דורית ביניש יוצאת נגד ניהול משפטים בתקשורת ובזירות הציבוריות
|
למה, ולמה, ולמה
ואני משיב לה: אני אכן מסכים איתך, במידה מסויימת – ואולי מנימוקים שונים והפוכים – שיש לרסן את השימוש בתקשורת לגבי משפטים תלויים ועומדים, אבל את התקשורת ואת המשתמשים בה לא תצליחי לרסן, ואילו את השופטים הפוזלים אל התקשורת אפשר גם אפשר לשלוח הבייתה.
שמחה ניר, עו”ד
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 23.7.2008
לכבוד
השופטת דורית ביניש
נשיאת ביהמ”ש העליון
ירושלים
נכבדתי,
הנדון: ניהול המשפטים בתקשורת ובזירות הציבוריות
שלשום אמרת:
“נפרצו כל הגבולות. אנשי תקשורת, יחצ”נים והחמור מכל – עורכי דין מטעם הצדדים ומטעם העדים – בוחרים היום לנהל את המשפטים מעל מרקע הטלוויזיה, בעיתונות ובזירות ציבוריות”.
עוד אמרת:
“עלול להיות בכך לא רק רצון להשיג דעת קהל אוהדת, אלא גם להשפיע על בתי המשפט ועל טוהר ההליך השיפוטי”.
(הכל עפ”י נועם שרביט, גלובס 21.7.2008).
הנושא הזה אינו חדש כלל ועיקר, וכבר עמדתי עליו בעבר, אבל השאלה היא מה חלקם של השופטים עצמם בתופעה. עד כמה הם-עצמם מעודדים את התקשורת, עד כמה הם “מתמסרים” לה, ועד כמה הם מושפעים ממנה – למרות ההתנאות של מערכת המשפט בכך ששופטיה הם שופטים “מקצועיים”.
ראי, למשל, את מאמרי שופטים נכבדים, סלקו ידיכם מהתקשורת! בו הראיתי כיצד השופטים יונקים משדיה של התקשורת, ואחר-כך, ברוב חוצפתם, הם נושכים לה את הפטמות, וגם הקשיתי: אם אתם, השופטים, עד כדי כך חסינים מהשפעתה של התקשורת – מה לכם כי תלינו, ואם אינכם חסינים מהשפעתה של זו – מה לכם כי תשקרו.
באותו מאמר, אגב, גם ביצעתי השוואה בין שני תיקי בג”ץ דומים במהותם, והראיתי כיצד השימוש בתקשורת – שימוש שאין בו עבירה – אכן משפיע גם משפיע על השופטים.
אני אכן מסכים איתך, במידה מסויימת – ואולי מנימוקים שונים והפוכים – שיש לרסן את השימוש בתקשורת לגבי משפטים תלויים ועומדים, ובמאמר הנ”ל נתתי גם “שטיפה” כפולה לתקשורת עצמה, אבל את התקשורת ואת המשתמשים בה לא תצליחי לרסן, ואילו את השופטים הפוזלים אל התקשורת אפשר גם אפשר לשלוח הבייתה.
לשם כך קיים סעיף 7(4) לחוק יסוד: השפיטה, שאתם כל-כך נזהרים מהשימוש בו. מדוע שלא “תגלחו” מדי שנה את חמשת האחוזונים הפחות-טובים מבין השופטים? את מסוגלת לשער איזו מערכת-משפט לתפארה תתפתח לנו תוך 20 או 50 שנה?
הפזילה של השופטים אל התקשורת באה לידי ביטוי גם במכת הערות-האגב – צרה צרורה בפני עצמה, אשר גם יוצרת בזבוז-אדירים של זמן שיפוטי.
עמדתי על כך, בין השאר, במאמרי על תרבות השפיטה: מה עושה השופט מגן אלטוביה עם הזמן השיפוטי? ובמאמרי התקשורת, אבירם זינו, אדמונד לוי והערות האגב. הראיתי (בעיקר במאמר הראשון) איך שופטים מקדישים להערות-אגב כמעט 100% (!) מהזמן השיפוטי.
זה לא נעים לומר, כבוד הנשיאה, אבל הנאומים שלך לא ישפיעו לא על התקשורת ולא על המשתמשים בה “במקביל” לדיונים בבית המשפט.
הם לא ישפיעו, משום שאין בהם משום עבירה, ומשום שכל ניסיון של מערכת המשפט “לרדת” על התקשורת יקומם אותה עוד יותר, עד שכבר לא יישאר לכם אפילו מעט אמון הציבור שיש לכם היום.
הנאומים שלך, כבוד הנשיאה, נתפסים ע”י הציבור כהתבכיינות-לשמה: יכול להיות שהציבור טועה, ויכול להיות שהוא אידיוט, אבל את הציבור לא תוכלו להחליף בשבועות הקרובים, ואילו את השופטים הפחות-טובים – כולל אלה אשר פוזלים אל התקשורת – אפשר להחליף מהיום-להיום.
יחד עם זאת נראה לי שמן הראוי לרופף, אם לא לבטל כליל, את האיסור המוטל על השופטים להתבטא בתקשורת. ראי כאן.
את מוזמנת להתייחס לאמור במכתבי זה.
את מוזמנת להתייחס גם למאמר לדורית ביניש: מי שרוצה עצמאות – בבקשה! אותו פרסמתי לפני כמעט שנה וחצי, ובו תמכתי בעמדתך, ואף הצעת לתת למערכת המשפט “צ’ק פתוח”, דהיינו עצמאות תקציבית מלאה ומוחלטת.
בכבוד רב,
שמחה ניר, עו”ד
________________
המלצות היום:
דורית ביניש: כשאת מבקשת “ביקורת אקדמית, תורמת ומפרה” – למה את מתכוונת?
גם דורית ביניש מדברת רב-מפרקית
__________________
זה אוף-טופיק, אבל חשוב!
כמו קאטו הזקן: קריאה לממשלה אידיוטית, בעניין שחרור מחבלים
עסקות לחילופי מחבלים תמורת חיילינו ואזרחינו אשר נפלו בידי האוייב הן הכרח בל-יגונה. כך היה וכך יהיה – עד אשר יבוא שלום עלי-ארץ, אם וכאשר.
גם המחיר לעולם לא יהיה אחד-לאחד. את זאת הכל יודעין.
אבל השאלה החשובה היא מדוע להעניק למשוחררים, מלבד החופש, גם חנינה נשיאותית בלתי-הפיכה, כאשר אפשר, על פי החלטה מנהלית של הממשלה, “להפסיק את הביצוע” של המאסר, ולזרוק אותם החוצה עם מכתב-אזהרה שאם הם יוחזרו, אוטומטית, ל”המשך הביצוע” – בלי שום הליך משפטי.
הסברים נוספים אפשר למצוא במכתב-התזכורת שלי, מיום 2.10.2007, אל שר המשפטים, דניאל פרידמן (“הנדון: שחרור מחבלים – לא בדרך של חנינה “נשיאותית” (המשך מצעד האיוולת)“).
הבעייה הכי כאובה היא שהפקידים במשרד המשפטים מיירטים את כל הפניות אל השר, ולא מוכנים להודות בכך שכל השנים הם וקודמיהם נהגו בנושא הזה (כמו בעוד נושאים, מן הסתם) בצורה מטומטמת ואידיוטית.
עוד פחות מזה הם מוכנים להודות שהילד שאומר “המלך עירום” הוא לפעמים צודק.
גם ראש הממשלה ונשיא המדינה ממלאים פיהם מים.
כל הקורא את הדברים האלה מוזמן להעתיקים ולהפיצם בכל העולם – ובמיוחד לראש הממשלה ושריו – גם בממשלה הזאת וגם בכל ממשלה עתידית – עד שהם ילמדו.
רצוי גם לשלוח את זה לנשיא המדינה, שמעון פרס, ולכל הנשיאים שיבואו אחריו – עד שהם ילמדו.
עד שהם ילמדו, סוף-סוף, שגם כאשר יש הכרח לשחרר אסירים כחלק מהסדר מדיני – לא צריך לתת להם במתנה גם חנינה בלתי-הפיכה, בחתימתו של נשיא המדינה.
העתיקו והוסיפו את זה בשולי כל מאמר שאתם מפרסמים וכל מייל שאתם שולחים.
תודה, שמחה