העתירה, התקשורת והשופטים

העיתונאי יואב יצחק עתר לבג”ץ כדי שזה יכפה על היועץ המשפטי לממשלה להכריז על “נבצרות זמנית” של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, מלמלא את תפקידו, על מנת שניתן יהיה לחוקרו מדי יום בגדר החקירות התלויות ועומדות נגדו.

הבג”ץ דחה את העתירה בקבעו כי “הגענו לכלל מסקנה, כי לא קמה עילה להתערב בקביעתו של היועץ לפיה לעת הזו יש להותיר את סוגית נבצרותו הזמנית של ראש הממשלה במישור הציבורי-פוליטי ואין מקום לקביעה משפטית מטעמו בסוגיה זו”.

פירוש הדברים, למעשה: אם היועץ המשפטי החליט כי “לעת הזאת” יש להותיר (?) את הסוגיה למשפט-הציבור, זה לא “בלתי סביר באופן קיצוני”, ולכן, על פי המדיניות הרגילה של הבג”ץ אנחנו לא נתערב.

הנה כי כן, עניין שגרתי, בלי שום חידוש.

אבל התקשורת עשתה מזה צימעס:

• “פסק דין תקדימי, הקובע כי היועץ המשפטי מוסמך לקבוע נבצרות לא רק משיקולים רפואיים”!

• “כרטיס צהוב לראש הממשלה!”.

ועם כל הכבוד לתקשורת, לא מיניה ולא מקצתיה (אבל …!).

בואו נראה מה בדיוק אמר הבג”ץ (ההדגשות לא במקור):

עינינו הרואות, כי ההוראה הנזכרת (בסעיף 16(ב) לחוק יסוד: הממשלה – ש’ נ’) אינה קובעת באילו נסיבות ייחשב ראש הממשלה כמי שנבצר ממנו זמנית למלא את תפקידו וכן מי מוסמך להכריז על נבצרותו הזמנית של ראש הממשלה. מוכנים אנו להניח, כי צודק היועץ בטענתו לפיה ההוראה אינה מוגבלת אך לנבצרות זמנית מטעמי בריאות אלא עשויה לחול במגוון נסיבות, ביניהן קיומן של חקירות פליליות נגד ראש הממשלה … עוד מניחים אנו, מבלי להכריע בדבר, כי בנסיבות המתאימות מוסמך היועץ המשפטי לממשלה להכריז על נבצרות זמנית של ראש הממשלה. … אף אם כך הוא, הרי ברי כי הכרזה כאמור על רקע קיומה של חקירה פלילית נגד ראש ממשלה, הינה פעולה חריגה אשר תיעשה אך במקרים נדירים ויוצאי דופן. … אם יתברר בהמשך שהתנהלותו של ראש הממשלה אינה מאפשרת את עריכתן של החקירות הפליליות נגדו באופן ראוי, אפשר שיהא מקום להכרזה של היועץ המשפטי לממשלה בדבר נבצרותו הזמנית של ראש הממשלה.

מה פירוש “מוכנים אנו להניח”, ו”אף אם כך הוא …”?

פירוש הדבר הוא שבמקום להתווכח שעות על השאלה הזאת, הבג”ץ מוכן, לצורך המקרה המסויים הזה, לצאת מתוך ההנחה הנוחה לטוען, ולבחון את סבירות שיקוליו של היוהמ”ש על אותו הבסיס – כאשר ברור לשופטים ששיקולי ההימנעות של היוהמ”ש אינם “בלתי סבירים באופן קיצוני”.

ואם לא די בכך, הוסיף הבג”ץ ל“מניחים אנו” גם את הערת-האזהרה “מבלי להכריע בדבר”.

והוא הדין גם ב”אפשר שיהא מקום…”: אמירה מאוד זהירה, אשר ייתכן ובאה לתת “עצם” לעותרים אשר עתירתם נדחתה.

סוף-סוף שופטי הבג”ץ נזהרין – כפי שהם אמורים לנהוג תמיד, ולא מקפידין על כך – מהערות-אגב אשר מטרתן אינה אלא “לצוד כותרות”, אבל כאשר התקשורת זקוקה לכותרות, היא תיקח זבוב מת, ותעשה ממנו פיל חי ובועט.

כמובן שתמיד קיים החשש שהשופטים מכינים את ההערה הזהירה הזאת כדי שבעתיד הם יוכלו – כ”מובן מאליו” – לבסס עליה תילי-תילים של הלכות פסוקות ומחייבות.

העיתונאית נעמי לויצקי, בספרה העליונים, קוראת לשיטה הזאת שיטת הזרעים. אני קורא לה שיטת בלוני הניסוי: זורקים לחלל הערת-אגב (אשר אי אפשר לערער עליה, ולרוב גם אין מי שיערער עליה), ואם הציבור עובר עליה בשתיקה, משתמשים בה לכל מה שרוצים.

מה זה “נבצרות”?

נבצרות היא מצב הנמדד “בינארית”: או שהיא קיימת, או שהיא אינה קיימת. או “0” או “1”.

אם ראש;הממשלה נמצא ב-99% מכושרו הבריאותי – האם “נבצר ממנו למלא את תפקידו”? אף אחד לא יטען זאת.

ומה אם הוא “רק” ב-98, 97 … וכן הלאה אחוזים מכושרו – האם ישנה איזו נקודה אשר ממנה והלאה “נבצר ממנו” למלא את תפקידו?

נניח שראש הממשלה סובל ממיגרנה יום בחודש, יום בשבוע, יומיים, שלושה ימים בשבוע, וכן הלאה – באיזו רמה של אי-תיפקוד אפשר לומר שהוא ב”נבצרות”?

ומה אם ראש הממשלה יגיד אני סופרמן, שיכול לעשות ביום אחד מה שאחרים יכולים לעשות בשבוע או בחודש, ואני גם מבזר את הפונקציות שלי לשרים ולאנשי משרדי, כך שאני ממלא את תפקידי כהלכה, ומי שחולק עלי, ורוצה שאעשה יותר – שיפנה אל הציבור, או אל הכנסת, ולא יתערב לי בעבודה?

נהנה ישרים עם עצמנו: מי שרוצה להוציא ל”נבצרות” את ראש הממשלה הנוכחי, אהוד אולמרט, לא עושה זאת מתוך דאגה לתיפקודו של משרד ראש הממשלה, אלא כדי לכפות על אולמרט להתמסר לחוקריו (או להשיג תוצאות פוליטיות מסויימות).

אבל נניח שאולמרט אומר לחוקריו אני לא מוכן להשיב על אף שאלה, לא רק משום שזו זכותי, אלא גם משום שהדאגה לענייני המדינה קודמת, בעיני, להגנה על ענייני הפרטיים, ואני מוותר על זכותי להציג בפני החוקרים את עמדותי הצודקות.

לא, אני לא טוען שזו התנהגות ראוייה – או בלתי ראוייה – של ראש ממשלה מכהן, אבל בין המצב, בו ראש הממשלה מקדיש את כל  אונו וזמנו לעבודו, הוא הדבר הכי רחוק מ”נבצרות”.

והשאלה היא מדוע להחמיר איתו כאשר הוא לא נעטף בשתיקתו, ומוכן להקדיש לחקירה שעה, שעתיים או ארבע שעות בשבוע. אתם רוצים לכפות עליו את השתיקה?!

על “הכרטיס הצהוב”

בסוף פסק-הדין נאמר (ההדגשות לא במקור):

“אם יתברר בהמשך שהתנהלותו של ראש הממשלה אינה מאפשרת את עריכתן של החקירות הפליליות נגדו באופן ראוי, אפשר שיהא מקום להכרזה של היועץ המשפטי לממשלה בדבר נבצרותו הזמנית של ראש הממשלה. … ברי, כי ליועץ המשפטי לממשלה הכוח והסמכות גם בנושא מועדי החקירה וכי על ראש הממשלה לשתף פעולה עם גורמי החקירה ולפעול כמתחייב בנסיבות המורכבות.

זה, מן הסתם אותו “כרטיס צהוב”, בו דיברה התקשורת, אבל כאן בדיוק הבג”ץ הקדיח את תבשילו, ועוד מהמקפצה.

מה זה עריכתן של החקירות “באופן ראוי”? האם זה מחייב את הנחקר לוותר על זכות השתיקה? ומה זה “בנסיבות המורכבות”? היאך מודדין את ה”מורכבות” של ה”נסיבות”?!

ומה זה “לשתף פעולה … כמתחייב בנסיבות המורכבות”, אם לא שכפול של הדרישה המשטרתית לעצור אדם (או להאריך את מעצרו) משום שהוא “לא משתף פעולה עם החוקרים”?

במלים אחרות: דבריו של הבג”ץ כאן הם איום על אולמרט “לשתף פעולה”, כי  אחרת אנחנו נכניס אותו ל”נבצרות” – בדומה לאיום על נחקר שהוא ייעצר אם הוא לא “ישתף פעולה”: זה לא כרטיס צהוב, אלא כרטיס שחור.

אריאל שרון – שהיה חשוד בעבירות בסכומים גדולים מהמיוחס לאולמרט – הקדיש לחוקריו שעתיים בשנתיים – ואיש לא טען ל”נבצרות” שלו, אלא כאשר הוא אושפז והפך ל”צמח” (ואז לא הייתה שאלה של “תחום אפור”).

והשאלה היא מדוע דווקא אולמרט. כדי להעיף איתו גם את דניאל פרידמן?!

__________________

זה אוף-טופיק, אבל חשוב!

כמו קאטו הזקן, הרשו לי לחזור שוב ושוב על הקריאה לממשלה אידיוטית, בעניין שחרור מחבלים

תמצית הנושא:

עסקות לחילופי מחבלים תמורת חיילינו ואזרחינו אשר נפלו בידי האוייב הן הכרח בל-יגונה. כך היה וכך יהיה – עד אשר יבוא שלום עלי-ארץ, אם וכאשר.

גם המחיר לעולם לא יהיה אחד-לאחד. את זאת הכל יודעין.

אבל השאלה החשובה היא מדוע להעניק למשוחררים, מלבד החופש, גם חנינה נשיאותית בלתי-הפיכה, כאשר אפשר, על פי החלטה מנהלית של הממשלה, “להפסיק את הביצוע” של המאסר, ולזרוק אותם החוצה עם מכתב-אזהרה שאם הם יוחזרו, אוטומטית, ל”המשך הביצוע” – בלי שום הליך משפטי.

הסברים נוספים אפשר למצוא במכתב-התזכורת שלי, מיום 2.10.2007, אל שר המשפטים, דניאל פרידמן (“הנדון: שחרור מחבלים – לא בדרך של חנינה “נשיאותית” (המשך מצעד האיוולת)“).

הבעייה הכי כאובה היא שהפקידים במשרד המשפטים מיירטים את כל הפניות אל השר, ולא מוכנים להודות בכך שכל השנים הם וקודמיהם נהגו בנושא הזה (כמו בעוד נושאים, מן הסתם) בצורה מטומטמת ואידיוטית.

עוד פחות מזה הם מוכנים להודות שהילד שאומר “המלך עירום” הוא לפעמים צודק.

גם ראש הממשלה ונשיא המדינה ממלאים פיהם מים.

כל הקורא את הדברים האלה מוזמן להעתיקים ולהפיצם בכל העולם – ובמיוחד לראש הממשלה ושריו – גם בממשלה הזאת וגם בכל ממשלה עתידית – עד שהם ילמדו.

רצוי גם לשלוח את זה לנשיא המדינה, שמעון פרס, ולכל הנשיאים שיבואו אחריו – עד שהם ילמדו.

עד שהם ילמדו, סוף-סוף, שגם כאשר יש הכרח לשחרר אסירים כחלק מהסדר מדיני – לא צריך לתת להם במתנה גם חנינה בלתי-הפיכה, בחתימתו של נשיא המדינה.

העתיקו והוסיפו את זה בשולי כל מאמר שאתם מפרסמים וכל מייל שאתם שולחים.

תודה,  שמחה