מי מנהל את משרד המשפטים (ד): אולי המנכ”ל?
מי מנהל את משרד המשפטים (ד): אולי המנכ”ל?
|
הצטרף למשרד המשפטים בשנת 1984
כיצד שומרים לבל יסיג הדרג המקצועי את גבולו של הדרג המדיני, כאשר הדרגים המקצועיים – קרי: הפקידים – אינם מתחלפים כמו גרביים עם חילופי השרים, ומבחינתם שר-משפטים “חריג” הוא דבר אשר יש “לדלג” עליו, דהיינו “להעביר את הזמן” עד שיבוא השר הבא.
שמחה ניר, עו”ד
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 25.7.2008
לכבוד
מר משה שילה, עו”ד
מנכ”ל משרד המשפטים
ירושלים
נכבדי,
הנדון: משרד המשפטים – הפרדה ותיחום בין הדרג המדיני והדרג המקצועי
במשרד המשפטים, כבכל משרד ממשלתי אחר, קיים דרג מדיני, וקיים דרג מקצועי.
תפקידו של הדרג המקצועי הוא, כידוע, להכין עבור הדרג המדיני את חוות-הדעת הדרושות לו כדי לקבל את ההחלטות הנכונות, לטעמו.
חוששני שבמשרד המשפטים – והדבר קיים עוד לפני שהיית למנכ”לו ואפילו לפני שהתחלת לעבוד בו כפרקליט זוטר – התיחום וההפרדה בין שני הדרגים מטושטשת בהרבה מאשר במשרדי-ממשלה אחרים – למרות שהמשרד הזה צריך לשמש דוגמה למשרדים האחרים בכל הנוגע להתנהלות תקינה.
הדרגים המדיניים במשרד המשפטים הם, כמובן, השר עצמו, במידה מסויימת היועץ המשפטי לממשלה, במידה פחותה מזה – פרקליט המדינה, וכן הלאה לדרגים נמוכים אשר הוקנתה להם סמכות סטאטוטורית עצמאית.
כמובן שדרג מדיני נמוך יכול לשמש דרג מקצועי מייעץ עבור הדרג המדיני שמעליו, ואגיע לכך בהמשך. כך, למשל, היועץ המשפטי לממשלה הוא “דרג מדיני” הקובע את מדיניותה של התביעה הכללית, אבל, מאידך, הוא רק “דרג מקצועי” המייעץ לדרג המדיני שמעליו – קרי: שר המשפטים.
אני מניח שגם המנכ”ל עצמו הוא פונקציה “מעורבת” כזאת, אבל, לעניין מכתבי זה, אני רואה במנכ”ל כשומר על כך שלא תהיה פריצת-גדר, ובעיקר שהדרגים המקצועיים לא יירטו ולא ינכסו לעצמם עניינים שהם נחלתו של הדרג המדיני.
אני ער לכך שאתה נמצא במידה מסויימת של “ניגוד עניינים”: מחד – אתה אמור לשמור על כך שהדרג המקצועי לא יסיג את גבולו של הדרג המדיני, אבל, מאידך, הדרג המדיני הוא צור-מחצבתך. אתה התחלת את הקריירה שלך במשרד המשפטים כדרג מקצועי זוטר, בהדרגה הגעת למה שהגעת – ולא מן הנמנע כי שמה תשוב אי-פעם (נניח כפרקליט המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, וכו’).
אבל אני, מה לעשות, לא ממנה מנכ”לים, ולכן לא נותר לי אלא לקוות שתצליח להתמודד עם המצב הזה.
איך מונעים את פריצת-הגדר?
כיצד מבטיחים שהדרג המקצועי לא יפלוש לתחומו של הדרג המדיני?
דבר ראשון בחשיבותו (שהוא אחרון, כרונולוגית): הדרג המדיני, שהוא הנמען לפנייתו של האזרח, ישיב לפונה בחתימתו-הוא.
כן, אני מכיר את התשובה “תשובתנו היא על דעת השר”… תשובה זו, גם היא אמת, יכולה להיות מבוססת על “הנחיות כלליות” משנות-איכה (אולי מימיו של פליקס רוזנבליט כשר המשפטים), אבל תשובה כזאת אינה בהכרח תשובה המשקפת את עמדתו של השר הנוכחי באשר לנשוא הפנייה הנוכחית.
תאר לעצמך מצב – דמיוני, כמובן – שלשר משפטים מסויים יש בעניין(ים) מסויים(ים) דיעות שונות מאלה שקדמו לו, ומאלה שיבואו אחריו, ואתה, האזרח, שדעתך כדעתו של השר הנוכחי, מבקש לנצל את ההזדמנות הבלתי-חוזרת – אבל לגיטימית – כדי לקדם חקיקה ברוח דיעותיו של השר הנוכחי.
הדרגים המקצועיים – קרי: הפקידים – לעומת זאת, אינם מתחלפים כמו גרביים עם חילופי השרים, ומבחינתם שר-משפטים “חריג” הוא דבר אשר יש “לדלג” עליו, דהיינו “להעביר את הזמן” עד שיבוא השר הבא.
בנסיבות האלה האינטרס של הפקידים הוא להגן על “מדיניות המשרד”, אבל, עם כל הכבוד, אפשר לדבר על “מדיניות המשרד” רק בעניינים בהם אין “התנגשות ערכים”, אבל עניינים כאלה כמעט שאינם קיימים, אם בכלל, וכאשר ישנה התנגשות כזאת – זה כבר עניין ערכי-פוליטי, והוא בתחומו של הדרג המדיני, ובתחומו בלבד!
טול, למשל, את השאלה אם לאפשר כפירות בכתב במשפטי התעבורה (ובכלל): לתביעה יותר נוח שלא לאפשר את אלה, ואילו לציבור הנאשמים ההיפך הוא הנכון. כעת ראה את המסמך המפורט הזה, עליו אני מדבר להלן, תחת הכותרת המסמך משנת 1993 כמשל, אותו הגשתי לשר המשפטים דאז, על פי הזמנתו. אתה אז לא היית המנכ”ל, אבל היום אתה המנכ”ל ויש לך גישה אל כל מה שנמצא במשרדך. והשאלה היא אם קיים במשרד המשפטים תיעוד שנעשה בזמן-אמת – כאשר תיקון החסד”פ עמד על הפרק – ולפיו אפשר לדעת אם המסמך הזה הונח לפני השר, או, לפחות, הוצגה בפני השר העמדה המוצגת בו.
להערכתי לא רק שאין תיעוד כזה, אלא שהמסמך עצמו הושלך אל המגרסה.
אם השר היה עונה לי בחתימתו, אפשר היה לדעת שהוא מכבד את מכבדיו, אפילו אם אין הוא מאמץ את עמדתם, אבל כאשר אין דבר כזה, אתה לא יודע כלום.
על חלוקת העבודה בין הדרג המדיני לבין הדרג המקצועי
לא, אני לא טוען שהשר עצמו צריך לשבת בלילות לאור עששית-הנפטא, ולכתוב בעצמו את התשובה לפונה, כי לשם כך יש לו “דרגים מקצועיים”, אבל בחתימתו האישית הוא לוקח אחריות אישית וציבורית על התשובה, כך שלעולם הוא לא יוכל להגיד אני לא יודע, זה בכלל לא עבר דרכי …
לאחרונה נתקלתי בתופעה מרחיקת-לכת עוד יותר: הדרג המקצועי מכין את “תשובת השר”, אבל לא לחתימתו של השר, וגם לא לחתימתו-הוא, אלא לחתימתם של פקידים במחלקה לפניות הציבור במשרד המשפטים. לו, לפחות, החותמת הייתה מנהלת המחלקה, שהיא גם משפטנית (עו”ד מיכל טנא) היה בכך ערובה מסויימת (לא בהכרח חזקה במיוחד) לכך שלא ייצאו מתחת ידה דברי-איוולת, אבל כאשר דברי-האיוולת יוצאים בחתימתה של ה”מרכזת” דפנה סעד, איש אינו חושד בה שהיא עצמה הכינה את התשובה, בדיוק כשם שאיש אינו חושד בשר עצמו – במקרים מסויימים הוא גם פרופסור למשפטים – שהאיוולת יצאה מתחת ידו, במיוחד כאשר דיעותיו ידועות בציבור, והן אינן מתיישבות עם התשובה אשר נשלחה “בשמו”.
והתוצאה: מי שהכין את תשובת-האיוולת יכול בשקט לעבור ברחובה-של-עיר, בלי שיראו עליו באצבע – אחריות ציבורית למופת.
ואני תוהה: אם התשובה היא דברי-חכמים, ואם היא משקפת את דעתו של השר לגבי הפנייה המסויימת, מדוע שהתשובה תוכן לחתימתה של הגב’ סעד ולא של השר עצמו? בעיות “תקציב”?!
והיה אם השר יסרב לחתום, שתתכבד הגב’ סעד, ותשיב זאת התשובה שהוכנה ע”י המחלקה לייעוץ וחקיקה לפנייתך, האזרח, אל השר, אבל השר לא מוכן לחתום עליה בעצמו …
זהו תרחיש הזוי, אבל הוא מראה מדוע תשובת הדרג המדיני צריכה להיות בחתימתו-הוא, בדיוק כשם שהחלטה שיפוטית צריכה להיות חתומה ע”י השופט עצמו, ולא ע”י מאן-דהוא אחר (פקיד, מתמחה, עוזר משפטי), “על דעתו של כבוד השופט”.
להנחה (המפוקפקת) שהתשובה אותה מקבל הפונה אל השר היא “על דעתו” של השר – ספציפית לפנייה המסויימת – ישנו שטר אשר שוברו בצידו: אם הפונה לא נענה תוך המועד הקבוע בחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי”ט-1958 (להלן – חוק ההנמקות), או שלא נענה בכלל, משמעות הדבר היא שהשר, אישית, הורה לאנשיו שלא להשיב לפונה, ולהשאירו “עם הלשון בחוץ”. הנחת-עיוועים אשר אין לקבלה לגבי שום שר בישראל – עכשיו ובימים האחרים – אלא אם יוכח אחרת.
ואם עו”ד שמחה ניר כבר מגן על שרי ממשלת ישראל לדורותיהם – סימן שההנחה הזאת (השטר ושוברו גם-יחד) היא אכן מפוקפקת מאוד.
הטיפול בפנייתו של האזרח בטרם חתימתו של הדרג המדיני
האם להניח את הפנייה על שולחנו של השר עם קבלתה, או רק כאשר שיעורי-הבית של הדרג המקצועי כבר מוכנים?
תשובתי, כתשובת משפטנים מלומדה, היא שהדבר תלוי “בנסיבות העניין”.
כך, למשל, אם הפנייה היא לפתוח בהליכי חקיקה לחוק בדיני החוזים, ושר המשפטים הוא במקרה – ממש במקרה – מומחה מהשורה הראשונה בדיני החוזים, והפנייה מבוססת – גם כן ממש במקרה – על מאמר מקצועי של השר עצמו, במקרה כזה אין טעם להשקיע מאות שעות-עבודה של הדרגים המקצועיים לפני שהשר קבע שמן הראוי, לטעמו, להניע את טחנות החקיקה.
וזה לא רק עניין של בזבוז משאבים שלא לצורך, אלא גם של הצורך להשיב לפונה “בהקדם” (סע’ 2(א) לחוק ההנמקות).
מאידך, אם השר אינו משפטן, ואינו מבין דבר בתחום הספציפי, אפשר להתחיל עם שיעורי-הבית לפני שמניחים את הנושא על שולחנו, להחלטת-דרג-מדיני, אבל גם אז רצוי להתחיל את שיעורי-הבית בצד ההשלכות, ולעדכן את השר לפני שנכנסים לעומק הנושא, משום שככל שהדרג המקצועי מתחפר יותר, לשר יהיה פחות מה להגיד.
המסמך משנת 1993 כמשל
קח, למשל, את המסמך המפורט הזה, אשר הגשתי לשר המשפטים דוד ליבאי בשנת 1993, על פי הזמנתו, כאשר עמד על הפרק התיקון לחוק סדר הדין הפלילי (אם זכרוני אינו מטעני, ההצעה הייתה תיקון מס’ 19 לחסד”פ, ומה שהתקבל בכנסת היה תיקון מס’ 16, התשנ”ה).
לי אין שום ספק שהמסמך הזה “יורט” על ידי הדרגים המקצועיים, ולא רק שהוא כלל לא הגיע אל שולחנו של השר, אלא שהדרגים המקצועיים לא הניחו לפניו את השיקולים לטובת מתן האפשרות להגיש לבית המשפט כפירות בכתב.
במהלך השנים חזרתי אל עוזרי השר פעם או פעמיים, ולבקשתם אף שלחתי שוב העתק מהמסמך הזה, אבל דברתי אל הקיר.
היום, במיוחד אחרי שבתי המשפט, כולל בית המשפט העליון, המליצו לאפשר כפירות בכתב, אני רואה את המסמך הזה כמונח עדיין על שולחנו של שר המשפטים. הוא לא חייב לקבל את עמדתי, אבל אם הוא דוחה אותה – שיתכבד וייתן לי תשובה מנומקת, בחתימתו.
ואני כבר לא מדבר על הנימוס: אני מגיש מסמך לשר על פי הזמנתו-הוא – והוא לא מכבד את המכבדים אותו.
זה מה שקורה כאשר הדרגים המקצועיים מחליטים מה יגיע אל שולחנו של הדרג המדיני. הם גם יוצרים מצב מדומה לפיו השר לא מכבד את הפונים אליו – למרות שבפועל הוא כלל לא יודע על הפנייה אליו.
הטיפול בפניות האזרח במשרד המשפטים – תמונת-מצב כללית
כהקדמה לפרק הזה אומר כי כל האמור במכתבי זה על השר חל גם על הדרגים המדיניים הנמוכים ממנו, כמפורט במבוא, לעיל: היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, ובמידה זו או אחרת גם גורמים אחרים שהוקנתה להם סמכות סטאטוטורית.
כאשר אני פונה למשרד המשפטים – ואני עושה זאת כבר שנים רבות – לפעמים אני לא מקבל שום תגובה, לפעמים אני מקבל אישור שפנייתי התקבלה, לפעמים אני מקבל תשובה מהדרג המקצועי, וכיוון שהיא אינה מניחה את דעתי, אני משיג עליה, ומבקש להעביר את הסתייגותי אל הדרג המדיני (או משיג במישרין בפנייה אל הדרג המדיני) – אבל מדבר אל הקיר.
ואיך תסביר את זה שאני פונה אל היועץ המשפטי בתור “דרג מדיני” בפני עצמו – ומקבל תשובה של הדרג המקצועי, אשר מתיש אותי שלוש-ארבע שנים בהתכתבות סיזיפית, ומסרב בעקשנות להניח את הנושא על שולחנו של היועץ?
וכעת, אחרי הצגת-המציאות הזאת, קרא בבקשה את המאמרים האלה, ונראה אותך מכחיש את הנשקף מהם:
מי מנהל את משרד המשפטים: הדרג המדיני, או הדרג המקצועי?
כאן אני מביא את מכתבי אל יועץ השר, בתשובה ל”התייחסות הדרג המקצועי”, ומבקש ממנו להניח את תגובתי על שולחנו של השר. למרות שעברה למעלה משנה, לא ק’בלתי כל תגובה, ואם אתה מכיר את השר שלך – איך לא! – תגיע בעצמך, לאור תוכנם של המכתב הזה ושל פנייתי המקורית, למסקנה שהשר לא ראה את כל אלה, שהתשובה המקורית לא הייתה על דעתו ושגם אי-ההתייחסות למכתבי הנוסף לא הייתה על דעתו של השר.
מי מנהל את משרד המשפטים (ב): איך יודעים אם השר/היועץ המשפטי/פרקליט המדינה בכלל ראה את הפנייה אליו?
כאן אני מביא, על רקע המציאות, את מכתבי אל הגב’ סעד הנ”ל, הכולל פרטים על שבע פניות בחמישה נושאים שונים תוך תקופה של כשנה (ולא בטוח שהרשימה הזאת משקפת את כל פניותי) אשר, ככל הנראה, “יורטו” על ידי “הדרגים המקצועיים”, ולא נראה שיש איזו כוונה להביא אותם אל שולחנו של השר, או אפילו להתייחס אליהן בצורה כלשהי. גם על אלה לא קיבלתי כל תגובה.
מי מנהל את משרד המשפטים (ג): מי מחליט מה יועבר להליכי-חקיקה, ומה יושלך אלי-סל?
כאן אני מביא את פנייתי (מלפני חודש בדיוק) ימים אל השר פרידמן, בתגובה לתשובת מטעם “הדרגים המקצועיים” (בחתימתה של הגב’ סעד הנ”ל) לפנייתי בעניין ביטול “סעיף הזילות”.
כפי שתראה מהתוכן, פנייתי המקורית אל השר, לבטל את “סעיף הזילות”, יורטה גם היא ע”י הדרגים המקצועיים של המשרד, ואחרי שבעה חודשים קיבלתי טקסט שאין בו אלא עלבון לאינטליגנציה של מקבלו. הטקסט הוכן ע”י מחלקת הייעוץ והחקיקה, אך זו לא הייתה מוכנה להתבזות בחתימה עליו, וגלגלה את ה”כבוד” הזה ליחידה לפניות הציבור.
ועם כל הכבוד, עד שלא אראה את השר דניאל פרידמן, שדעתו ידועה, חותם – במו-ידיו! – על תשובה מנומקת מדוע אין לבטל את סעיף הזילות, אני לא אאמין לשום תשובה כזאת המתיימרת להיות “על דעת השר”. יש גבול לנאיביות, מה גם שתשובתה של הגב’ סעד כלל אינה מתיימרת להיות “על דעת השר”, ואם לא די בכך, היא גם “רומזת” לי שאם תשובתם של הדרגים המקצועיים אינה מניחה את דעתי, אני יכול לחזור אל אותם הדרגים.
אבל אם יש לדרגים האלה מה להגיד, שיגידו את זה לשר שלהם – ולא לי.
דוגמה לטיפול אידיוטי של הדרג המקצועי בפנייה אל השר
לפני שאתה מתפרץ עלי בהתרסת באיזה סגנון אדוני מדבר, אני מבקש לקרוא את הפרק הזה עד תומו.
אני פונה אל שר המשפטים בתפקידו כיו”ר הוועדה לבחירת שופטים (וולב”ש) על מנת להעביר מכהונתה את השופטת גיליה רביד בגלל כישוריה המקצועיים הירודים.
הדרג המקצועי מיירט את הפנייה ומכדרר אותה אל נציבת תלונות הציבור על שופטים (נתל”ש) למרות שכל תלמיד בחטיבת-הביניים, אם תיתן לו ביד את חוק הנתל”ש, יגיד שהנושא הזה אינו בסמכות הנתל”ש.
הנתל”ש עונה – ובצדק – שהנושא אינו בסמכותה, ולכן אני חוזר אל השר עם בקשתי המקורית, לאור החלטתה של הנתל”ש שאין לה סמכות בנושא.
ומה עושים הדרגים ה”מקצועיים”? מכדררים גם את זה לפתחה של הנתל”ש …
אני לדרגים המקצועיים: איך אתם מחזירים אל הנתל”ש, אחרי שהיא קבעה – ובצדק – שאין לה סמכות?
הדרגים אלי: זה הפרוצדורה אצלנו … כל פנייה בעניין שופטים מועברת אוטומטית אל הנתל”ש … למאיר אריאל ז”ל היה שיר על דברים כאלה.
ומה מאז? דממת אלחוט!!!
ועכשיו נראה אותך לומר שהפנייה החוזרת אל הנתל”ש הייתה “על דעת השר”… וגם השתיקה, בהמשך, הייתה על דעת השר …
וכבר אמרתי לעיל כי יש גבול לנאיביות.
מה אני מבקש ממך היום?
הבקשה הראשונה – לתת הוראת-מנכ”ל לפי כל תשובה לפנייה אל השר, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה וכל גורם אשר נתון בידו שיקול-דעת לקבוע מדיניות תיחתם בידי מי שהפנייה הייתה אליו – יהא אשר יהא מי שהכין את התשובה.
והבקשה השנייה – להורות כי כל פנייה אל גורם כלשהו במשרד המשפטים תטופל במועדים הקבועים בחוק ההנמקות, ואם יש צורך בהארכת-מועד – שהדבר ייעשה באמצעות המנגנונים הקבועים באותו החוק, ועל פי הוראותיו.
בכבוד רב,
שמחה ניר, עו”ד
חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי”ט-1958*
תיקון מס’ 1
ס”ח תשכ”ט מס’ 561 מיום 3.7.1969 עמ’ 147 (ה”ח 811)
החלפת שם החוק
הנוסח הקודם:
חוק לתיקון סדרי המינהל (הנמקות), תשי”ט-1958
הגדרה
1. בחוק זה – “עובד הציבור” – עובד מדינה, עובד רשות מקומית וכן כל רשות שהוענקה לה סמכות על פי דין.
חובת מתן תשובה במועד (תיקון מס‘ 1) תשכ“ט-1969 (תיקון מס‘ 3) תשנ“ה-1995
2. (א) נתבקש עובד הציבור, בכתב, להשתמש בסמכות שניתנה לו על פי דין, יחליט בבקשה וישיב למבקש בכתב בהקדם, אך לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום קבלת הבקשה.
(ב) האמור בסעיף קטן (א) לא יחול –
(1) כשהענין נושא הבקשה טעון חקירה על פי דין;
(2) כשנקבע בדין מועד אחר למתן תשובה;
(3) כשהתברר, לאחר בדיקה, שהענין נושא הבקשה טעון בדיקה או דיון נוספים;
(4) כשקיימים לגבי הענין נושא הבקשה הסדרים שלפיהם המועד לדיון הוא מאוחר מהמועד האמור בסעיף קטן (א).
(תיקון מס‘ 3) תשנ“ה-1995
(ג) במקרים האמורים בסעיף קטן (ב) יודיע עובד הציבור למבקש, בכתב ובהקדם, אך לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום קבלת הבקשה, את הטעם מן הטעמים האמורים שעל פיו נמנע מהשיב במועד, ויביא הודעתו לידיעת הממונה עליו; היה הטעם אחד האמורים בפסקאות (2) או (4) לסעיף קטן (ב), תכלול ההודעה גם את המועד למתן התשובה או מועד הדיון, ואם היה הטעם האמור בפסקה (3) לסעיף קטן (ב) – תפרט אותו ההודעה במידת האפשר.
(ד) עובד הציבור יודיע על החלטתו למבקש מיד לאחר קבלתה.
תיקון מס’ 1
ס”ח תשכ”ט מס’ 561 מיום 3.7.1969 עמ’ 147 (ה”ח 811)
הוספת סעיף 2
מיום 3.2.1995
תיקון מס’ 3
ס”ח תשנ”ה מס’ 1502 מיום 3.2.1995 עמ’ 106 (ה”ח 2331)
(א) נתבקש עובד הציבור, בכתב, להשתמש בסמכות שניתנה לו על פי דין, יחליט בבקשה וישיב למבקש בכתב בהקדם, אך לא יאוחר משלושה חודשים מארבעים וחמישה ימים מיום קבלת הבקשה.
(ב) האמור בסעיף קטן (א) לא יחול –
(1) כשהענין נושא הבקשה טעון חקירה על פי דין;
(2) כשנקבע בדין מועד אחר למתן תשובה;
(3) כשהתברר, לאחר בדיקה, שהענין נושא הבקשה טעון בדיקה או דיון נוספים;
(4) כשקיימים לגבי הענין נושא הבקשה הסדרים שלפיהם המועד לדיון הוא מאוחר מהמועד האמור בסעיף קטן (א).
(ג) במקרים האמורים בסעיף קטן (ב) יודיע עובד הציבור למבקש, בכתב ובהקדם, אך לא יאוחר משלושה חודשים מארבעים וחמישה ימים מיום קבלת הבקשה, את הטעם מן הטעמים האמורים שעל פיו נמנע מהשיב במועד, ויביא הודעתו לידיעת הממונה עליו; היה הטעם אחד האמורים בפסקאות (2) או (4) לסעיף קטן (ב), תכלול ההודעה גם את המועד למתן התשובה או מועד הדיון, ואם היה הטעם האמור בפסקה (3) לסעיף קטן (ב) – תפרט אותו ההודעה במידת האפשר.
הנמקת סירוב (תיקון מס‘ 1) תשכ“ט-1969
2א. עובד הציבור שנתבקש כאמור בסעיף 2(א) וסירב לבקשה, יודיע למבקש בכתב את נימוקי סירובו.
תיקון מס’ 1
ס”ח תשכ”ט מס’ 561 מיום 3.7.1969 עמ’ 148 (ה”ח 811)
החלפת סעיף 2 בסעיף 2א
הנוסח הקודם:
2. נתבקש עובד הציבור, בכתב, להשתמש בסמכות שניתנה לו על פי דין, והוא סירב לבקשה, יודיע עובד הציבור למבקש, בכתב, את נימוקי סירובו.
העברה לעובד הציבור המוסמך (תיקון מס‘ 2) תשנ“ד-1994
2ב. (א) נתבקש עובד הציבור להפעיל סמכות לפי סעיף 2, ואותה סמכות אינה מוקנית לו, יפעל באחת מאלה:
(1) יעביר את הבקשה לעובד הציבור שלדעתו מוקנית לו אותה סמכות, ויודיע על כך בכתב למבקש, בציון פרטים על זהותו ומענו של עובד הציבור;
(2) יודיע למבקש על העדר סמכותו, ויצרף המלצה בדבר זהותו של מי שלדעתו מוסמך לטפל בבקשה, בציון פרטים אודותיו.
(ב) הועברה בקשה כאמור בסעיף קטן (א)(1), יתחיל מנין התקופה, לענין סעיף 2(א), מיום קבלת הבקשה על ידי עובד הציבור המוסמך כאמור.
תיקון מס’ 2
ס”ח תשנ”ד מס’ 1474 מיום 22.7.1994 עמ’ 254 (ה”ח 2261)
הוספת סעיף 2ב
פטור מחיוב ההנמקה (תיקון מס‘ 1) תשכ“ט-1969
3. על אף האמור בסעיף 2א, לא יהא עובד הציבור חייב להודיע נימוקי סירובו –
(תיקון מס‘ 4) תשנ“ה-1995
(1) כשיש בדין המעניק לו את הסמכות הוראה שהוא רשאי להשתמש בה ללא מתן נימוקים;
(2) כשבטחון המדינה או יחסי חוץ שלה מחייבים שלא לגלות נימוקי ההחלטה;
(3) כשהבקשה שסירב לה היתה למנות את המבקש למשרה פלונית או להטיל עליו תפקיד פלוני;
(4) כשגילוי הנימוקים עלול, לדעת עובד הציבור, לפגוע שלא כדין בזכותו של אדם זולת המבקש;
(5) כשיש בגילוי הנימוקים, לדעת עובד הציבור, משום גילוי סוד מקצועי או ידיעה סודית כמשמעותם לפי כל דין.
תיקון מס’ 1
ס”ח תשכ”ט מס’ 561 מיום 3.7.1969 עמ’ 148 (ה”ח 811)
3. על אף האמור בסעיף 2א בסעיף 2, לא יהא עובד הציבור חייב להודיע נימוקי סירובו –
מיום 9.6.1995
תיקון מס’ 4
ס”ח תשנ”ה מס’ 1526 מיום 9.6.1995 עמ’ 329 (ה”ח 2331)
(1) כשיש בדין המעניק לו את הסמכות הוראה שהוא רשאי להשתמש בה לפי שיקול דעתו או ללא מתן נימוקים;
ערר (תיקון מס‘ 1) תשכ“ט-1969
4. סירב עובד הציבור להשתמש בסמכות שניתנה לו על פי דין ולא הודיע נימוקי סירובו כאמור בסעיף 2א, יודיע למבקש, בכתב, את הטעם מן הטעמים האמורים בסעיף 3 שעל פיו נמנע מלהודיע נימוקי סירובו; והמבקש רשאי להגיש ערר, תוך שלושים יום מיום קבלת הודעה כאמור:
אם עובד הציבור היה עובד המדינה – לשר הממונה עליו, ואם היה עובד רשות מקומית או היה עובד רשות אחרת – לשר הממונה על ביצוע החוק המעניק את הסמכות האמורה.
תיקון מס’ 1
ס”ח תשכ”ט מס’ 561 מיום 3.7.1969 עמ’ 148 (ה”ח 811)
4. סירב עובד הציבור להשתמש בסמכות שניתנה לו על פי דין ולא הודיע נימוקי סירובו כאמור בסעיף 2 בסעיף 2א, יודיע למבקש, בכתב, את הטעם מן הטעמים האמורים בסעיף 3 שעל פיו נמנע מלהודיע נימוקי סירובו; והמבקש רשאי להגיש ערר, תוך שלושים יום מיום קבלת הודעה כאמור:
אם עובד הציבור היה עובד המדינה – לשר הממונה עליו, ואם היה עובד רשות מקומית או היה עובד רשות אחרת – לשר הממונה על ביצוע החוק המעניק את הסמכות האמורה.
הודעה על זכות ערר
5. היתה החלטה של עובד הציבור נתונה לערר או לערעור על פי חיקוק, יודיע עובד הציבור בכתב לאדם הזכאי להגיש את הערר או את הערעור, על זכות הערר או הערעור ועל דרכי הגשתם ומועדיהם במידה שנקבעו בחיקוק.
תוצאות אי–מילוי אחרי החוק (תיקון מס‘ 1) תשכ“ט-1969 (תיקון מס‘ 2) תשנ“ד-1994
6. (א) החלטה או פעולה של עובד הציבור לא יהיו פסולות בשל כך בלבד שהוא לא מילא אחרי הוראות הסעיפים 2א, 2ב, 4 או 5; ואולם בכל הליך לפני ועדת ערר או ועדת ערעור או לפני בית המשפט, על עובד הציבור הראיה כי החלטה או פעולה שלא ניתנה לגביהן תשובה או הודעה כאמור, נעשו כדין. הוראות סעיף זה אינן גורעות מאחריותו המשמעתית של עובד הציבור על אי- מילוי חובתו לפי חוק זה.
(תיקון מס‘ 1) תשכ“ט-1969
(ב) לא השיב עובד הציבור או לא הודיע תוך שלושת החדשים כאמור בסעיף 2(א) או (ג), רואים בכך, לענין כל דין, החלטה לסרב לבקשה, ללא מתן נימוקים.
תיקון מס’ 1
ס”ח תשכ”ט מס’ 561 מיום 3.7.1969 עמ’ 148 (ה”ח 811)
6. (א) החלטה או פעולה של עובד הציבור לא יהיו פסולות בשל כך בלבד שהוא לא מילא אחרי הוראות הסעיפים 2 2א, 4 או 5; ואולם בכל הליך לפני ועדת ערר או ועדת ערעור או לפני בית המשפט, על עובד הציבור הראיה כי החלטה או פעולה שלא ניתנה לגביהן הודעה כאמור תשובה או הודעה כאמור, נעשו כדין. הוראות סעיף זה אינן גורעות מאחריותו המשמעתית של עובד הציבור על אי- מילוי חובתו לפי חוק זה.
(ב) לא השיב עובד הציבור או לא הודיע תוך שלושת החדשים כאמור בסעיף 2(א) או (ג), רואים בכך, לענין כל דין, החלטה לסרב לבקשה, ללא מתן נימוקים.
מיום 22.7.1994
תיקון מס’ 2
ס”ח תשנ”ד מס’ 1474 מיום 22.7.1994 עמ’ 254 (ה”ח 2261)
(א) החלטה או פעולה של עובד הציבור לא יהיו פסולות בשל כך בלבד שהוא לא מילא אחרי הוראות הסעיפים 2א, 2ב, 4 או 5; ואולם בכל הליך לפני ועדת ערר או ועדת ערעור או לפני בית המשפט, על עובד הציבור הראיה כי החלטה או פעולה שלא ניתנה לגביהן תשובה או הודעה כאמור, נעשו כדין. הוראות סעיף זה אינן גורעות מאחריותו המשמעתית של עובד הציבור על אי- מילוי חובתו לפי חוק זה.
שמירת חוקים
7. חוק זה אינו גורע מכל חוק אחר הדן בהנמקת החלטות של רשויות מינהליות.
תיקונים
8. (א) בסעיף 10(ו) לחוק בתים משותפים, תשי”ג-1952, יימחקו המלים “לפי שיקול דעתו”.
(ב) בסעיף 3(ג) לחוק גיל הנשואין, תש”י-1950, יימחקו המלים “לפי שיקול דעתו”.
תחולה (תיקון מס‘ 4) תשנ“ה-1995
9. חוק זה לא יחול –
(א) על החלטות לפי חוק כלי היריה, תש”ט-1949, כאשר גילוי הנימוקים עלול להביא לפגיעה בשלומו של אדם או בדרכי פעולה של המשטרה;
(ב) על החלטות שר הפנים או מי שהועברו אליו סמכויותיו לפי חוק הכניסה לישראל, תשי”ב-1952, למעט החלטה על ביטול רשיון ישיבה של מי ששוהה בישראל כדין.
תיקון מס’ 4
ס”ח תשנ”ה מס’ 1526 מיום 9.6.1995 עמ’ 329 (ה”ח 2331)
החלפת סעיף 9
הנוסח הקודם:
9. חוק זה לא יחול על החלטות פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, תש”ט-1949, ועל החלטות שר הפנים או מי שהועברו אליו סמכויותיו לפי חוק הכניסה לישראל, תשי”ב-1952.
דוד בן- גוריון
ראש הממשלה
יצחק בן- צבי
נשיא המדינה