוחש לעורכי-הדין, אבל חבריו, רודפי-השררה ואכולי-החנופה, מגדירים אותו כ”פגיעה בכבוד המקצוע”, מאותם הטעמים הנאלחים והמתועבים אשר מניעים אל גלגלי הרצח על רקע “כבוד המקצוע”.

 

מי שפוגע בכבוד המקצוע של עורכי-הדין אינו עורך-הדין אשר פעל “בנאמנות ובמסירות” למען שולחו, כמצוות החוק, אלא כל הנושאים-לשווא את שמו של “כבוד המקצוע”, החל מהשופט המתלונן, חלאת-האדם, המשך ב”מוסדות האתיקה” של הלשכה, וכלה בבית המשפט העליון (ובהקשר דנן – השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל).

 

ה.        מטרות הלשכה וחוק הלשכה

 

סעיף 1 לחלע”ה (חוק לשכת עורכי הדין), זה לשונו:

 

1. הקמת הלשכה

 

מוקמת בזה לשכת עורכי-הדין (להלן – הלשכה), שתאגד את עורכי-הדין בישראל ותשקוד על רמתו וטהרו של מקצוע עריכת-הדין.

 

סעיף 53 לחלע”ה, זה לשונו:

 

53. שמירת כבוד המקצוע

 

עורך-דין ישמור על כבוד המקצוע של עריכת-דין ויימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המקצוע.

 

וסעיף 61(3) לחלע”ה, זה לשונו:

 

61. עבירות משמעת

 

אלה עבירות-משמעת:

 

(1)     – – –

 

(2)     – – –

 

(3)     כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין.

 

והשאלה היא אם אפשר לפרש את הסעיפים 53 ו-61(3) לחלע”ה מעבר ל”רמתו וטהרו” של המקצוע, ואם כן – לשם מה הוספו המלים האלה.

 

עורך דין שרוצח, אונס, שודד, בועל קטינות או מנשק קצינות בעל-כרחן – זה לא יפה, וזה בושה למקצוע, ובושה גדולה עוד יותר היא למקצוע אם 50 עורכי דין רוצחים, אונסים, שודדים וכו’ מדי שנה, בממוצע.

 

אבל רצח, אונס, שוד וכו’ הם בושה גם למקצועם של רופאי השיניים, רואי החשבון, מהנדסי התוכנה ומתקני הנקרים, והשאלה היא מדוע לעבירות האלה אין קשר ל”רמתו וטהרו” של כל מקצוע אחר, זולת עריכת-הדין.

 

ו.            היסודות הפוזיטיביים והנגטיביים של “כבוד המקצוע”

 

סעיף 53 לחלע”ה קובע כי עורך-דין “ישמור על כבוד המקצוע” (יסוד פוזיטיבי, אקטיבי, של העבירה) ו”יימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המקצוע” (יסוד נגטיבי, פסיבי, של העבירה).

 

מה דינו של מי שמקיים כהלכתה את מצוות היסודות הנגטיביים – לא רוצח, לא אונס, לא שודד, לא בועל קטינות, לא אוכל זכוכית ולא שותה סולר – אבל לא מבצע שום דבר “אקטיבי”?

 

האם הופעה בינונית ואפורה בבית המשפט היא “שמירה על כבוד המקצוע”?

 

בעיני ממש לא, אבל אני לא רואה שום אפשרות להפוך ל”עבירת-משמעת” הופעה בינונית ואפורה של מי שזה המקסימום שהוא יכול לתת.

 

ואולי צריך עורך-הדין לצאת להפגנות כנגד הדיעה הרווחת, אותה כבר הזכרנו לעיל, כי 99% מעורכי-הדין מוציאים שם רע לכל היתר? ואם כן – לכמה הפגנות הוא צריך לצאת בכל פרק-זמן נתון, כדי לקיים את המצווה “לשמור על כבוד המקצוע”?

 

ז.           “כבוד המקצוע” כ”סעיף סל”

 

השאלה בדבר הקשר בין רצח, אונס, שוד, בעילת-קטינות וכו’ לבין “רמתו וטהרו” של המקצוע מעוררת את השאלה עד אנה אפשר לרדת, אם הולכים בכיוון הזה. כך, למשל, מה בדבר הריגה בתאונת-דרכים (שעונשה חמור מהעונש על אונס או שוד, אבל מרכיב הכוונה הפלילית נעדר ממנו)?

 

ואם הריגה, מה בדבר גרימת-מוות ברשלנות? ומה בדבר גרימת תאונה שתוצאתה “רק” חבלה חמורה, חבלה סתם, נזקי רכוש בלבד, או אפילו נהיגה רשלנית שלא גרמה תאונה?

 

ומה בדבר עבירת חנייה? ומה בדבר עורך-דין אשר מצפצף באופן שיטתי על איסורי-החנייה? האם כדי שהדבר ייחשב כפגיעה ב”כבוד המקצוע” צריך “לספור לו” את כל עבירות-החנייה, “אחורנית”, או רק את אלה אשר עברו את “המאסה הקריטית”?

 

מה לכל אלה – למרות ה”בושה-למקצוע” – ול”רמתו וטהרו” של המקצוע?

 

התשובה הבנאלית היא “תלוי בנסיבות” או “תלוי בחומרת המקרה”, אבל השאלה היא איך המסתכל-מהצד על כבוד המקצוע יידע מהן ה”נסיבות” ואם החנייה שלא-כדין הייתה אירוע מקרי, עם צידוק זה או אחר, או אחת מרצף של מאות ואלפי חניות כאלה?

 

אבל כאשר מתחילים עם “שקלולי התחום האפור” – לעולם אין לדעת מהו הגבול בין מותר לאסור, וההפקרות חוגגת: להאשים את בית המשפט העליון ב“קומבינה” פוליטית עם הפרקליטות, המשטרה, השמאל הפוליטי, התקשורת ומי לא – זה בסדר, אבל לומר “מעיד כאלף עדים” – זה “סגנון בוטה ומשתלח” …

 

חומרת המקרה רלוואנטית, כידוע, לעניין העונש, אבל כאשר מתחילים להיזקק לה לצורך הגדרת העבירה גופה – אנחנו מקבלים “סעיף סל” אשר לעולם אין לדעת מה נמצא בו.

 

ואם נוסיף, כמצוות הסיפא לסעיף 53 לחלע”ה, גם את החובה להימנע מכל דבר אשר “עלול” לפגוע בכבוד המקצוע, נמצא את עצמנו עם “סל בתוך סל”.

 

ח.        “כבוד המקצוע” וסעיף “התקלה הציבורית”

 

לאחרונה ביטלה הכנסת, על פי הצעת-חוק של חה”כ יואל חסון, את סעיף 198 לחוק העונשין, אשר לפיו “העושה מעשה העלול להביא לתקלה ציבורית, דינו –  מאסר שלוש שנים”.

 

מה זה “תקלה ציבורית” – קשה לדעת. מדובר בסעיף-סל אותו ירשנו מפקודת החוק הפלילי, 1936, המנדטורית, אשר, מצידה, ייבאה אותו מצור מחצבתו – הקולוניאליזם הבריטי.

 

ההסבר לביטול הסעיף הזה הושתת על כך שעבירת-הסל הזאת הותירה מקום רב לעמימות וחוסר ודאות משפטית, ויו”ר ועדת החוקה, חה”כ פרופ’ מנחם בן-ששון אמר: “אנו צריכים לשאוף כי החוק יאמר בבהירות מה מותר ומה אסור ולא יחסה בצלה הגדול של העמימות. ענישה בגין מעשים שמוגדרים בדיעבד כעבירות מסוכנת לחברה. יש לצמצם למינימום את מידת אי הוודאות העולה מן החקיקה”.

 

וזו סיבה נוספת לכך שגם עבירות “כבוד המקצוע” צריכות לעבור מן העולם, באשר הסיבה הראשונית היא, כאמור, שהעבירות האלה אינן מוצדקות גם לגופן.

 

_________________

 

 

זה אוף-טופיק, אבל חשוב!

 

כמו קאטו הזקן, הרשו לי לחזור שוב ושוב על הקריאה לממשלה אידיוטית, בעניין שחרור מחבלים

 

תמצית הנושא:

 

עסקות לחילופי מחבלים תמורת חיילינו ואזרחינו אשר נפלו בידי האוייב הן הכרח בל-יגונה. כך היה וכך יהיה – עד אשר יבוא שלום עלי-ארץ, אם וכאשר.

 

גם המחיר לעולם לא יהיה אחד-לאחד. את זאת הכל יודעין.

 

אבל השאלה החשובה היא מדוע להעניק למשוחררים, מלבד החופש, גם חנינה נשיאותית בלתי-הפיכה, כאשר אפשר, על פי החלטה מנהלית של הממשלה, “להפסיק את הביצוע” של המאסר, ולזרוק אותם החוצה עם מכתב-אזהרה שאם יחזרו לסורם הם יוחזרו, אוטומטית, ל”המשך הביצוע” – בלי שום הליך משפטי.

 

הסברים נוספים אפשר למצוא במכתב-התזכורת שלי, מיום 2.10.2007, אל שר המשפטים, דניאל פרידמן (“הנדון: שחרור מחבלים – לא בדרך של חנינה “נשיאותית” (המשך מצעד האיוולת)“).

 

הבעייה הכי כאובה היא שהפקידים במשרד המשפטים מיירטים את כל הפניות אל השר, ולא מוכנים להודות בכך שכל השנים הם וקודמיהם נהגו בנושא הזה (כמו בעוד נושאים, מן הסתם) בצורה מטומטמת ואידיוטית.

 

עוד פחות מזה הם מוכנים להודות שהילד שאומר “המלך עירום” הוא לפעמים צודק.

 

גם ראש הממשלה ונשיא המדינה ממלאים פיהם מים.

 

כל הקורא את הדברים האלה מוזמן להעתיקם ולהפיצם בכל העולם – ובמיוחד לראש הממשלה ושריו – גם בממשלה הזאת וגם בכל ממשלה עתידית – עד שהם ילמדו.

 

רצוי גם לשלוח את זה לנשיא המדינה, שמעון פרס, ולכל הנשיאים שיבואו אחריו – עד שהם ילמדו.

 

עד שהם ילמדו, סוף-סוף, שגם כאשר יש הכרח לשחרר אסירים כחלק מהסדר מדיני – לא צריך לתת להם במתנה גם חנינה בלתי-הפיכה, בחתימתו של נשיא המדינה.

 

העתיקו והוסיפו את זה בשולי כל מאמר שאתם מפרסמים וכל מייל שאתם שולחים.

 

תודה,  שמחה