ביום 17.8.2008 פניתי, באמצעות דוברת מערכת המשפט, אל השופט אהרן פרקש, ובמקביל פניתי גם אל עו”ד ברוך חייקין, וכתבתי אליהם בשם רשת האתרים של קימקא.

לשופט פרקש כתבתי:

כפר סבא, 17.8.2008

 

לכבוד

השופט אהרן פרקש

ביהמ”ש המחוזי

ירושלים

באמצעות דוברת בתי המשפט

 

נכבדי,

הנדון: עניינים שבסגנון – ע”א (י-ם) #####

בשולי פסק דינך בתיק הנ”ל אתה מוסיף הערת-אגב זו:

בשולי פסק הדין מצאתי לנכון להעיר, כי הלשון בה נקטה המערערת כלפי בית המשפט וכלפי המשיבים, בהודעותיה הרבות להחלטות בית המשפט, הינה לשון בוטה, חריפה ומשתלחת, ויש להוקיעה. ואולם ברי, כי אין ולא היה בכך בכדי להשפיע על תוצאתו של ערעורה על החלטת כב’ הרשם.

כב’ נשיא ביהמ”ש העליון בשעתו, הד”ר יואל זוסמן ז”ל, אמר: אין זה מתפקידנו ומסמכותנו להעיר הערות אגב, וככל שנמעיט בהן – כן ייטב. אמונים על הדברים האלה אין אנו רואים בהערת-אגב אלא משום התבטאות פרטית, וכיוון ששופט הוא איש-ציבור אנחנו רואים עניין ציבורי גם בהתבטאויותיו הפרטיות.

עוד נבהיר כי רשת האתרים של קימקא ואיש מבעליה ועובדיה אינו מייצג את המערערת או מעורב בעניינה.

עברנו על כל הכתבים שהגב’ #### הגישה בתיק האמור, ולא השכלנו להבין מה יש בהם “בוטה” או “משתלח”, מה גם שהמלים האלה לעולם אינן חד-משמעיות.

לעניין המילה “בוטה” ראה את המאמרים האלה:

מה זה “בוטה”? על כבודה האבוד של המילה “בוטה”, ועל הייחוד שלה, המתמסמס והולך

“בוטה” ועוד פעם “בוטה”, ועוד פעם, ועוד פעם … – עד כמה אפשר להזנות מילה אחת-ויחידה?

ולעניין המילה “משתלח” ראה את המאמר הזה:

מה זה “משתלח”? ומה זה “סגנון משתלח”?

ובאשר ללשון ה”חריפה” שאתה מייחס לגב’ #### – אכן לשונה חריפה היא, אולם נפלא מבינתנו מדוע יש לומר דברים קשים במתק-שפתיים, במיוחד כאשר האומר סבור – אולי בטעות, אבל errare humanum est – שאין המקשיב לביקורת הנאמרת במתק-שפתיים.

טול, למשל, את הערת-האגב שלך, בה עסקינן: האם היא נאמרה במתק-שפתיים?

ואיך היית מגיב אם המערערת הייתה אומרת (בבקשה שהגישה לפסילתך, למשל) כי לשונך-שלך הינה לשון בוטה, חריפה ומשתלחת, ויש להוקיעה?!

גם ב”כ המשיבה, עו”ד ברוך חייקין, יש לציין, לא התנזר מביטויים חריפים כגון “התנהגותה הקלוקלת  של המערערת”, אבל אנחנו לא באים בשום טענה על כך, כי השאלה – ככל שירדנו לכוונתו – הייתה אם התנהגותה של המערערת הייתה קלוקלת, אם לאו, אבל זו שאלה מהותית (בה, כמובן, אנחנו לא דנים) המצדיקה, גם לטעמנו, לשון חריפה (ככל שמדובר בעניינים לשוניים גרידא).

יחד עם זאת שאלתנו היא מדוע, נאמן לשיטתך, לא מצאת לנכון להעיר גם למר חייקין, ומה היית אומר על אותה  הלשון אם המערערת הייתה אומרת כדבר הזה על המשיבה, על מר חייקין עצמו, או אפילו על בית המשפט (בין כטענה ערעורית כנגד הרשם, בין כטענת פסלות כנגדך).

שאלותינו הן, איפוא:

·               מה משמעות המלים “בוטה” ו”משתלח” בהערת-האגב שלך?

·                מה “בוטה” ומה “משתלח” מצאת בדבריה של המערערת?

·                מה פסול מצאת ב”חריפות” דבריה של המערערת?

·                מדוע, נאמן לשיטתך, לא הערת גם לעו”ד חייקין על התבטאויות כגון “התנהגותה הקלוקלת  של המערערת”?

·                איך היית מגיב על אותה הלשון אם המערערת הייתה אומרת כדבר הזה על המשיבה, על מר חייקין עצמו, או אפילו על בית המשפט (בין כטענה ערעורית כנגד הרשם, בין כטענת פסלות כנגדך).

בשים לב שבעיתונות הזמנים קצרים יותר מאשר בבית המשפט, נבקשך להשיב עד תום יום העבודה ביום ב’, ה-18.8.2007.

בברכה ובכבוד רב,

 

שמחה ניר,    עו”ד

עורך           ראשי

 

ולעו”ד חייקין כתבתי:

כפר סבא, 17.8.2008

 

לכבוד

מר ברוך חייקין, עו”ד

תל אביב – יפו

 

הנדון: עניינים שבסגנון

מונחת לפנינו “בקשה שכב’ השופט יפסול את עצמו מטיפול בערעור זה”, אשר הוגשה ע”י הגב’ #### בתיק ע”א (י-ם) ####, בפני השופט אהרן פרקש.

מונחת לפנינו גם תגובתך בה אתה מדבר על “המילים הבוטות והגסות רוח השזורות בבקשה”.

גם בסיכומיך באותו התיק אתה מדבר על כך שהמערער העלתה טענותיה “בשפה בוטה”.

בדקנו היטב, ולא מצאנו כל מלים “בוטות” בבקשה הנ”ל, ולא שום שפה “בוטה” במקום כלשהו בדבריה בתיק הזה, מה גם שהמילה “בוטה” הינה רב-משמעית.

עד כמה המילה “בוטה” היא רב-משמעית – ולא בהכרח שלילית – ראה את המאמרים האלה:

מה זה “בוטה”? על כבודה האבוד של המילה “בוטה”, ועל הייחוד שלה, המתמסמס והולך

“בוטה” ועוד פעם “בוטה”, ועוד פעם, ועוד פעם … – עד כמה אפשר להזנות מילה אחת-ויחידה?

בוודאי שלא מצאנו שום “גסות רוח” בדבריה של הגב’ ####

נודה לך, איפוא, אם תבהיר לנו למה התכוונת במילה “בוטה”, ומה בוטה ו”גס רוח” מצאת בדבריה של הגב’ ####.

בשים לב שבעיתונות הזמנים קצרים יותר מאשר בבית המשפט, נבקשך להשיב עד תום יום העבודה ביום ב’, ה-18.8.2007.

בברכה ובכבוד רב,

 

שמחה ניר,    עו”ד

עורך           ראשי

 

 

הגם שנתתי לכל אחד משניהם יום תמים להגיב – ולמעשה יומיים – הם לא טרחו להגיב גם אחרי שבועיים – הוכחה נוספת לכך שכל הטענות וההתרסות על “מלים בוטות” ועל “סגנון בוטה ומשתלח” אינם אלא קשקוש מקושקש, אשר בעליהן אינן חושבים פעמיים לפני שהם פולטים אותן, ואינם מסוגלים להגן עליהן, משניתנת להם ההזדמנות לכך.

משנה חשיבות יש כאן גם ליחס החד-צדדי להתרסות על ה”סגנון”: השופט לא העיר לעו”ד חייקין דבר וחצי דבר על הביטוי “התנהגותה הקלוקלת  של המערערת”, אבל חסר שהמערערת הייתה אומרת משהו על “התנהגותו הקלוקלת  של ב”כ המערערת”, או על “התנהגותו הקלוקלת  של כבוד השופט”.

זה מביא אותנו אל נושא אחר, המצריך דיון נפרד: הסימביוזה בין שופטים לבין עורכי-דין המייצגים גופים גדולים (המדינה, הרשויות המקומיות, הבנקים וחברות הביטוח וכו’), אשר, מטבעם של דברים, מופיעים בתדירות גבוהה בפני השופטים, מול מתדיינים חלשים – לרוב לא-מיוצגים.
_________________

 

זה אוף-טופיק, אבל חשוב!

כמו קאטו הזקן, הרשו לי לחזור שוב ושוב על הקריאה לממשלה אידיוטית, בעניין שחרור מחבלים

תמצית הנושא:

עסקות לחילופי מחבלים תמורת חיילינו ואזרחינו אשר נפלו בידי האוייב הן הכרח בל-יגונה. כך היה וכך יהיה – עד אשר יבוא שלום עלי-ארץ, אם וכאשר.

גם המחיר לעולם לא יהיה אחד-לאחד. את זאת הכל יודעין.

אבל השאלה החשובה היא מדוע להעניק למשוחררים, מלבד החופש, גם חנינה נשיאותית בלתי-הפיכה, כאשר אפשר, על פי החלטה מנהלית של הממשלה, “להפסיק את הביצוע” של המאסר, ולזרוק אותם החוצה עם מכתב-אזהרה שאם הם יוחזרו, אוטומטית, ל”המשך הביצוע” – בלי שום הליך משפטי.

הסברים נוספים אפשר למצוא במכתב-התזכורת שלי, מיום 2.10.2007, אל שר המשפטים, דניאל פרידמן (“הנדון: שחרור מחבלים – לא בדרך של חנינה “נשיאותית” (המשך מצעד האיוולת)“).

הבעייה הכי כאובה היא שהפקידים במשרד המשפטים מיירטים את כל הפניות אל השר, ולא מוכנים להודות בכך שכל השנים הם וקודמיהם נהגו בנושא הזה (כמו בעוד נושאים, מן הסתם) בצורה מטומטמת ואידיוטית.

עוד פחות מזה הם מוכנים להודות שהילד שאומר “המלך עירום” הוא לפעמים צודק.

גם ראש הממשלה ונשיא המדינה ממלאים פיהם מים.

כל הקורא את הדברים האלה מוזמן להעתיקים ולהפיצם בכל העולם – ובמיוחד לראש הממשלה ושריו – גם בממשלה הזאת וגם בכל ממשלה עתידית – עד שהם ילמדו.

רצוי גם לשלוח את זה לנשיא המדינה, שמעון פרס, ולכל הנשיאים שיבואו אחריו – עד שהם ילמדו.

עד שהם ילמדו, סוף-סוף, שגם כאשר יש הכרח לשחרר אסירים כחלק מהסדר מדיני – לא צריך לתת להם במתנה גם חנינה בלתי-הפיכה, בחתימתו של נשיא המדינה.

העתיקו והוסיפו את זה בשולי כל מאמר שאתם מפרסמים וכל מייל שאתם שולחים.

תודה,  שמחה