“אי אפשר ללכת לבחירות כל שלשה חודשים,” כך אמר אולמרט לאב השכול אליפז בלואה, שדרש, שישא באחריות ויתפטר (ידיעות אחרונות 9/7/06).

לדעתי אולמרט צדק. ב– 58 שנות קיומה של המדינה הושבעו 31 ממשלות והושבעו 17 כנסות. כלומר, קצת פחות משנתיים בממוצע לממשלה. אולי זה גן עדן לפרשנים הפוליטיים בתקשורת, אך מה זה עושה למדינה כולה? טירוף מערכות!! אין הגדרה הולמת יותר.

כפי שזה נראה עתה, המערבולות הפוליטיות שמדינת ישראל נשאבת אליהן, בזו אחר זו, בעיקר בעשור האחרון, יובילו בהכרח לכינונו של משטר נשיאותי, דוגמת המשטר האמריקני או דומה לו.

ואם צריך לשים קץ לטירוף המערכות, יתכן שעכשיו זה הזמן המתאים. את ההזדמנות לכך יצרה מלחמת לבנון השנייה, שהביאה לפתחנו את ההתעוררות הרחבה מצד כל שכבות העם, ונוצר מומנט שאסור להחמיץ.

אחד הפתרונות המוצעים למשל לתיקון המצב – ואין זה בהכרח הפתרון המוצלח ביותר – מגיע מכיוונו של ח“כ ליברמן, שהניח הצעה לתיקון חוק יסוד הממשלה (מספר 1072 בתאריך 17/7/06). ההצעה הונחה במושב הראשון של הכנסת, ועניינה הפרדת רשויות ומשטר נשיאותי. גם חבר כנסת חיים רמון הגיש הצעת חוק נפרדת בעניין זה, אלא שהדרך ליישומן עוד רחוקה כאורך הגלות. אני ממליץ לקוראים להיכנס לאתר הכנסת ולעיין בהצעות חוק אלו.

המצב היום

• ראש הממשלה – הוא ראש הראשות המבצעת.

• הנשיא – כראש מדינה, נבחר על ידי הכנסת והוא דמות טקסית ייצוגית בלבד.

• הבחירות – בוחרים למעשה בסיעה ולא בחברי כנסת. ראש הסיעה הגדולה ביותר מקבל אפשרות לנסות ולהרכיב ממשלה בתוך זמן קצוב.

• תלות בין הרשות המבצעת והמחוקקת – הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת. אבל מי שמינה הוא גם מי שמפטר. הכנסת יכולה להפיל את הממשלה בהצבעת אי–אמון.

• אחריות הרשות המבצעת כלפי המחוקקת – הממשלה, שקיבלה מהמחוקק את המנדט לפעול, חייבת בדיווח לכנסת על פעילויותיה השונות, והכנסת יכולה מצידה להפעיל פיקוח ולהגבילה באמצעים פרלמנטריים שונים הקבועים בחוק.

מה רע במצב הקיים??

שורש הבעיה של המשטר שלנו, שיש סתירה פנימית מובנית בין טובת הציבור והמדינה לבין האינטרסים של חברי כנסת שמטרתם הראשונית היא להמשיך ולשרוד.

נתחיל בכך ש“נבחרי העם” הם בעצם “נבחרי הסיעה“. אז כנבחר הסיעה, מה אכפת לך מה חושב עליך הציבור? הרי מקומך יהיה מובטח ככל שתגשים את האינטרסים של בוחריך. כלומר, חברי המרכז וחברי הנהגת המפלגה המרכיבים את הרשימה.

ועוד. מי שמדבר על “הפרדת רשויות” ומי שמאמין שהרשות המבצעת כפופה לפיקוח הרשות המחוקקת, חי באשליות. הרי רוב השרים, מכהנים גם כחברי כנסת ומשתתפים בהצבעות, גם בענייני משרדם. אז איזו “הפרדת רשויות” יש כאן? יתירה מכך, יש למישהו מושג, מה גורלו של ח“כ בקואליציה, שלא יפעל לפי צרכי הממשלה?

ועתה למכשול חמור בניהול. ראש הממשלה נאלץ לגבש קואליציות עם יריבים פוליטיים, שלעתים יש להם אינטרס ברור להפילו, ומספר הממשלות שהתחלפו מוכיח שהשיטה פועלת. כאשר האחד תוקע לשני מקלות בגלגלים, לא קשה לשער מהי רמת ההחלטות שמתקבלות עד שהממשלה נופלת.

ואיך באמת ניתן לקיים מדיניות חוץ, ביטחון וכלכלה אם, למשל, במהלך ה– 11 השנים האחרונות בלבד התחלפו 7 שרי ביטחון, 9 שרי אוצר ו-10 שרי חוץ? הרי כל המערכת הפוליטית והמדינית, וכל תהליכי קבלת ההחלטות והתכנון האסטרטגי ארוך הטווח היו משותקים לחלוטין. ובכלל, איך חושבים ששר יכול לקדם משהו כשתוחלת החיים שלו בממשלה היא פחות משנתיים?

מתבקש משטר נשיאותי

מוצע בזאת כינון משטר נשיאותי על פי הדגם האמריקאי או הצרפתי לא חייב בדיוק להיות זהה למשטרים אלו שבו הנשיא וכל אחד מחברי הכנסת נבחרים באופן אישי וישיר על ידי הבוחרים, שייבחרו בבחירות כלליות, במסגרת שתי מפלגות גדולות שיתכנסו על פי ימין ושמאל, ובהעלאה משמעותית של אחוז החסימה. הבחירות לממשלה יתקיימו במנותק מהבחירות לכנסת, כאשר לראש הממשלה החדש כלומר הנשיא ,יינתנו סמכויות לבחור ולמנות שרים איכותיים ומקצועיים, והוא יפעל בסביבה ארגונית ופוליטית שתאפשר לו לקבוע מדיניות ולהוציא אותה לפועל. גם הנשיא וגם הח“כים ייבחרו לכהונות קצובות כדי לאפשר תכנון ותקצוב ארוך טווח, תוך הקמה של מערכת מושכלת של“איזונים ובלמים” בין הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת, שכל אחת תעסוק ביעודה.

אין ספק שמצב זה יקל על תהליך קבלת החלטות ועל מנהל תקין.

משמעויות מהשינוי

אמנם, ככל הצעה, מן הסתם גם להצעה זו יש מן הסתם גם חסרונות כמו סכנה למונרכיה למשל ,אך יש לזכור, ייעודו של הממשל – למשול, ויש לאפשר לו למשול .

עבודת החקיקה ואיכותה בשיטה זו מדרך הטבע נפגעים כמובן

חוק יסוד הממשלה – יבוטל

מוסד הנשיאות הקיים יבוטל (במצב היום זה ודאי לא אסון גדול).

איך עושים זאת?

עד כמה שאכן נראה הדבר חשוב, אין דרך להביא את המערכת הפוליטית ליזום ולשנות את שיטת הממשל בגלל הסיבות שהזכרנו קודם; אינטרסים וקוצר ראות. הסיכוי שיתקבלו הצעות החוק של ח“כ ליברמן וח“כ רמון קרוב לאפס. ולכן יש לפנות לעם, שהוא הריבון, ולעוררו.

הצעד הראשון בכדי להביא את הממשלה והכנסת ליזום, ובמהרה, משאל עם על שנוי שיטת הממשל למשטר נשיאותי כיאה במדינה דמוקרטית, ניתן להיעשות רק באמצעות גלי מחאה ציבורית מקיפה, החובקת את רוב שכבות העם, כולל מוסדות ורשויות, שיכריחו את הממשל הקיים להבאת השינוי המיוחל זה.

מן הראוי שיוקם גוף חדש חזק, עקבי ואופרטיבי שירים את הכפפה, יחד עם הגופים הציבוריים הפועלים לאיכות השלטון, למשל, תנועות אחרות על מפלגתיות. גופים אחרים צריכים להתאחד וליזום גל מחאה גדול שיציף את כל המדינה כמו גל צונאמי, ובאמצעים הפגנתיים, כמו שביתות, הפגנות, עיצומים, כנסי מחאה ועוד. פעולות אלו יאלצו את גורמי השלטון להכריז על קיום משאל עם.

הצעד השני – ביצוע משאל עם מקיף. אין ספק מה יהיו תוצאות משאל העם, ומה יגיד הציבור, שנקעה נפשו משיטת הממשל הנוכחית והבלתי יציבה.הסקרים האחרונים שנערכו מוכיחים טענה זו.

הצעד השלישי – כינון חוקה ומערכת חוקים חדשים אשר יתאימו להחלטה של משאל העם.

הצעד הרביעי– קיום מערכת בחירות על פי החוקה החדשה שנקבעה, לפי רצון העם.

לסיכום

משטר נשיאותי יכול להביא את התמורה הראויה, ולשנות לטובה את מה שעוד נותר כאן. הנשיא שיבחר לתקופה מוגדרת, עם אפשרות לקדנציה נוספת, ימנה שרי ממשלה מקצוענים, הטובים בתחומם, והם ימנו מנכ“לים ומנהלים משובחים וראויים, הטובים בתחומם, בלי להיות נתונים לטרור וסחיטת מרכזי המפלגות. חברי הכנסת, בידם יהיה הכוח לחוקק חוקים ולפקח על הממשלה. ככה זה בעולם הנאור. כך זה צריך להיות גם אצלנו.

אם משאל העם יעלה שאין רב לציבור לשינוי נדרש זה – מגיע לנו שנשאר בשיטת הממשל הנוכחי.

והיה עם כל זה יקרה – ותשקוט הארץ יותר מ-40 שנה.

הכותב,סא“ל בדימוס,סופר ופובליצסט.