למי שלא הבין עדיין,  נסראללה עשה לנו בית ספר של בזאר מזרח תיכוני.  אנו הקונה התמים, אמור אוויל, אמור מערבי, אשר הובל להאמין כי רוכש הוא כד יקר המציאות בן אלפי שנה במחיר מציאה בעוד שלמעשה רכש במחיר מופרז את כד החרס ממטבחה של פטימה אישתו של הסוחר.

איננו חוטאים כאן “בחוכמה שלאחר מעשה”.  במאמרי בנושא מתאריך 28 יוני 2008 אשר קישורו מובא כאן   http://www.global-report.net/aroll/?l=he&a=319058, בשם “מדוע רק ברירת מחדל”, היתה התייחסות ואף הובאו הצעות מעשיות בכל האמור לניהול המשא ומתן.  לא שניתן היה לשגות באשליות, הממשלה המוזרה הזו, אמור סהרורית, ובפרט העומד בראשה לא יקשיבו לאיש ובוודאי לא לכותב המאמר.  ההצעה באותו המאמר היתה ועדיין תקפה. בזמני אי ודאות תוך ניהול עסקות יש לקבוע תנאים מותנים, מגבילים בנוסך של “מה יעשה באם….”.  למותר לציין כי לא כך נוהל המשא ומתן בהנחייתו של העורך-דין “, המתוחכם”, אמור הנכלולי, אהוד א’.

מי שבוחר להאמין כי ממשלת ישראל והעומד בראשה לא ידעו כי המדובר בהחזרת גוויותיהם של רגב וגולדווסר וכי משפחותיהם לעולם לא יחבקום יותר, חייב לבדוק את צלילות דעתו.  מזה כשנה כבר ידוע לכל זרועות השלטון הנוגעות בנושא ואף פורסם ברבים כי שני חיילינו אינם בין החיים.  וראה זה פלא.  נוצרה כאן “ברית בלתי קדושה” בין נסראללה ואולמרט להוליך שולל את עם ישראל, בריש גלי.  לא רק נסראללה שמר על עמימות בנוגע לגורלם של החטופים, גם אולמרט פעל בדיוק באותה הצורה.

המניע של נסראללה לפעול בצורה זו הוא ברור.  בכך שמנע כל מידע על גורל החטופים השתמש נסראללה במשפחות החטופים בצורה צינית ואכזרית (לטע מנו המערבי, אך דרך זו אינה חזון ניפרץ באזורנו) על מנת שישמשו בידיו כחוד החנית כנגד הציבור בישראל וממשלתו.  בנוסף, מסעות בני המשפחה בעולם והשתדלותם למען יקיריהם שיחקו בבירור לידי החיזבאללה המוחרם ברבות ממדינות העולם כגורם שיש לדון עמו, להתמקח עמו, להתחנן בפניו.

עם כל סלידתנו מהאיש קשה לבוא בטענות לנסראללה, הוא עשה את המיטב למען המטרה בה הוא מאמין.  אין האמור כך באשר לאהוד א’.  קשה להשתחרר מהרושם כי לא רק תזוויג מיקרים הביא לשחרור גופות חיילינו דווקא במועד החקירות הקובעות את עתידו הציבורי של האולמרט כפי שאין מקריות במשא ומתן עם סוריה או תוכנית החזרת שטחים תמורת “שלום” הזוי ומופרך (שלום עם מי ומה?).  כל אלו נוהלו תחת מטרית “השגים” תמורת הצלתו מתאי הליזול המשטרתיים, חד וחלק.

כל אותם מיקרים נותנים רגליים לסברה כי אהוד א’ שיתף פעולה עם נסראללה, תוך הסכמה שבשתיקה, לסובב בכחש את עם ישראל בנוגע לגורל חיילינו על מנת להעביר את העסקה ללא התנגדות ציבורית הצפויה עם היוודע המחיר לעסקה דהיינו, שיחרור 180 גוויות ועוד שלשה לוחמי מיזבאללה חיים ועוד סמיר קונטאר הרוצח המתועב וזאת בתמורה לגופות שני חיילינו.

במאמרי הניזכר לעיל הוצע כי יועמד מבעוד מועד תנאי לעסקה, כי במדה ויגיעו חיילינו בארונות הרי שתבוטל העיסקה  והמשא ומתן ייתחדש, אך הפעם תחת התנאים החדשים אשר בהם ידוע גורלם של החטופים וכך יהיה המחיר בהתאם.  חגיגות הניצחון של נסראללה והעולם הערבי מבהירות כי יותר משישראל היתה חייבת בהחזרת גופות חיילינו נסראללה חייב היה בתצוגת יעילות ופעילות כנגד ישראל למען ביסוס מעמדו כמנהיג פאן-ערבי.  כלומר, גורם הזמן שיחק למעשה לידי ישראל אך הנושאים והנותנים מצידנו לא זיהו זאת כך והיכשילו את כולנו.  אמצעי פשוט זה תוך המשא ומתן היה מציג את החיזבאללה ככלי ריק.  להוותנו לא כך הווה.

אין לנו גם להלין על משפחות החטופים אשר שימשו במודע או מבלי משים כנשק נגד ישראל בהכוונת נסראללה.  כל אדם נוהג היה כמשפחות החטופים, הם עשו את שציווה עליהם מצפונם ומחויבותם ליקיריהם ויש לכבדם ולהוקירם על כך.

מאידך, התנהלות שלטונות ישראל בפרשה היא הסימפטום למחלה העוברת על חלקים נירחבים בחברה הישראלית אשר בה זכויות הפרט עולות וגוברות בכל ענין וענין על זכויות הכלל, גם ובפרט אם המדובר בנושא קיומי לאומי.  ובל ניתמם, עסקת רגב וגולדווסר גרמה לנו, לכולנו כעם, נזקים עתידיים אשר משקלם ילך ויעיק עם חלוף הזמן בכל האמור בכושר ההרתעה הישראלי.  ישראל הולכת ומוקפת באויבים מרים ותהליך זה הולך ושוחק את יתרונות הסכמי השלום בין ישראל לשכנותיה—מצרים וירדן. 

מלחמת לבנון השניה אשר ראשיתה גרמה לנו להראות כליצני קרקס אימפוטנטים, סיומה–עם החזרת חיילינו עושה מעמנו חוכה ואיטלולה.  הלעג והקלס קבל כל העולם הערבי אשר נסראללה שפך על ראשינו בדליים עקב עיסקה זו עוד יעלה לנו בדמים בעתיד.

הבה ונפנים כי באזורנו, החלש ייטרף וכך “איפוק איננו כח”, “החזרת שטחים תוביל, ומובילה, למלחמה עקובה מדם על הבית”, “צער ואבל הם חולשה”, “נקמה היא לגיטימית ונחוצה”.  באזורנו “תסמונת הכלב המשוגע” עובדת ואילו הנאורים והיפים ניטרפים כבכורות בטרם קיץ.

אנו בוחרים בשלטון על מנת שיבטא את האיזון בין זכויות הפרט לזה של הלאום, שאם לא כן מדוע חייבים אנו בשלטון מרכזי? ילך ויעשה כל פרט כאשר ידבנו ליבו, האם לא כן?  גם מטלה קשה כספחת כגון הצורך והחובה לעמוד בפני העם ולאמר לו דברים קשים המכוונים לטובת הכלל אשר אפשר ויפגעו בפרטים מסוימים חייבת להעשות ולהראות.

כאשר יפיופי נפש ושרלטנים מחצרצים על פני כל גיבעה גיבחת כי “אנו נעשה הכל” על מנת להחזיר החטופים, חייבים אנו לשאול “מה פירוש הכל?”  האם נחזיר את תל-אביב (שיח’ מוניס) בתמורה לגופות חיילינו?  האם ננפנף מעלינו את ירושלים תמורת החזרת גלעד שליט?  מהו פירושו של “להחזיר חיילינו בכל מחיר?”

אכן, אנו שלחנו את חיילינו להלחם עבור כולנו ושלומם לכן עלינו ככל שלאל ידינו.  אך עלינו לזכור כי שלחנו חיילינו אשר זכותם וחובתם להלחם עבור כולנו ולצערנו הרב, העמוק, והכנה, נופלים לעיתים חללים בעבור רווחת הכלל והלאום. 

לכן עלינו להחליף דיסקט.  עלינו להפנים כי “נעשה כל שלאל ידינו להחזיר חיילינו אך לא בכל מחיר”.  ואם האמור כאן כאשר דנים אנו בחיילים בשר ודם, קל וחומר הוא כאשר מדובר בחללים.  עצמות גדולי האומה בנימין זאב הרצל וזאב ז’בוטינסקי הובאו לקבורה בישראל עשרות שנים לאחר מותם בעוד אנו המשכנו בשגרת יומנו כאילו דבר לא ארע, כך שמעט פרופורציה לא תזיק.

חייל היוצא לקרב בעבור קיום אומתו חייב לדעת כי אותה האומה שלהגנתה יצא תעשה כל שלאל ידה על מנת להחזירו הביתה בחיים כמו גם במותו אך אותה האומה לא תסכן קיומה העתידי על מנת לעשות זאת.  הרי לשם כך, קיום האומה, יוצא החייל להלחם, הלא כן?”  כל אותם כ-25,000 חללי מלחמות ישראל לא רק נישלחו על ידי המדינה להילחם עבורה, הם יצאו גם בשליחות עצמם על מנת להגן על ביתם ויקיריהם.  דומה כי בסערת הרגשות אנו שוכחים אמיתות דברי עם עולם.

גילוי נאות:-

מאמר זה ניכתב ערב השלמת העסקה הנוכחית בלא שידוע היה בבירור גורלם של חטופינו/חללינו.  המאמר עוכב בפרסום למשך כיומים על מנת לכבד זיכרם של החללים, אשר ברי היה כי כאלו הם, החוזרים הביתה.

המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים

www.aaronroll.com

http://www.global-report.net/aroll/

אהרון רול  – טורונטו –  905-886-8998 

amroll@rogers.com