רע”פ 08/……………………

 

בבית המשפט העליון בירושלים

 

המבקש: שמחה ניר, עו”ד, משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281,

 

טל’ 050-7520000, פקס’ 09-7424873

 

נ        ג        ד

 

המשיבה: מדינת ישראל

 

 

בקשת רשות לערער

 

על פסק-דינו של כב’ ביהמ”ש המחוזי בת”א-יפו מיום 22.6.2008 בתיק ע”פ 71506/07.

 

נימוקי הבקשה

 

לפרק הקודם

 

ד.    המחטף השערורייתי

 

1.              חלק זה של הבקשה היה צריך לעמוד במקום הראשון בבקשה זו, הן משום החשיבות הציבורית, והן משום שהוא יורד לשורש תקפותו של ההליך בביהמ”ש המחוזי.

 

2.              יצויין, לעניין זה, כי אם המבקש יזוכה ע”י בית משפט נכבד זה, גם התביעה תוכל לטעון – ובמידה לא פחותה של צדק, כי הטענה הזאת פועלת במידה שווה לשני הכיוונים – כי ההליך בביהמ”ש המחוזי לא היה אלא non est factum, וממילא גם מה שבא בעקבותיו תלוי על בלימה.

 

3.              העובדה שהסדר הכרונולוגי של הצגת הדברים כאן אינו הכי “לוגי” אין לה כל משמעות, כי כל הנושאים המועלים כאן יש להם אותה חשיבות – “במצטבר או לחלופין, הכל לפי העניין ו/או הקשר הדברים”, כפי שנהוג לומר במקומותינו.

 

4.              לאור האמור בחלק זה מבוקש להזמין לדיון בתיק זה את תיק ע”פ 3094/08.

 

בתיק זה נדון ערעורו של המבקש על החלטת השופטים ברלינר, המר ושפירא, בביהמ”ש המחוזי שלא לפסול את עצמם.

 

החלטת כב’ הנשיאה לדחות את ערעור הפסלות אינה מכשירה ומטהרת את השרץ ואינה מתיימרת להכשירו, אלא רק אומרת כי המקום להעלותה הוא במסגרת הערעור הכללי (ולפני שאתם מתנפלים על ה”סגנון” שלי, בדקו בבקשה כמה פעמים מופיע בפסיקתו של בית משפט נכבד זה הביטוי “לטהר את השרץ”, או דומים לו).

 

5.              בבקשה ובערעור הנ”ל אני מראה כיצד אם-בית-הדין, במניפולציה לא-תקינה, חטפה לעצמה את התיק משולחנו של כב’ הנשיא, וכיצד שלושת השופטים, במשותף, הגנו על המחטף בשקרים במצח נחושה (גם לגבי הביטוי הזה בדקו קודם באיזו תדירות אתם משתמשים בו, לפני שאתם מעירים לי על ה”סגנון” שלי).

 

6.              הדברים שאמרתי בבקשה ובערעור-הפסלות עליה מדברים בעד עצמם, ולא נותר לי אלא לחזור על מה שאמרתי בערעור הנ”ל:

 

ב.         מה עוד צריך לקרות?

 

6.           השופטים הנכבדים לא מכחישים את האמור בסעיף 20 לבקשה (ההדגשות במקור, ושגיאת-הכתיב, לבושתי, גם):

 

20.     ממגבלות-הזמן אליהן הכנסתם אותי, ומשאר הנסיבות כפי שתיארתין, עולל בבירור כי לא העניין המקצועי-פרופר הוא שהביא לדבקותכם בתיק הזה, ואם לא העניין המקצועי, ממילא נשאר העניין הפרסונאלי: לחבור אל ה”עליהום” על עו”ד שמחה ניר, בין לשם ההנאה-כשלעצמה, בין בבחינת “שלח לחמך …”, וגו’.

 

ואם כל דבקות בתיק פלוני מהווה ניגוד-עניינים פסול, דבקות בתיק פלוני משם העניין הפרסונאלי – לא כל שכן.

 

ואת האמור בסעיף 22 לבקשה (ההדגשות לא במקור):

 

22.     לסיכום: ההרכב הזה נקבע במניפולציות לא-לגיטימיות, וההרכב הגן על עצמו משיקולים לא-לגיטימיים, ועשה זאת בשקרים-במצח-נחושה – “מכאן ועד להודעה חדשה”.

 

7.           נשאלת איפה מה עוד צריכים שופטים לעשות כדי שניתן יהיה להחיל עליהם את הקריאה:

 

מושחתים, נמאסתם!!!

 

מה עוד צריכים שופטים לעשות לצורך שידרוג הביטוי אבי אבות הטומאה, והחלתו גם עליהם.

 

ומה עוד צריך לקרות כדי שנדע כי גלתה בושה ממערכת המשפט.

 

7.              ולסיום, שאלה בערך משולש פשוט:

 

אם מעבר צומת באור אדום הוא “אבי אבות הטומאה” (בית משפט נכבד זה, מפי השופטת-בפועל דבורה ברלינר, בהסכמתם של שני שופטים נוספים), מה דינם של המחטף נשוא פרק זה, יחד עם השקרים-במצח-נחושה בהם השופטים הגנו עליו?

 

השופטת ברלינר, להזכירכם, היא אם-בית-הדין בתיק ביהמ”ש המחוזי נשוא ערעור זה, והיא אשר “ניווטה” את המחטף הזה.

 

8.              שופט בית משפט נכבד זה, אליקים רובינשטיין, כאשר שימש כ”קובל ממשלתי ראשי” לפי חוק הלשכה, השתמש בביטוי מעשה נבלה, אבל אני, הקטן, איני רוצה להוסיף שמן למדורה, אשאיר לכם, השופטים, למצוא לזה את ההגדרה המתאימה.

 

9.              מה שברור הוא שהמחטף הזה לא היה תקין.

 

משל למה הדבר דומה: למצב בו מונחת על שולחנך, כבוד הנשיאה, בקשה לקביעת הרכב, ספציפית לתיק פלוני, ובטרם הספיקות לדון בה מתגנב המשנה-לנשיאה, או שופט אחר, אל לשכתך, בחשכת-ליל, נוטל את התיק, קובע הרכב, ומנהל דיון …

 

התרחיש ההזוי הזה לעולם לא יתרחש בבית המשפט העליון, אבל במחוזי תל-אביב – זה בדיוק מה שקרה בתיק דנן.

 

10.          כאשר מונחת על שולחנו של נשיא בית משפט כלשהו בקשה לקביעת הרכב ספציפי לתיק מסויים, הוא יכול לקבלה או שלא לקבלה, אבל כל עוד הוא לא החליט – לאיש אין סמכות ליטול את התיק ולקבוע הרכב – והתיק מוחזק כ”פתוח” על שולחנו של הנשיא.

 

11.          כחודש ימים לפני המועד שנקבע לדיון, ומשבוששה לבוא החלטת כב’ הנשיא, פנה המבקש לבית המשפט בבקשה להחזיר את התיק אל שולחנו של כב’ הנשיא.

 

תגובת התביעה הגיעה לביהמ”ש תוך ימים אחדים, אבל אם בית הדין נמנעה במכוון מלתת החלטה – כדי שביום הדיון יועמד המבקש בפני עובדה מוגמרת, ולא תינתן לו שהות לנקוט בהליכים כלשהם (וזאת הסיבה שההרכב דחה את בקשתו לדחות את הדיון לשם כך: ניצול-לרעה ציני של הכוח השיפוטי!)

 

עוד הוכחה לכך שהיה כאן מחטף מתוכנן מראש, ע”י מי שמייחסת לאחרים “מניפולציות”… איפה הבושה.

 

12.          המסקנה מכל האמור: מבחינה משפטית, התיק הזה עדיין נמצא על שולחנו של כב’ נשיא ביהמ”ש המחוזי, וכל הדיון שהתיימר ההרכב לקיים – כמוהו כלא-היה.

 

 להמשך             לתוכן העניינים