עברנו את רגע-האמת: הבנים הוחזרו הבייתה, המחיר שולם, והם זכו למנוחת עולמים.

אבל, לצערנו, שאלת המחיר עבור השבת הבנים הבייתה, לא במהרה תרד מסדר-יומנו.

בהלוויותיהם של אודי גולדווסר ז”ל ואלדד רגב ז”ל (או של אחד מהם) אמר שר הביטחון, אהוד ברק, וחזר ואמר: מדינת ישראל עושה ותעשה כל מאמץ אפשרי וראוי להחזרת חייליה הבייתה.

מילת-המפתח, לטעמי היא וראוי, כי האמירה “כל מאמץ”, או “כל מאמץ אפשרי”, היא מן השפה ולחוץ: אף אחד בישראל, אפילו משפחותיהם של חטופים, לא יאמר כי החזרת כל 11,000 המחבלים המוחזקים בידינו תמורת גופה אחת היא מחיר שראוי לשלמו.

מאידך, אף אחד לא יחזיר לנו את חיילינו במחיר-אפס.

באשר לשאלת המחיר ה”ראוי” בכל מקרה ומקרה, כבר הבעתי את דעתי כי בסחר-הסוסים הזה המונח “דם על הידיים” אין לו שום משמעות, וכי גם ה”חזרה לחיק הטרור” נראית לי כדחליל-סרק.

חיזוק לעמדתי ניתן למצוא בדבריו של ראש השב”כ לשעבר כרמי גילון, אשר, עם החזרת הגופות. אמר כדברים האלה, בערך: סמיר קונטאר כבר הזדקן אצלנו בכלא, והוא לא יחזור לפעילות טרור. הוא כבר קנה את מעמדו, ואנשים כמוהו הולכים לפוליטיקה, לא לפעילות מבצעית.

ועוד הוסיף גילון, באותה ההזדמנות: מי שכן מסוכן הוא מי שנשפט לשלוש שנים על החזקת רימון, למשל.

האם המחיר ששולם עבור החזרת הבנים היה “ראוי”?

המחיר ששולם עבור החזרתם של אודי ושל אלדד נחלק לשניים: מחיר המלחמה, ומחיר העיסקה להחזרתם, אחרי המלחמה.

באשר למחיר המלחמה, בראייה-שלאחר-מעשה, זה אינו במסגרת המאמר הזה, אולם במאמר מוסגר אביע דיעה לא-מקצועית לגבי ההחלטה בזמן-אמת: מבצע בהיקף של גדוד, על בסיס מידע מודיעיני ממוקד, נראה לי סביר, למרות הסיכון לחייהם של חיילים נוספים, בהיקף של חטיבה – גבולי ובהיקף כלל-צה”לי, עם סיבוך כל המדינה במלחמה כוללת – זה בוודאי שלא.

אבל משנסתיימה המלחמה, והיה צורך לעבור למסגרת של משא-ומתן, אסור היה להוסיף שגיאה לשגיאה קודמת, והיה עלינו להביט רק אל העתיד: רק אל העיסקה עצמה.

ובאשר למחיר העיסקה עצמה, אפשר לחלוק עליו, אפשר לומר עליו הרבה דברים, אבל הוא לא היה מחיר “שערורייתי”:

·               סמיר קונטאר, כאמור, כנראה שלא יחזור “לחיק הטרור”;

·               200 גופות המחבלים – סבירות נמוכה עוד יותר שתחזורנה לפעילות מבצעית;

·               ארבעת המחבלים הנוספים, שהיו עצורים עד תום ההליכים וטרם הורשעו – פוררמאלית הם עדיין “בחזקת זכאים”, אמנם, כפי שאמר גילון, הם היותר מסוכנים, אבל מבחינה כמותית אני לא רואה בהם אלא תוספת זניחה לארגוני הטרור, במיוחד לאור תיאורית “צוואר הבקבוק” שלי.

באשר לקונטאר, אגב, יש לזכור שהוא ישב בכלא 30 שנה, בעוד שרוצחים אחרים, אכזריים לא-פחות, שוחררו הרבה לפני כן. כך, למשל, יורם שקולניק, אשר שוחרר מכלאו אחרי שבע שנים בלבד. לא, אל תגידו לי “זה לא אותו הדבר”: מי שדורש להתייחס אל המחבלים כאל “רוצחים פליליים לכל דבר ועניין”, לא יכול להבדיל בין רוצח לבין רוצח.

קונטאר בן ה-16 גם לא היה רוצח אכזר יותר מהנערים בני גילו, רוצחיו של נהג המונית דרק רוט, ואם היינו נאמנים לדוקטרינת “רוצחים פליליים לכל דבר ועניין”, היינו שופטים אותו בבית המשפט לנוער, וספק אם הוא היה נידון למאסר עולם.

נחזור לשאלת המחיר:

אם נסראללה היה מגלה לנו מראש כי השניים אינם בחיים, הייתי מקבל את העיסקה הזאת ללא ניד עפעף, אפילו אם הייתי סבור שהמחיר מופרז, כי כל נסיון להתמקח עשוי להעלות את המחיר שנדרש מאיתנו לשלמו.

אבל לי מפריע שאנחנו נתנו לנסראללה לסובב אותנו על האצבע, ולשגות באשליות. נכון שהממשלה, למעשה, כבר ידעה שהשניים אינם בין החיים, אבל המשפחות … לדעתי צריך היה לגלות להן את האמת, ולהגיד לנסראללה שק בתחת אם הוא ינסה למכור לנו תקוות-שוא.

מילה להגנתו של אהוד אולמרט

ראש הממשלה, אהוד אולמרט, אמר דבר שנשמע נורא: “לא נורא אם הם ישבו עוד כמה חודשים בשבי ובלבד שלא יפלו עוד חיילים“. יש לאמירה הזאת, ככל הזכור לי, גם גירסאות אחרות, כגון משהו על עוד שבועיים בשבי, ואני לא בטוח אם הוא קישר זאת לנפילתם של עוד חיילים או לצורך שלא להיחפז במו”מ על המחיר, אבל ייתכן שהוא אמר את שני הדברים, או יותר, בהזדמנויות שונות.

ברור שאולמרט לא גילה את הרגישות הראויה בדברים האלה, והוא יכול היה לנסחם כך שלא יפגעו באיש, אבל מבחינת תוכנם של הדברים הוא לא אמר משהו גס. אם ע”י מו”מ מושכל וחכם אפשר להוריד את המחיר מכמה מאות אסירים לאסירים בודדים תמורת חיילינו שנפלו בידי האוייב – זה בהחלט עיכוב ראוי. בוודאי שהוא ראוי אם החיילים כבר אינם בחיים, וממילא גם לא סובלים עוד, אבל גם אם הם חיים, וסובלים, עדיין אפשר להשלים עם זה. זה מחיר פחות בהרבה מאשר לתת להם להימק בשבי שנים ארוכות בנימוק האידיוטי “לא ננהל מו”מ עם טרוריסטים”, נימוק אשר, במקרה של גלעד שליט, ירדנו ממנו בבושת פנים.

צריך להביא בחשבון שהסחבת במו”מ על שחרורם של שבויים עשוי להניב דווקא פירות באושים, במקום פרי-ההילולים המצופה. הצד המחזיק באנשינו עשוי להעלות את המחיר, בראותו את הלחצים הציבוריים בהם נתונה ממשלתנו, וגרוע מכך – השבויים עלולים למות בינתיים, או להיעלם לבלי-השאר-עקבות (ע”ע רון ארד).

מה שאולמרט אמר, בעניין הזה, אכן היה בעייתי, בעייתי מאוד, וגם חסר טאקט, אבל לגופו, כאמור, הוא לא היה “משהו גס”.

לו היה הדבר בידי …

לו היה הדבר בידי, הייתי, מייד עם החטיפה, מציע לחסן נסראללה את ההצעה הבאה:

סמיר קונטאר ו-500 אסירים, לפי בחירתנו, תמורת שני השבויים, כשהם חיים;

500 אסירים, לפי בחירתנו, ללא קונטאר, תמורת השניים, אם רק אחד בחיים;

50 אסירים תמורת השניים, אם הם אינם בחיים.

ההצעה אינה ניתנת למיקוח, היא בתוקף להודעת-הסכמה חצי שעה בלבד, וכל שעה נוספת עד להודעת ההסכמה תגרע 10 אסירים משתי ההצעות הראשונות, ואסיר אחד מההצעה השלישית.

הצעה כזאת הייתה מאפשרת לנסראללה להציג לפני עמו הישג מהיר ונאה.

הצעה כזאת הייתה מראה לו מי כאן קובע את המחיר.

הצעה כזאת הייתה מאפשרת לנו לדעת מה מחזיק נסראללה באמתחתו.

הצעה כזאת הייתה חוסכת לנו את המלחמה הכושלת, רבת קרבנות-החינם, את השנתיים הנוראות שעברו המשפחות, ואת הבושה-שבכניעה לתרגיליו של נסראללה.

סירובו של נסראללה לקבל את העיסקה היה מבאיש את ריחו בנחירי בני-עמו ובנחיריו כל העולם, ולנו לא היה מה להפסיד מהסירוב הזה.

ובאשר לגלעד שליט

הרשו לי להציע דבר דומה למנהלים את המו”מ לשחרורו של גלעד שליט.

ההצעה הישראלית הנוכחית, ככל הידוע, היא לשחרר, תמורת גלעד, 450 אסירי חמאס, בשלב הראשון (הכולל את החזרתו של גלעד), ועוד כ-550 אסירים בשלבים נוספים.

בחמאס מתעקשים כי בין האסירים יהיו גם אסירים שאינם מהחמאס כגון מרואן ברגותי, ורוצחו של רחבעם זאבי, אחמד סעדאת.

בכיר בחמאס אמר על ההצעה הישראלית שהיא “הצעה מטופשת שלא ניתן לדון בה”, וגם הוסיף: “אנחנו לא ממהרים”.

אם הם לא ממהרים, צריך להכניס להם פלפל בתחת, אבל לא באיומי מלחמה (מלחמת לבנון השלישית?) אלא במחווה נדיבה, ההולכת ופוחתת עם השעות, על פי העיקרון שהצעתי לעיל, תחת הכותרת לו היה הדבר בידי …

אני הייתי מציע להם 1500, אולי אפילו 2000, לפי בחירתנו, מותנה בהודעת-הסכמה תוך חצי שעה, עם גריעה של 50 או 100 אסירים (תלוי בהצעת-הבסיס) על כל שעה של התמהמהות. ייתכן שהייתי מציע להם גם חלק מהאסירים המסויימים שהם דורשים, עם גריעה הולמת (תרתי משמע) מהרשימה שהם מבקשים, כמחיר-הסחבת.

נראה שהם יגידו רגע-רגע.

אני מודע לכך שהייתי נתקל בהפגנות-זעם מבית, אבל למפגינים ולמתנגדים הייתי אומר את מה שהייתי אומר לנסראללה, בנסיבות אחרות: שקו בתחת!

“באתי מפלשתין כדי לחזור לפלשתין”

סמיר קונטאר הכריז, באחד מהטקסים שנערכו לכבודו בלבנון” “באתי מפלשתין כדי לחזור לפלשתין”, והכוונה ברורה: אני עדיין חייל במאבק לשחרור פלשתין, עדיין לא סיימתי את מלאכתי, ואני אשוב לשדה הקרב, ככל שיידרש.

סבירות גבוהה היא שהדברים נאמרו מן השפה ולחוץ, אולי עפ”י טקסט אשר “הוצע” לו, לקונטאר, אבל אלה החרדים מפני ה”חזרה לחיק הטרור” צריכים להיות נאמנים לשיטתם, וזה מביא אותי אל סיכום הנושא, ואל הדברים הבאים, אותם יש בדעתי להוסיף בשולי כל מאמר שאפרסם באתרי ובשולי כל מייל שאשלח, כמו קאטו הזקן.

אתם מוזמנים לעשות כמוני, ולהפיץ את זה לכל עבר, עד שהממשלה המטומטמת הזאת תתחיל להבין במה המדובר, ואיזה דבר-איוולת היא עושה.

קריאה לממשלה אידיוטית

עסקות לחילופי מחבלים תמורת חיילינו ואזרחינו אשר נפלו בידי האוייב הן הכרח בל-יגונה. כך היה וכך יהיה – עד אשר יבוא שלום עלי-ארץ, אם וכאשר.

גם המחיר לעולם לא יהיה אחד-לאחד. את זאת הכל יודעין.

אבל השאלה החשובה היא מדוע להעניק למשוחררים, מלבד החופש, גם חנינה נשיאותית בלתי-הפיכה, כאשר אפשר, על פי החלטה מנהלית של הממשלה, “להפסיק את הביצוע” של המאסר, ולזרוק אותם החוצה עם מכתב-אזהרה שאם הם יוחזרו, אוטומטית, ל”המשך הביצוע” – בלי שום הליך משפטי.

הסברים נוספים אפשר למצוא במכתב-התזכורת שלי, מיום 2.10.2007, אל שר המשפטים, דניאל פרידמן (“הנדון: שחרור מחבלים – לא בדרך של חנינה “נשיאותית” (המשך מצעד האיוולת)“).

הבעייה הכי כאובה היא שהפקידים במשרד המשפטים מיירטים את כל הפניות אל השר, ולא מוכנים להודות בכך שכל השנים הם וקודמיהם נהגו בנושא הזה (כמו בעוד נושאים, מן הסתם) בצורה מטומטמת ואידיוטית.

עוד פחות מזה הם מוכנים להודות ששמחה ניר צודק.

גם ראש הממשלה ונשיא המדינה ממלאים פיהם מים.

כל הקורא את הדברים האלה מוזמן להעתיקים ולהפיצם בכל העולם – ובמיוחד לראש הממשלה ושריו – גם בממשלה הזאת וגם בכל ממשלה עתידית – עד שהם ילמדו.

רצוי גם לשלוח את זה לנשיא המדינה, שמעון פרס, ולכל הנשיאים שיבואו אחריו – עד שהם ילמדו.

עד שהם ילמדו, סוף-סוף, שגם כאשר יש הכרח לשחרר אסירים כחלק מהסדר מדיני – לא צריך לתת להם במתנה גם חנינה בלתי-הפיכה, בחתימתו של נשיא המדינה.

________________

מאמרים שהתפרסמו על פרשת רגב-גולדווסר, ערב רגע האמת:

פרשת רגב-גולדווסר לקראת רגע-האמת (א): על האפשרות הקלושה שהם חיים

פרשת רגב-גולדווסר לקראת רגע-האמת (ב): והיה אם הם לא חיים

פרשת רגב-גולדווסר אל רגע-האמת (ג): פנייה אל הממשלה: מתי ייגמר הטימטום הזה?

פרשת רגב-גולדווסר אל רגע-האמת (ד): פנייה אל נשיא המדינה להפסיק את מצעד האיוולת

פרשת רגב-גולדווסר אל רגע-האמת (ה): פנייה אל שר המשפטים, להשאיר את הנושא בידי הממשלה, ולא לתת את חתימת-הקיום לחנינה הנשיאותית