היה זה סוף שבוע קשה עבור מפלגת העבודה. מעולם לא היו הסקרים כה גרועים עבורה. היו לעבודה תקופות קשות. תוצאות הבחירות של 1977 הורידו אותה מן השלטון לראשונה זה עשרות בשנים. אך לאחר כמה שבועות של הלם החלה העבודה להתאושש. מעטים נטשו אותה אך לא מעטים הצטרפו אליה. ועל אף אכזבות לא מעטות בשנים שלאחר מכן היא תמיד היתה אחת משתי המפלגות הגדולות. ההפסדים היו על חודם של קולות בודדים ולרוב בגלל התיקו בציבור בין ימין ושמאל.

החל מ-1996 הולכת המגמה ומשתנה בהדרגה לרעת מפלגת העבודה. אמנם בבחירות הישירות לראשות הממשלה ב- 96 מפסיד פרס לנתניהו בגלל הפרש זעום, ב – 99 מנצח ברק בהישג רציני, אך ב- 2001 מפסיד בגדול לאריק שרון. בכנסת יורדת מפלגת העבודה מ-44 בימי רבין, ל- 34 אצל פרס, 26 אצל ברק ו-19 בשתי המערכות האחרונות – אצל מצנע ואצל עמיר פרץ. לפי הסקרים האחרונים נמשכת הירידה והעבודה הופכת למפלגה השלישית בגודלה. מסתמן כי מערכת הבחירות הבאה תהיה בין ציפי ליבני לבין בנימין נתניהו כאשר אהוד ברק משמש בתפקיד “קיביצער” בלבד. ההתקפות משולחות הרסן של ברק בליבני ובקדימה השיגו תוצאה הפוכה מן המתוכנן – הן חזקו את “ציפורה” ליבני כמועמדת המובילה והפכו את קדימה ממפלגת “פליטים” זמנית לתופעה יותר יציבה בחיים הפוליטיים שלנו. מתחילה להישאל ברצינות השאלה – האם העבודה אבודה? כנראה שהתשובה היא חיובית, אם לא יחול שינוי רציני בצמרתה ובהנהגתה.

בשנות המדינה הראשונות – עד בחירות 1965 – מקובל היה לראות את המבנה הפוליטי הישראלי כמבנה של 5 גושים: מרכז שמאל – מפא”י; שמאל – אחדות העבודה, מפ”ם ומק”י. מרכז ליברלי – ציונים כלליים ופרוגרסיבים; ימין – חרות; והגוש הדתי – ובמרכזו המפד”ל. מפא”י היתה המפלגה המובילה והיא יכלה לתמרן בין המפלגות האחרות.

עם הקמת העבודה והמערך מצד אחד וגח”ל והליכוד מצד שני החל תהליך הדרגתי של יצירת שני גושים גדולים – מרכז – שמאל ומרכז- ימין הנמצאים בעמדת שוויון, פחות או יותר. הגוש הדתי התחלק לכמה זרועות אך מרכיביו, תחילה המפד”ל ואחר-כך ש”ס, הפכו יותר ויותר ללשון המאזניים. חשוב להדגיש כי החלוקה הזאת לא היתה קשורה פחות באישים שעמדו בראש המחנות ויותר בוויכוח המדיני, הרעיוני והחברתי וכן ברקע של השייכות הארגונית, הסקטוריאלית, העדתית והמפלגתית.

לאחר הסכמי אוסלו ורצח רבין החל להתברר כי ההבדלים המדיניים בין המפלגות הגדולות הולכים ומצטמצמים וההצבעה הפכה ליותר אישית ופחות רעיונית. הדבר בלט בהצבעות עבור אריאל שרון ובהקמת מפלגתו קדימה. רוב הציבור סבור שבעניינים המדיניים-ביטחוניים לא יהיה הבדל עקרוני בין ממשלות בהנהגת קדימה, הליכוד או העבודה, ועל כן ההכרעה עוברת להיות פרסונלית יותר ונשענת על שאלות של יושר, אימון, אינטגריטי, לכידות ההנהגה ויוקרה אישית.  אהוד ברק הפסיד הרבה נקודות בתחומים אלו בתקופה שכיהן כראש ממשלה. הוא הצליח לחזור להנהגה רק בגלל כישלונו של עמיר פרץ כשר ביטחון במלחמת לבנון השנייה אך נכשל בניסיונו לשכנע את הציבור כי השתנה.

הפרשה העסקית של אשתו מחקה את השרידים המעטים של אמינות ויוקרה שעוד נותרו ברשותו. יכול להיות שהכוונות היו כנות וטהורות אך כל יועץ תקשורת, תדמית או אסטרטגיה בעל הבנה מינימלית היה חייב לומר לזוג ברק כי בציבור הדבר יתקבל באופן מחשיד. נכון, מותר לבת זוגו  של ראש ממשלה להמשיך ולעסוק במקצועה ואף להתפרנס ממנו. איננו באים בטענות לעליזה אולמרט על שהיא ממשיכה ליצור כאמנית, כל זמן שאין מנצלים לרעה את היותה אשת ראש הממשלה לצורך קידום המכירות של עבודותיה. אילו לנילי פריאל היה עסק חי וקיים של יחסי ציבור – אי אפשר היה לבוא בטענות אליה. אך היא הקימה מיזם חדש שכל כולו בנוי על העובדה שהיא אשת איש ציבור בכיר ביותר במדינה וזה פסול. לכן, עצם העניין עורר ספק בכושרו של ברק להוות אלטרנטיבה לאולמרט ולהנהגת קדימה בתחומים של טוהר מידות ושמירה על שלטון החוק.

ניתן לסכם עד כה את תקופת כהונתו השנייה של ברק כיו”ר העבודה ככישלון מוחלט, (ואינני נכנס לעניין תפקודו כשר ביטחון, ששם הסיפור מורכב יותר ועדיין מוקדם לסכמו). הוא לא הצליח להפיח במפלגה רוח חדשה. לא התקיים בה אף לא דיון אחד משמעותי – מדיני או רעיוני – וברק הוכיח דבר אחד בלבד: הוא לא השתנה. הוא לא קיים אף הבטחה, לא פרש מן הממשלה לאחר דו”ח וינוגרד הסופי ופעל בדרך לא נאותה כדי להביא לסיום כהונתו של ראש הממשלה נוכח חקירות השחיתות נגדו. במקום לפעול לכפות על אולמרט לצאת לחופשה בשל נבצרות זמנית, אחרת העבודה תפיל את הממשלה ותפעל לקביעת מועד מהיר לבחירות חדשות, הוא כפה על קדימה עריכת פריימריז וכניסה לתהליך פוליטי ממושך, אשר יאפשר לאולמרט עוד חודשי כהונה רבים כ”ברווז צולע” אמנם, אך במלוא הסמכות, כולל היכולת לפטר את ברק.

בסכום ביניים ניתן לומר כי ברק הצליח להפוך את קדימה למפלגת מרכז רצינית ולהגשים את חזונו של אריאל שרון. ברק לא מצליח להציג מול קדימה חלופה מנהיגותית או רעיונית.

סניף כפר סבא כמשל

כיצד מתנהלים העניינים בחצר הביזנטינית של ברק במפלגת העבודה? הנה דוגמא מן המתרחש בסניף אחד, סניף כפר סבא. סניף זה היה בעבר אחד המעוזים החשובים של מפלגת העבודה. לפני כמה קדנציות החל להתפתח סכסוך פנימי בסניף ובבחירות לפני האחרונות הוא התפצל לשתי רשימות בבחירות לראש העיר ולעוד רשימות בהן הופיעו מועמדים חברי המפלגה. בבחירות האחרונות החליט ראש העיר הוותיק מן העבודה, יצחק ואלד, שלא להתמודד. פעיל צעיר יחסית ונמרץ, יהודה בן חמו, רץ ברשימה עצמאית וזכה. לרשימתו 5 מושבים במועצת העיר ואילו לעבודה – 3. גם אלה שרצו ברשימות עצמאיות נשארו חברים ופעילים בסניף.

בפריימריז האחרונים לראשות העבודה פעל בן-חמו בכל הכוח, המרץ והלחץ למען אהוד ברק שניצח בעיר בהפרש לא גדול את עמי אילון. ברק וחצרו במרכז העבודה החליטו שלא להציג מועמד מטעם העבודה ולתמוך בבן חמו. זאת מבלי לשאול את מועצת הסניף, שסירבה לקבל את ההנחתה מגבוה בלי דיון. כך גם נעשה בלא מעט סניפים אחרים. הדמוקרטיה משתוללת תחת ברק, כבל ושלום שמחון ומצער שגם אופיר פינס, שהשתתף בישיבה האחרונה בכפר סבא, תומך בדרך הזאת.

יכול להיות שבן-חמו הוא המועמד המתאים במצב הנוכחי אבל תנו לסניף לברר את העניין לעצמו, שיופיע בן-חמו לפניו, יציג את מעשיו ותכניותיו ויענה לשאלות חברי המוסדות. רק אחר כך יהיה מקום לדיון בין הסניף לבין המרכז. בשיטה הנוכחית כורתת העבודה את שרידי הדמוקרטיה שעוד נותרו בה. ובלי סניפים פעילים בדבקות לא יעזרו לברק שום קומבינות.