מי יותר אכזרי?

פרופ’ אייל זיסר, ראש המחלקה ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטת תל-אביב מופיע בציבור בין השאר גם כמומחה ללבנון. הוא זכור לי מימי מלחמת לבנון השנייה, עת גוייס לצוות הפרשנים של הטלוויזיה הישראלית והיה שותף להעלאת המורל של הציבור בעורף. יוקרתו האקדמית שיחקה תפקיד חשוב ביצירת התמיכה הגורפת של הציבור במלחמה בימיה הראשונים, עד שהכישלון הגדול נחשף. אין ספק שהוא התגלה כתועמלן (“מסביר” במינוח הישראלי הרשמי) מעולה שממשלת ישראל יכולה להתברך בו בשעות מצוקה.

עתה הוא מכהן גם כבעל טור בחינמון “ישראל היום” ובטורו (23.6.2008) הצטרף לדמוניזציה של החיזבאללה בנושא המו”מ לחילופי שבויים בכותבו כי הארגון “הגיע לתהומות של שפלות” בנושא.

דברים דומים נשמעים מדי יום כמעט מכל כיוון תקשורתי ומדיני באשר ל”אכזריות הלא אנושית” של החמאס בסוגיית גלעד שליט הנתון כבר שנתיים בשבי הארגון.

שאלה: מאין החוצפה הישראלית לדרוש משני ארגונים אלה אמות מידה של מדינות נאורות?

ממשלת ישראל רואה בשני ארגונים אלה ארוני טרור. היא עושה בהם שפטים. הורגת באנשיהם ללא חשבון. מנהיג החיזבאללה השייח’ חסן נסראללה הגיע לתפקידו לאחר שממשלת ישראל באמצעות צבאה רצחה את המנהיג הקודם, השייח’ עבאס מוסוואי, מתון בהרבה מהנוכחי, בשולחה טיל אל מכוניתו, ובהזד מנות זו רצחו גם את אשתו ובתו. יקצר המקום מלפרט את כל מעללי ממשלות ישראל בתחום החיסולים, העינויים והחטיפות כלפיי אנשי החיזבאללה. מעל נסראללה מרחף עד היום עונש מוות שהוציאה עליו ממשלת ישראל ועל כן האיש מצוי כל הזמן במקומות מחבוא.

אותו הדבר אמור לגבי החמאס. ישראל הורגת באנשי הארגון, כולל באנשי הזרוע המדינית על ימין ועל שמאל. אלה שלא נהרגים נעצרים, נאסרים, נחטפים ומעונים לאורך שנים.

ישראל במדיניותה האווילית והפושעת גרמה לכך ששני ארגונים אלה הגיעו למעמדם הנוכחי. הכיבוש הישראלי טיפח בתחילה את החמאס כמשקל נגד לאש”ף, עד שהגולם קם על יוצרו, ואילו החיזבאללה הוא תוצר מלחמת לבנון הראשונה שיזמה ישראל.

ממשלות ישראל וצבאה נוהגים כלפיי שני ארגונים אלה כבריון שכונתי אלים חסר מעצורים, כמאפיונר שלא עושה חשבון לאף אחד אשר רוצח כל מי שניצב בדרכו, אבל אותו בריון ורוצח מצפה שיתייחסו אל אנשיו על פי אמות מידה של נימוסים והליכות מבית מדרשה של חנה בבלי עליה השלום.

על סמך מה?

העובדה שגלעד שליט הוא בכלל בין החיים, היא לכשעצמה כמעט בבחינת נס. אפשר היה לבצע חילופי שבויים סמוך לשבייתו, אבל במקום לעשות זאת החלה ישראל במסע הרג נגד מאות אזרחים בעזה, בהם תינוקות, ילדים, נשים, זקנים וחולים, ואני חששתי שכתגמול יוציאו את גלעד להורג. זה לא קרה לשמחתי. התחושה שלי אומרת שמתייחסים אליו בשבי באמות מידה יותר נאורות מאלו שממשלת ישראל כלפיי החטופים מהחמאס. את זאת נדע אם נזכה לשחרורו, שהרי בגרירת הרגליים הנוכחית של ממשלת ישראל בעניין “המחיר” ייתכן שבסופו של דבר ניקלע לרון ארד נוסף, שהרי גם אותו ניתן היה לפדות בעסקת חילופי שבויים, אלא שממשלת ישראל התמקחה כתגרן בשוק על “המחיר”, והסוף ידוע.

כמה מלים בסוגיית “המחיר”: ממשלת ישראל וראשי הצבא והשירותים החשאיים מוכנים להשאיר שבויים ישראלים בשבי האויב במשך שנים ובלבד “לא לשלם” בשחרור שבויים פלסטינים “עם דם על הידיים שייתכן ויחזרו לבצע פיגועים”.

כבר כתבתי לא אחת שאם “דם על הידיים” הוא קנה מידה למסוכנות אזי ישראל מלאה בהם, בממשל, בצבא ובכל מערכות החיים בישראל. היש בישראל מנהיג שאין לו דם על הידיים? כל הצמרת בצבא, במשטרה, בממשלה שוחה בבריכות של דם. רוצים להפסיק את שפך הדם? אין פשוט מזה: ישראל צריכה לוותר על כיבושיה ושליטתה האלימה על הפלסטינים, או אז הפלסטינים בכלא “עם דם על הידיים” שהכיבוש כפה עליהם את פעילות ההתנגדות, ישתמשו בידיהם לאהבה וחיבוקים.

ישראל הביאה עלינו את ארגוני ההתנגדות, חיזבאללה וחמאס. שוחרי זכויות אדם נמצאים בעימות עם האידיאולוגיה המדריכה אותם. הדרך להיאבק בהם אינה באמצעות מטוסים וטנקים, אלא בדרכים פוליטיות וציבוריות לא אלימות, וקודם כל בסיום הכיבוש, שהוא אחד מאבות המזון של ארגונים אלה.

הדרך הישראלית לתרומת אברים

ידיעה שקראתי ב”מעריב” מיום 19.6.2008:

אלף (האות הראשונה) הוא פלסטיני בן 18 שנהרג “בתקרית עם מאבטחים ישראלים”. חשבו שהוא מחבל, אבל טעו. קורה שטועים, הלוא כן?

הוריו תרמו את אבריו להשתלה. בז’רגון הישראלי הם מכונים “ערבים חיוביים”.

בישראל יש מחסור חמור בתורמים להשתלה. אחוז קטן מהאוכלוסייה היהודית תורם. הנה דרך נפלאה להציל חיי יהודים בישראל: הרוג בערבים, בטעות כמובן, בתקווה שהמשפחות יגלו תמיד אצילות ויתרמו את אבריהם להשתלה.

עוד ערבי חיובי

עו”ד סאמי שיבלי, תושב הכפר שיבלי נקרא לפני מספר חודשים לפגישה בכפר דבוריה בגליל, על ידי אדם שביקש את שירותיו המשפטיים. שיבלי בא לפגישה והופתע על ידי שלושה רעולי פנים שתקפו אותו במקלות. הוא הוציא את אקדחו, ירה שישה כדורים. התוצאה: הרוג אחד (מוניר מאדי) ושני פצועים.

כל זה קרה בחודש מרץ השנה. עו”ד שיבלי הועמד לדין ולפני מספר ימים שופט בית המשפט המחוזי בנצרת אברהם אברהם, זיכה אותו מהריגת אדם וגרימת חבלה חמורה לשניים אחרים בנימוק של “הגנה עצמית”. (“הארץ” 17.6.2008).

פתאום עובדת מערכת המשפט במהירות שיא: משפטים בנושאי הריגה וגרימות חבלה מתארכים לעתים על פני שנים, והנה, לא עברו שלושה חודשים מהעבירה ועו”ד שיבלי זוכה.

מה הסוד העומד ביסוד המהלך הפלאי הזה?

עו”ד סאמי שיבלי משרת גם כתובע צבאי במערכת המשפט של צבא הכיבוש. כלומר, מדובר ב”ערבי חיובי”. אז אם ערבי חיובי הורג ערבי אחר ופוצע עוד שני ערבים, זו לא סיבה להתעכב על זה יותר מדי זמן.

שאלה: מה יהיה גורלו של פלסטיני שיגן על עצמו מפני שלושה מתנחלים בריונים רעולי פנים שבאו להכות אותו במקלות, ירה בהם, הרג אחד ופצע שניים? המשיב נכונה יקבל את פרס הצדק הישראלי.

ללמוד מהאצ”ל והטאליבן

לפני מספר ימים קראנו בעיתונות על פעולה נועזת של לוחמי הטאליבן בעיר קנדהר (אפגניסטן) שהצליחו לפרוץ לבית סוהר בו היו עצורים מאות מאנשיהם ולשחררם.

אנשי הטאליבן הם לא בדיוק כוס התה של אנשי שמאל חילונים, אולם פעולה זו היא אופיינית למי שנלחמים בכוחות כיבוש. מי שמכיר מעט את תולדות הישוב בתקופת המנדט הבריטי יודע כי פעולת מחתרת האצ”ל לשחרור אנשיהם שהיו כלואים בעכו דומה במהותה לפעולת הטאליבן בקנדהר. שם כמו בעכו פרצו אנשי המחתרות פנימה, פוצצו את חומות הכלא ושערי הכניסה ושיחררו את האסירים. כולנו מכירים אין ספור סרטים על פעולות מעשירות דמיון של מחתרות במלחמת העולם השנייה לשחרור אסירים או שבויים.

זה מכבר אני תוהה, מדוע אותם פלסטינים הדוגלים במאבק מזוין, מחקים את כוחות הכיבוש הישראלים ופוגעים באוכלוסיה אזרחית.

האם לא מוטב היה כי במקום לפגוע באוכלוסיה אזרחית, בין באמצעות מתאבדים ובין באמצעות נשק תלול מסלול, יתכננו ויוציאו לפועל פעולה מתוחכמת ונועזת של פריצה לבית סוהר בו כלואים אנשיהם, לשחררם ולמלטם בדומה לאצ”ל ולטאליבן?