ב”ה

דוֹדַי שוב לא הביאו עמהם את העתונות האידית בבואם לבקרני בנייאק. הם הביטו בי, נתאנחו ולחצו את ידי בשתיקה. אבל ידעתי מה כתוב באותם העתונים… הועליתי בדרגה – ממעמד של נוכל מתפרע ורודף פרסומת למעמד של פאשיסט המבקש להטביע את שרידי הפליטה היהודית באמבט דמים.

תגובת יהודי ארה”ב (אפשר לומר – תגובת כל ששת המליונים היהודים) לפתיחת “המערכה על ארץ ישראל” היתה כאילו ניטשו הקרבות בתוך בתיהם. הרושם הראשון שקיבלת היה -אחרי שפערו עיניהם לרווחה, מפחד למראה הקטטה, נחפזו הכל ליציע-המריעים במחנה האויב.

אף על פי כן, נראה היה שעמדה בהם עוד רוח לחרפני ולגדפני, גם לאחר שהוקיעו את ה”ארגון” הלוחם. ממקורות יהודיים רבים נודע לי, שרבות מן הצרות שנתרגשו ובאו על היהודים נבעו מעצם העובדה, שאני, באורח אישי, הנני שואף-דמים – “יהודי שואף דמים” – כינוי זה יש בו כדי להבעית את היהדות בעצם חידושו, אם לא מחמת טעם אחר. “יהודים מגואלים בדם”, “יהודים מקיזי דם” – תארים כאלה היו עשויים לדכא את רוחו של היהודי האמריקני, אולם מעולם לא היה בהם כדי לקעקע את חוש הכבוד שבו, כפי שקיעקעתיו אני.

דוֹדַי שוב לא הביאו עמהם את העתונות האידית בבואם לבקרני בנייאק. הם הביטו בי, נתאנחו ולחצו את ידי בשתיקה. אבל ידעתי מה כתוב באותם העתונים שהשאירו מאחריהם. הועליתי בדרגה – ממעמד של נוכל מתפרע ורודף פרסומת למעמד של פאשיסט המבקש להטביע את שרידי הפליטה היהודית באמבט דמים.

אך שוב לא הייתי טירון בענייני יהודים. קול הזעקה המרה שהוקמה בבת אחת כנגד היהודי הלוחם, לא היתה צעקה יהודית. היתה זו צעקתה של היהדות המאורגנת – של הציונים הרישמיים, הסוכנות היהודית, הקונגרס היהודי אמריקני – ושל עשרים לשכות יהודיות אחרות.

למרות הרעש שהקימו ארגונים אלה עדיין לא היתה להם ללשכות יהודיות אלו שליטה על יהודי אמריקה. מליונים יהודים לא נשתייכו לאף אחת מהן – מליוני פרטים יהודים, בלי נשיא-לשכה, המשמש להם כמורה-דרך.

הסתכלתי בהם בהתפעלות, בצאתם מחנויותיהם וסדנותיהם להתחבר למחננו. פקידים יהודים וזבניות יהודיות, עובדי מוסכים, טייחים, עובדי-מעלית, בחורי-ישיבה, שוטרים, פועלי מחט, מתאגרפים, עקרות בית; חיילים יהודים ומלחים העוטים עדיין מדים אמריקניים, יהודים ממועדוני-לילה, משכנות עוני, כפרים, בתי כנסת, ואפילו מאולפני אמנים – כל אלה נצטרפו לדגל של ה”ארגון”, שעליו הופיעה דמות אגרוף קפוץ, המנופף ברובה, והסיסמא – “רק כך”.

הם מלאו את קופות ה”ארגון” בשטרי דולר בודדים ובשטרי חמישה דולרים, והסכומים הצטרפו למליונים. הם מלאו את אספותינו ואת תיאטראותינו. הם הריעו בגיל ושוב לא היה בהם פחד, כבכל קבוצת-אנשים אחרת המריעה בתרועות נצחון. הם היו אמריקנים ולא שאפו להשתקע בשום ארץ אחרת, אך הם הסתערו על משרדי ה”וועד” ודרשו שיסיעום לארץ-ישראל, כדי להתגייס לשורות ה”ארגון”.

ה”ארגון” היה זקוק לאנשים, לנשק ולאספקה רפואית. היה צורך לטפל בפצועיו במקומות מחבוא שבמחתרת. כן, נזקק ה”ארגון” לאותו בעל ברית חשוב וערטילאי, שכל אמיצי-הלב נזקקים לו במלחמתם – אות הסכמה מאיזה מקום שהוא. לבו של חייל הוא במקצת כליבו של שחקן, הוא מבצע את סצינת המוות בהצלחה גדולה יותר, כשאין שורקים לו שריקות בוז.

“החזית השניה” שלנו שלחה את רוב המצרכים הללו לשורות הקרב. תעמולתנו הוסיפה לעורר עלינו את חמתה של היהדות המאורגנת. ואולם היהודים הבלתי מאורגנים במדינה נתנו לנו את לבם ואת כספם ואת רגשותיהם האמריקניים. ל”חזית שניה” טובה מזו לא יכלו לצפות אפילו האנגלים בעמדם על נפשם בדנקרק.

הידד לכבוד אוליסס          

בכל פעם שאתם מפציצים מחסן נשק בריטי, או הורסים בית-כלא בריטי, או מפציצים קרון בריטי ומעיפים אותו אל-על, או שודדים בנק בריטי, או קוראים דרור לרוביכם ופצצותיכם בפעולה נגד הבוגדים הבריטים והפולשים למולדתכם, עושים להם יהודי אמריקה חג-זוטא בלבם.

….. יצאתי מ”אהלי” (אהל חמצן בבית החולים) וביקשתי שיביאו לי נייר. הריני מצטט ממודעה זו, הואיל ובה ניתן דין וחשבון מלא ונאמן של ההישג הרוחני והמוסרי של ה”וועד”. כתבתיה במין סגנון עתונאי מרוכז, ששוב אינני מצוי אצלו מאז פסקתי לכתוב מודעות.

כותרת המודעה היתה:

“אגרת לטרוריסטים בארץ-ישראל”

“ידידי האמיצים,

אפשר שלא תאמינו למה שאני כותב לכם, שהרי דברי-הבאי רבים ממלאים בשעה זו את חלל האויר.

אבל, על דברתי, כרפורטר ותיק, מה שאני כותב הוא נכון.

יהודי אמריקה עומדים לימינכם. אלופיהם אתם. אתם הנכם החיוך הנסוך על פניהם. אתם – גאוותם.

במרוצת אלף וחמש מאות השנים האחרונות אין לך אומה באירופה שלא נתעללה ביהודים. עתה קמו הבריטים לכלותם.

תגובתכם היא התגובה הראשונה המובנת ל“עולם החדש”.

בכל פעם שאתם מפציצים מחסן נשק בריטי, או הורסים בית-כלא בריטי, או מפציצים קרון בריטי ומעיפים אותו אל-על, או שודדים בנק בריטי, או קוראים דרור לרוביכם ופצצותיכם בפעולה נגד הבוגדים הבריטים והפולשים למולדתכם, עושים להם יהודי אמריקה חג-זוטא בלבם.

כמובן, לא כל היהודים.

הפעם האחת והיחידה, שבה מציגים היהודים “חזית מאוחדת”, היא כאשר הם נערמים תלים-תלים במליוניהם בשוחות הטבח.

מוותר אני על חזית כזאת. חזיתכם חביבה עלי יותר.

ידידים אמיצים, מתאר אני לעצמי שאתם תוהים בלבכם ושואלים, אם אמנם עומדים יהודי אמריקה לימיננו, מדוע אין הם סועדים אותנו בתמיכתם המוסרית והכספית? זוהי סקרנות מוצדקת. אנסה להסבירה.

עובדה היא, שאחוז קטן בין יהודי אמריקה עדיין אינו עומד לימינכם. זכרו, עדיין לא נצחתם.

יש להצטער שאחוז קטן זה מקיף למעשה את כל היהודים העשירים באמריקה, את כל הנכבדים ובעלי ההשפעה ואת כל המנהיגים ברוב המכריע של הארגונים היהודים, שעתוני אמריקה קוראים להם בשם “המנהיגים היהודים”. כל אלה הם נגדכם.

הם פורצים בקריאות התנצלות ומשמיעים טענות אליבי. הם לא עשו זאת – לא הם!

אנשים המכבדים את עצמם אינם נלחמים, כך הם מפטפטים.

גילוי זה של קהות-מוחין והיעדר חוט-שדרה עלול היה להיות אות קלון מחפיר ביותר על מצח היהודי, אילו אמנם נתייחד גילוי זה ליהודי בלבד.

למזלם של היהודים מספרת לנו ההסטוריה בקורטוב של עצב, שהנכבדים והעשירים אינם הולכים לעולם יד ביד עם המהפכה, ואף לא עם מיעוט לוחם.

אנשי צבא המהפכה האמריקנית, בהנהגתו של ג’ורג’ וואשינגטון, התהלכו זמן רב בלי נעלים ובלי רובים ומזון. העשירים והנכבדים שבין אנשי ה”מושבות האמריקניות” העדיפו יחס של הערצה מצד הבריטים על פני חירות וחופש. הללו היו סבורים שטעם לפגם הוא להילחם למען ערכים כאלה – ועוד כנגד הבריטים. והם הוכיחו את רגש הכבוד המפעם בהם על ידי שהפכו למלשינים בשירות הבריטים.

יכולים אתם, איפוא, לראות עד כמה מעט השתנה מושג ה”כבוד” מאז 1776.

בשעה זו מתבטא כל רגש הכבוד אשר ליהודים בכך שהם הוגים אהבה ל”אומות המאוחדות”.

הבריטים מעבירים את בעיות מעמדה של ארץ-ישראל והמאורעות המתרחשים בה להכרעת ה”אומות המאוחדות”, משום שאתם הפחדתם אותם. הם נפחדו שמא תביא לכם מלחמתכם המפוארת למען מולדתכם את אהבת העולם כולו.

על כן הוציאו הבריטים את ה”כדור” מן המשחק (כדי לנשום לרווחה לרגע קט) ומסרוהו לשופט, בו הם רואים ידיד אישי שלהם.

הבריטים דימו בנפשם שקול להגם לפני בית דין בינלאומי יטביע את רעמי התותחים העבריים בארץ ישראל.

קולכם לא נדם, אף לא ידום.

אמנם נכון, ה”כבוד” היהודי יש לו כיום קצת מהלכים בעולם. ה“מנהיגים היהודים” שלנו טוענים למקלט יהודי במליצות נשגבות ובדברי פיוט קצובים.

ואולם אין הם נלהבים לרעיון זה, אפילו לא כאותם אוהבי צפרים באמריקה, שלפני שנים מספר טענו למקלט בשביל הפינגווינים הנעלמים והולכים.

אף על פי כן, יש דמיון רב בין שני אלה. רוצים הם מקלט שבו יוכלו כל יהודי אירופה לעמוד על סלע ולאכול דגי-צדקה, עד שיגיע המשיח.

אנו מעוררים כאן לבבות לרעיונכם ועורכים מגביות למענכם.

סלחו-נא לנו אם דלות הן הכנסותינו במקצת – לפי שעה.

היהודים העשירים מוציאים מליונים להזנתם של ניצולי הטבח הגרמני. אנשי העושר וה”כבוד” היהודי שולחים להם ללא מורא כריכי-מזון.

אבל, לשם שינוי, שומעים עתה יהודי אמריקה לא רק אנחות יהודיות.

שומעים אנו קול ענות גבורה יהודית.

שומעים אנו את קולותיהם של אנשים אמיצי לב הלוחמים, למרות מסע העינויים והגידופים ומיעוט העזרה, ולמרות היותם מעטים מול רבים!

יוצאים אנו לאסוף מליונים בשבילכם.

חזקו ואמצו, ידידים נועזים, כספנו עומד להישלח לתעודתו”.

                                                                   שלכם,

                                                                    בן הכט, יו”ר  

תוך ימים מספר נתפרסמה המודעה. כחמישה עשר עתונים הדפיסוה “לפי מחיר המודעות הקבוע”. מאות עתונים נוספים בארה”ב, מכסיקו, אמריקה הלאטינית וצרפת פירסמוה חינם אין כסף. כנראה שהללו מצאו בה ענין בחינת חדשות מעניינות.

השבוע השני בבית החולים עבר עלי בבדידות. ידידי מניו-יורק שוב לא באו לבקרני ולא טלפנו אלי. המודעה זיעזעה את הנכבדים, הבריטים והיהודים כאחת. חברי ה”וועד” שלי היו עסוקים בהוצאת הצ’קים שהביא אליהם הדואר בעקבות המודעה.

לזמן מה לא בקרני איש, זולת ידיד אחד, צ’ארלי לדרר. יום אחד נפתחה דלת חדרי בבית החולים ואדם גבה קומה ובעל שיער ראש מכסיף נכנס פנימה. היה זה ברנארד ברוך, האורח החברתי היהודי הראשון שסר לבקרני. הוא ישב, הביט בי לרגע קט ואחר דבר –

“עומד אני לצדך”, אמר ברוך – “הדרך היחידה שבה יוכלו היהודים להשיג משהו ביום מן הימים, היא להלחם למענו. הייתי רוצה שתראוני כאחד הלוחמים העבריים עם רובה ביד. מאז ומתמיד הצטיינתי בעיקר במלאכה ממין זה, הרחק מעין אדם. זאת אמרתי גם לנשיא וילסון, כשהפקיד הלה בידי את שליחותי האחרונה”.

התמונות מתוך הספר “מערכות הארגון הצבאי הלאומי – 1944-1946)  לדוד ניב