רע”פ 08/……………………

בבית המשפט העליון בירושלים

המבקש: שמחה ניר, עו”ד, משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281,

טל’ 050-7520000, פקס’ 09-7424873

נ        ג        ד

המשיבה: מדינת ישראל

בקשת רשות לערער

על פסק-דינו של כב’ ביהמ”ש המחוזי בת”א-יפו מיום 22.6.2008 בתיק ע”פ 71506/07.

נימוקי הבקשה

לפרק הקודם

ב.    סעיף 3 לחסד”פ

1.              לנאשם פלוני ישנן, בסיכומיו, 10, 20 או 1000 טענות אשר די באחת מהן, אם תתקבל, כדי לזכותו מהאשמה.

2.              סביר להניח כי לא בכל טענותיו יש ממש, אבל, כאמור, כדי לצאת זכאי אין לו צורך בקבלת כל טענותיו, ודי לו באחת מהן.

3.              הנאשם סבור כי טענה פלונית מבין כולן היא פשוטה, ברורה וקלה, ואם הדיון בה יופרד, ובית המשפט ידון ויחליט בה בנפרד, יהיה בכך גם כדי לייעל את הדיון ולחסוך מזמנם של בית המשפט ושל הצדדים, וגם להביא לעשיית צדק מהיר ובטוח.

4.              עוד חושש הנאשם כי בית המשפט עשוי לשכוח (במרכאות או בלעדיהן) דווקא את הטענה הזאת, ובכך יגרם לו עוול ועיוות-הדין.

5.              כמובן שאם הטענה החזקה של הנאשם תידחה, תבוא הטענה הבאה, וכן הלאה, כך שאפילו יורשע הנאשם, יהיה ברור שבית המשפט לא התעלם מאף אחת מטענותיו.

6.              בהסתמך על מקרה אמיתי, בו בית המשפט הרשיע נאשם תוך שהוא “שוכח” את הסעיף הראשון שבסיכומיו – טעות אשר תוקנה רק בערעור (ע”פ ב”ש 7027/00, יוסי לוי נ’ מדינת ישראל, נספח ט’ לבקשה זו) אחרי בזבוז זמנם של הצדדים ובית המשפט בשתי ערכאות – וכן על נסיונו הכללי, פנה הח”מ למשרד המשפטים בהצעה להסדיר בחקיקה את האפשרות לפצל את הדיון, כאמור.

7.              תשובת משרד המשפטים הייתה שאין צורך בחקיקה כזאת, משום שבית המשפט יכול להפעיל את שיקול דעתו, על פי סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982 (להלן – חסד”פ), ולהורות על פיצול הדיון.

מכתב התשובה של הח”מ – נספח ד’ לבקשה זו – משקף את המחלוקת כולה.

יצויין כי בסוף מכתבו ביקש הח”מ מהפרקליטה המטפלת בדבר להעביר את הנושא לשיקולו של הדרג המדיני (קרי: שר המשפטים), אבל עד כה – אחרי למעלה מחמישה חודשים – הדבר לא נעשה, ככל הנראה.

למשרד המשפטים יצא שם של מי שטוען דברים והיפוכם, הכל על פי האינטרס שיש לו בתיק זה או אחר – ועל כן, לאור האמור לעיל, נראה מה יגיד משרד המשפטים עכשיו, לנוכח בקשתו של הח”מ לפצל את הדיון בתיק הזה, ולדון בכל שאלה בנפרד.

8.              ה”שכחה” אשר נפלה בתיק זה דומה מאוד למה שהתרחש בתיק נשוא ע”פ ב”ש 7027/00, יוסי לוי נ’ מדינת ישראל הנ”ל (נספח ט’ לבקשה זו): הח”מ טען כי כתב-האישום אינו מגלה עבירה, משום שלא נאמר בו כי הנאשם (המבקש) עשה את המיוחס לו “דרך עיסוק, או בתמורה אף שלא דרך עיסוק“, ביהמ”ש קמא הבין את הטענה אבל לא התייחס אליה, וגם ביהמ”ש המחוזי הבין אותה היטב (ר’ סע’ 8.א. לפסק-הדין), אבל בבואו את “השאלות העיקריות העומדות על הפרק” (סע’ 11) – כבר לא היה כל זכר לטענה הזאת.

יצויין כי אפילו בסע’ 8.א. הנ”ל טענת ה”לא נטען” הזאת מובלעת לתוך ה”לא הוכח”, כך שהצורך בפיצול הדיון היה בולט יותר, ולכן מבוקש להורות על פיצול הדיון בבקשה זו – עם או בלי תגובת המשיבה.

להמשך              לתוכן העניינים