אני חייב התנצלות ו/או הסבר לקוראים. אחד המגיבים למאמר הקודם, הפנה את תשומת לבי לכך שקיים בשוק ספר שנכתב לפני מיספר שנים הנושא את הכותרת שנתתי למאמר, ועוסק באותו הנושא. לא ידעתי על קיומו של הספר ומעולם לא ראיתי אותו. אם הייתי יודע, לא רק שהייתי נותן לו קרדיט, הייתי גם משאיר ללא שינוי את הכותרת המקורית עליה חשבתי עבור המאמר – “בימים האלה אין מלך בישראל”.

אלה הם שופטיך ישראל

נפתח בנקודה בה הסתיים המאמר הקודם – שירו של חיים חפר (הפעם עם כמה שינויים מהמקור):

נטלתי כספים מקופת הציבור

בסך הכול היה חסר לי איזה אישור

בתשובה לשאלת מבקר המדינה

היסברתי שזה נעשה לא בכוונה

אדוני השופט, אל תהיה כזה מין

למה באדם אתה לא מאמין?

אדוני השופט, אנא קצת תתחשב

כי עשיתי זאת בתום לב

תום לב. זאת מילת המפתח. לפני זמן מה התפרסמו דבריו של פרקליט המדינה, ערן שנדר, על ליקויים בניהול התביעה בפרשת רמון (“מעריב”, 3 בספטמבר, 2007). הוא הודה שבמהלך החקירה בוצעו האזנות סתר שלא כדין, ושהפרקליטות לא נמנעה מלשקר כאשר הנושא עלה. הוא הודה גם שעדויות ומימצאים שהיו בידי המישטרה והתביעה לא הובאו לידיעת ההגנה. לסיום דבריו הוא אמר שמאחר והדברים נעשו ב”תום לב” ולא מתוך כוונת זדון, אין מקום לנקוט בצעדים כל שהם. לא שמעתי עד היום על נאשם שזוכה בגלל שמעשיו נעשו ב”תום לב”. גם לא ידוע לי על הרבה מיקרים בהם תום לב היווה עילה להקלה משמעותית בעונשם של נאשמים שהורשעו. אני מודה שלא עשיתי חיפוש יסודי ב Google או במכונת חיפוש אחרת על הנושא הזה, כך שייתכן שפיספסתי מה שהוא. אם ישנם מיקרים כאלה, הם מיעוט שבמיעוט. בצד השני, לעומת זאת, הסיפור שונה לחלוטין. עדויות נעלמות, תיקים הולכים לאיבוד, סרטי הקלטה נמחקים, פרוטוקולים משוכתבים בהתאם לאג’נדה של הכותב, ועוד כהנה וכהנה. הכל, ללא יוצא מן הכלל, נעשה בתום לב. לאזרח הפשוט הנשחק בידי המערכת לא נותר אלא להתנחם בכך שאומנם הוא נדפק, אבל זה נעשה בתום לב.  

חז”לינו נהגו לאמר ק”ן טעמים לטהר את השרץ. ק”ן מלשון 150 בגימטריא. בשפת יום יום – אדם ימצא תמיד סיבות להצדיק כל עוול ו/או מעשה נפשע שעשה (במאמר מוסגר, בתלמוד, משם זה לקוח, ההתנהגות הזאת מיוחסת ל”תלמיד חכם”. לא ברור לי מה בדיוק מסתתר מאחורי התואר הזה, אבל לא נראה לי שהכוונה היא לסתם אדם מהרחוב). מערכת המישפט בישראל של המאה ה 21 איננה זקוקה ל 150 תרוצים. לה מספיק נימוק אחד. תום לב. כל עוולה וכל עיוות דין, כל הטרדה שלא לצורך או פגיעה באזרח זוכה ל”הכשר” מאחר והיא נעשתה בתום לב.  פרקליטת המדינה גונבת כספים (אופס, סליחה על הלשון הגסה, בשפת מישפטנים מלומדה הנוסח הוא “היא קיבלה שלא כדין כספים שלא הגיעו לה”), ולא רק שהיא לא נענשת, אפילו לא מעמידים אותה לדין. על החזרת הכספים הגנובים (בסה”כ מדובר בכ 200,000 ש”ח, כסף קטן . . .) אין מה לדבר, כי הכל נעשה ב”תום לב”. את הפרטים המלאים אפשר למצוא במאמר שהתפרסם בפורום “ארץ הצבי” באוקטובר 2003 (“דבר מצחיק קורה בדרך לעליון“), וכן באתר האינטרנט של העיתונאי יואב יצחק, “מחלקה ראשונה“.

אותה פרקליטת מדינה מתחזה לבעלת תואר שני, ובמשך שנים איננה טורחת לתקן את הרזומה שלה. רק כשמועמדותה לבית המישפט העליון עולה לדיון, היא נזכרת ל”עדכן” את הרזומה שלה. ב”תום ליבה” היא לא ידעה שלקבלת תואר שני יש תוכנית לימודים מחייבת, וכן שצריך לעמוד בבחינות ולהגיש עבודת גמר. תום הלב הספיק כדי שיעברו על הנושא לסדר היום, והיום היא חברה מן המניין בבית המישפט העליון. אין כל התייחסות להשלכות הכספיות של ההתחזות הזאת (רמת השכר של עובד מדינה נקבעת בין השאר על פי התואר האקדמאי שלו).

 

..

עדנה ארבל, שופטת בית המישפט העליון. תום לב ששכרו בצידו

 

לפני מיספר חודשים, כאשר התגלה שחברת הכנסת מסיעת “ישראל ביתנו”, אסטרינה, עשתה תרגיל דומה עם הרזומה שלה, כל המדינה סערה והתיקשורת ירדה עליה ללא רחמים. חברת הכנסת שנפשה חשקה במישרת שר, גילתה למגינת ליבה שלא “תום לב” ולא בטיח. הזכות לטעון לתום לב הוא נחלתם רק של אלה הפועלים ב”תום לב”. עם סתם “עמך”, עם מי שאיננו משתייך לבראנז’ה, אתם ממצים את הדין. תום לב? שיספרו את זה לסבתא.

 

..

חברת הכנסת אסטרינה טרטמן. רזומה “משופץ” היה מיכשול בלתי עביר בדרכה למישרת שר

אילו היתה מסתפקת בכהונת שופט עליון . . .

 

רק טבעי שאנשים הרואים ב”שילטון המישפט” את “שילטון השופט”, יראו את עצמם מעל לחוק.

השתייכות למעמד מיוחד, מעמד של “אנשים בהם אין לגעת” (Untouchables) היא חלק מ”הגדרת התפקיד” של שופטים בישראל, במיוחד העליונים שבהם. כפי שניסח את זה השופט העליון לשעבר, מישאל חשין: “אינני חייב דין וחשבון לאף אחד חוץ מאשר לאלוהים ולעצמי”. לא פחות ולא יותר. בשפת השוק היו מכנים זאת “סגן של אלוהים”.  

 

..

מישאל חשין, המישנה לנשיא בית המישפט העליון לשעבר.

סגן של אלוהים?

היו הרבה מקרים חמורים שלא הודלפו לעיתונות

 

שאלה שנשאלת לא פעם היא מדוע בביטוי “צדק, צדק תרדוף” המילה “צדק” מופיעה פעמיים. אחד ההסברים לכך הוא שאת הצדק יש להשיג בדרכים צודקות, שלמעשה זה צריך היה להיות “צדק, בצדק תרדוף”, והאות ב’ נשמטה. בארה”ב אולי לא מכירים את הפסוק הזה, אבל את העיקרון שהוא מביע מיישמים שם בהקפדה מירבית (יש לא פעם חריגות, אבל אלה הם היוצאים מן הכלל ולא הכלל). עדויות שהושגו באמצעים פסולים ו/או עדויות שלא הובאו לידיעת ההגנה, אינן קבילות בבית המישפט ומביאות לפסילה כמעט אוטומטית של המיקרה ולזיכוי הנאשם, גם כאשר מדובר בפרטים טכניים בלבד. עדויות שיכלו להביא לזיכוי והוסתרו ע”י התביעה מההגנה גוררות מישפט חוזר גם אם הנאשם הורשע כבר. רמון, אילו היה נשפט לפי הכללים המקובלים בארה”ב, היה יוצא זכאי ללא כל קשר לאשמתו, והתובע היה קרוב לוודאי מאבד את רשיונו לעסוק בעריכת דין. אבל זאת ארה”ב, זאת לא מדינת ישראל. שלא תהיה כאן אי הבנה, איני בא להטיל ספק באשמתו של רמון, אבל חוק ומישפט אינם מתימטיקה בה תוצאת המכפלה של שני מיספרים שליליים היא חיובית. עוול אחד איננו מצדיק עוול אחר. כיפוף החוק על מנת להשיג הרשעה הוא תקדים מסוכן. זה מתחיל אולי עם אנשים שבאשמתם אין ספק, אבל כאשר זה הופך להרגל זה יכול לגלוש מהר מאוד למניעת ה”סכנה” של זיכוי בשל העדר ראיות חותכות במקרים בהם האשמה בספק. המרחק מכאן ל”תפירת תיקים” לחפים מפשע אינו גדול.

במדינת ישראל על המערכת המישפטית לא חלים שום סייגים. בעולם המישפט הישראלי הכל שפיט והכל בגיץ, והפרת חוק על מנת להשיג הרשעה איננה אלא “פגם טכני”. העיקר שזה נעשה ב”תום לב”. מיסכן שנופל ברשת יכול לצעוק חי וקיים מכאן ועד להודעה חדשה. הרבה זה לא יעזור לו. כמו בתחומים אחרים, גם כאן יש יוצאים מן הכלל. אנשים שהמעה מצויה בכיסם ויכולים לשאת בהוצאות הכרוכות ברכישת שרותיהם של עורכי דין מהצמרת, יוצאים לפעמים בשלום (למעט הנזק הכספי שנגרם להם – שיכול להגיע למאות אלפי ש”ח ואף למיליונים). זה לא חל על בוזגלו.          

לציבור הרחב, שברובו אין לו כל מגע עם מערכת המישפט, ידוע מעט מאוד על המתרחש בעולם הזה. המידע המגיע לציבור הוא בעיקרו מה שהתיקשורת מוצאת לנכון להביא לידיעתו. המידע הזה הוא חלקי בלבד וברובו הוא מגמתי וכפוף לאג’נדה של הכותב. התמונה המתקבלת איננה שלמה וחסרים בה הרבה פרטים מהותיים. בהעדר מידע סותר, קל לאנשים להתפתות ולהאמין שהכל שפיר, שהמערכת המישפטית מתפקדת ללא דופי, ושהיא אי של יושרה והגינות בתוך ביצת השחיתות בה מצויה החברה הישראלית.

לאמונה הזאת אין שום בסיס. זה בסך הכל wishful thinking. כולנו היינו רוצים שזה יהיה כך, אבל זה פשוט לא ייתכן. בראש ובראשונה מפני שהשחיתות היא מחלה מדבקת, וצריך להיות נאיבי במידה לא רגילה כדי להאמין שבחברה בה קיימות תופעות של שחיתות כפי שמתגלות חדשות לבקרים במדינת ישראל, מיגזר אחד יכול להיוותר ללא רבב, בלי שמה שהוא יגיע גם אליו. השחיתות היא גידול ממאיר ששלוחותיו אוכלות כל חלקה טובה, ואין שום סיבה שבעולם שהיא תפסח על מיגזר אחד. 

שנית, וזה חשוב אולי לא פחות, מדובר בבני אדם. מי שכתב את ספר בראשית ידע טוב מאוד עם מי יש לו עסק כאשר הוא כתב את המישפט “לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ”, ויותר מאוחר את המישפט “כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו”. בני האדם אינם מלאכים. יש להם חולשות אנושיות, יש ביניהם ישרים במידה כזאת או אחרת, יש ביניהם נוכלים ויש גם פושעים. השופטים הם בסה”כ בני אדם. למרות שכולנו היינו רוצים להאמין אחרת, שופטים אינם מלאכי עליון, גם לא אלה שיושבים בעליון. המיתוס שתהליך הבחירה והמינוי של השופטים הוא מסננת המבטיחה שהפירות הבאושים יישארו בחוץ הוא מיתוס. אין לו שום אחיזה במציאות. אדרבא, משיקולים סטטיסטיים בלבד יש מירב הסיכויים שזה יהיה בדיוק ההיפך. המועמדים לכהן כשופטים אינם נבחרים מתוך כלל הציבור. המועמדים באים מתוך קבוצה חלקית בלבד – ציבור עורכי הדין (אני כולל בהגדרה הזאת גם מישפטנים מהאקדמיה וכאלה שאינם עוסקים בפועל בחוק). בלי להיכנס כאן לדיון בשאלה מדוע ולמה זה כך, המציאות היא שאחוז הנוכלים והאנשים הלא ישרים בקרב ציבור עורכי הדין הוא קצת יותר גבוה מאשר בקרב כלל הציבור (זה בלשון המעטה). יש כנראה מה שהוא במיקצוע עריכת הדין שקוסם לצד האפל שבאופי האנושי. אינני רוצה להיתפס להכללות ולטעון שכל עורכי הדין הם נוכלים ורמאים, אבל אחת המוסכמות בקרב אלה המכירים מקרוב את הענף היא שתשעים וחמישה אחוזים מכלל עורכי הדין מקלקלים את שמם של חמשת האחוזים הנותרים. מי לידינו יתקע שציבור השופטים בא אך ורק מתוך אותם חמישה אחוזים?          

מתקבל על הדעת לפיכך שיש מידת מה של הגזמה בהנחה אודות טוהר המידות ונקיון הכפיים של ציבור השופטים. שזה בכלל לא מובן מאליו. ייתכן שהציבור הזה איננו נגוע במלוא החוליים המאפיינים את החברה הישראלית בכללה, אבל פטור בלא כלום לא ייתכן. בשל מעטה הסודיות האופף את הנעשה במערכת המישפט והעובדה שהדברים מתרחשים בחדרי חדרים בלא שלציבור יהיה צל של מושג על מה ולמה, אי אפשר לדעת. זה עובד בשני הכיוונים. מצד אחד זה יכול לגרום לכך שדברים חמורים יטואטאו אל מתחת לשטיח, ומצד שני זה גורם לכך שדברים שוליים, דברים שכשלעצמם אינם חמורים במיוחד מקבלים מימדים מעבר לכל פרופורציה בשל חרושת השמועות המתלווה אליהם. החשאיות היא אם כל חטאת, וזה רק טבעי שציבור שמסתירים ממנו דברים באופן עיקבי, יאמין שיש דברים בגו, שכנראה יש למערכת מה להסתיר. 

שני דברים תורמים לחוסנה של מערכת המישפט בארה”ב. השקיפות ומניעת כל מעורבות של מערכת המישפט עצמה בהליכי המינוי של שופטים. שלא תחשבו לרגע שהמערכת בארה”ב היא מושלמת ושאין בה פגמים. אין בנמצא דבר כזה – מערכת מושלמת. לכל שיטה יש מעלות וחסרונות, וגם בארה”ב אנשים מושחתים מסתננים לפעמים אל תוך המערכת. לא ניתן למנוע שזה יקרה, כי גם כאשר נעזרים בכלים היעילים ביותר, תמיד ימצא מי שיצליח להערים על המערכת. אבל זה קורה לעתים רחוקות, ומי שנתפס משלם את מלוא המחיר.

לא כך במדינת ישראל, בה החשאיות היא ערך עליון גם בנושאים שאין שום סיבה שהציבור לא יידע עליהם את מלוא הפרטים. ישנם מספיק נושאים שצריך לשומרם בסוד, בעיקר בכל מה שקשור לביטחון, אבל לא רק. שימוש מופרז בחותם הסודיות, והרחבתו לכמעט כל תחום בחיים מביא לפיחות בערכו. התרוץ שמדובר בצינעת הפרט הוא שטות והבל. חלק מה”מחיר” שהבוחר בקריירה ציבורית חייב לשלם היא זכותו של הציבור את הכל על מי ש”מתנדב” לשרת אותו. זה סיכון שכל מי שפניו לקריירה ציבורית חייב לקחת בחשבון, כי הוא לא עושה טובה לאף אחד כאשר הוא בוחר בכיוון הזה. הוא גם מתוגמל בהתאם. הכלל הזה חייב לחול במידה שווה על אלה שנבחרים לתפקידם, על אלה שמתמנים לתפקידם ולא פחות (אולי אפילו יותר) על ציבור השופטים. את הדבר הזה, שהוא מובן מאליו במרבית ארצות העולם התרבותי, מתקשים לתפוס במדינת ישראל.

בהשאלה מאימרתו של הנשיא טרומן ש”מי שאיננו יכול לשאת את החום, שלא ייכנס למיטבח”, מערכת המישפט בישראל מגינה על עצמה מפני החום בעזרת מערכת מיזוג אוויר יעילה ביותר.

בתיקשורת מרבים לדבר על “זכותו של הציבור לדעת”, ובשם הזכות הזאת התיקשורת מרשה לעצמה חופש התבטאות הגובל לא פעם בהפקרות. אבל ה”זכות” הזאת היא בערבון מוגבל בלבד.

המעט שמגיע לידיעת הציבור מעורר הרבה סימני שאלה. אדם יכול רק לתהות האם זה קצהו של קרחון, או שמדובר בחריגים בודדים. השופט העליון לשעבר, מישאל חשין, ישב בראש ועדת מישמעת שהרשיעה שופטת שנתפסה בזיוף פרוטוקולים. זיוף מיסמך הוא עבירה פלילית מובהקת, אבל השופטת לא הועמדה לדין. הסתפקו בוועדת מישמעת, וכל מה שהיא קיבלה היה נזיפה. לפטר אותה מהתפקיד? מה פתאום. אחרי שהתעורר קצת רעש בתיקשורת, “רמזו” לשופטת שכדאי שהיא תתפטר (לא מפני שהיא איננה ראויה לכהן כשופטת חס וחלילה, אלא מפני שהמשך כהונתה הביך את המערכת!). היא לא הבינה את הרמז. יותר מאוחר, היא הסכימה להתפטר אבל אז היא הציגה “תנאים”. את הרישיון לעסוק בעריכת דין לא שללו ממנה. למיטב ידיעתי אדם שיש לו עבר פלילי מנוע מלקבל רשיון לעבוד כסוכן ביטוח.

 

..

השופטת לשעבר הילה כהן. איננה מבינה רמזים

 

בראיון עם השופט מישאל חשין, שהתפרסם בעיתון “הארץ” לקראת פרישתו, הוא נשאל על הפרשה הזאת. ומה היתה תגובתו? “לא צריך להתרגש מזה. היו הרבה מקרים הרבה יותר חמורים. מאחר והם לא הודלפו לעיתונות, זה עבר” (ההדגשות הן שלי. אני מצטט כאן מהזיכרון, כך שאינני ערב לנוסח המדוייק, אבל זאת היתה רוח הדברים. המילים המודגשות חקוקות היטב בזכרוני). ממש מדהים. “מקרים הרבה יותר חמורים”? “הרבה” מקרים כאלה? המיקרה בו מדובר הוא עבירה פלילית לכל דבר, אז מה צריך אדם לחשוב? לבלוע את הלוקש ש”המערכת ככללה היא בריאה, ושלא צריך לדון אותה לכף חובה על פי המיקרה הזה”? ומה עם אותם “הרבה” מקרים יותר חמורים? ובכלל כמה זה “הרבה”? אצל ההוטנטוטים באפריקה, כל מה שיותר משניים זה “הרבה”. כמה זה במדינת ישראל? יש הצעות?

ההליכים למינוי שופטים הם אחד הסודות השמורים ביותר במדינה. אפילו הרבה שנים לאחר מעשה, לציבור הרחב אין גישה לפרוטוקולים מהדיונים האלה. התוצאה? כל סבב מינויים של שופטים מלווה בגל של שמועות והדלפות מגמתיות בתקשורת. למעט המעורבים הישירים אף אחד לא יודע מה באמת מתרחש שם, על מה נפסלה מועמדותו של פלוני ומה היה מאחורי אישור מועמדותו של אלמוני. מועמדותה של פרקליטת מדינה לכהן בבית המישפט העליון נפסלת פעמיים. בשל הסודיות אין איש יודע למה ומדוע. והנה ראה זה פלא. מתחלף נשיא בית המישפט העליון ופתאום אותה פרקליטה שנפסלה פעמיים בעבר, נמצאת כשרה למהדרין לכהונת שופטת עליונה. היום היא יושבת על כס הנשיאות של בית המישפט העליון. מה השתנה? מה הביא ל”פסילת” הפסילה? הייתכן שלנימוקים אחרים, נימוקים שאינם מישפטיים בהכרח, יש מישקל? האם, כפי שניסח זאת ראש הממשלה בהקשר אחר, זה מיקרה “תמים” של חבר הדואג לחברתו? ואם כן, במה בדיוק מתבטאת החברות הזאת? חרושת השמועות עובדת שעות נוספות. הפחות חמורות מדברות על אג’נדה, אבל ישנם גם הרואים סיבות קצת פחות מחמיאות. הרבה פעמים המציאות עולה על כל דימיון, אבל בהעדר מציאות, לדימיון אין גבול. על הרקע הזה, אין זה פלא שלסחורה ששמה “תום לב” יש קונים מעטים בלבד בקרב הציבור הרחב.

 

..

דורית בייניש, נשיאת בית המישפט העליון

זכתה ל”הכשר” רק אחרי שאהרון ברק התמנה לנשיא בית המישפט העליון

 

העיתונות מספרת לנו בימים אלה על חקירה המתנהלת נגד שופטת בגלל שעו”ד חבר שלה, שמונה על ידה ככונס נכסים בפשיטות רגל, התבלבל בין “נכסים” ו”הכנסות” (“מעריב” מה–18 באוקטובר, 2007). הסיפור לא החל היום, והתקשורת דנה בו כבר בעבר. עורך הדין ה”חבר” נמצא אשם ורשיונו לעסוק בעריכת דין נשלל (כנראה שהזכות ל”תום לב” כהגנה איננה עומדת לסתם עו”ד). מהמתפרסם בתיקשורת, חקירת חלקה של השופטת בפרשה עדיין לא הסתיימה, מה גם שלפי הכתבה למעלה הקשרים בין השניים נמשכים. מצא חן בעיני במיוחד הביטוי אותו ראיתי באחד העיתונים “המישטרה חוקרת אם להתנהגות השופטת יש היבטים פליליים” – “אם”?

“המילחמה בשחיתות היא מילחמה להגנה עצמית בה לא לוקחים שבויים“. זאת מובאה מפיו של השופט העליון לשעבר, מישאל חשין (הדברים הופיעו באתר האינטרנט “נקים”). מהמעט שהובא כאן, וממקרים רבים נוספים שלא הוזכרו בשל קוצר המצע, אדם אינו יכול שלא לשאול את עצמו אל מי מכוונים דבריו של כבוד השופט, מי בדיוק הוא המתגונן.

 

..

השופטת דליה מארק-הורנצ’יק

סיוע מישפטי לחבר הזקוק למקורות הכנסה נוספים

 

לסיום הנה “צימוק” נוסף מהמתרחש במערכות המישפט בישראל. “גיבור” העלילה הפעם איננו שופט. מדובר בפרקליטה בכירה מפרקליטות המדינה, “מבנות טיפוחיה של פרקליטת המדינה עדנה ארבל” (זה לקוח מויקיפדיה), שמעלה באמון והדליפה לעיתונות פרטי חקירה שהיא היתה מעורבת בה, פרטים שיכלו להשפיע על מערכת הבחירות שהתנהלה באותה עת. זה לא נעשה מסיבות פוליטיות כמובן כי, כפי שצויין כבר במאמר הקודם, מערכת המישפט נקיה מפוליטיקה. יש בה רק אג’נדה. הפרקליטה פוטרה מעבודתה, הועמדה לדין והורשעה (אינני בטוח מה עלה בגורל הרשיון שלה לעסוק בעריכת דין). עד כאן הכל כשורה, למרות שהיו שטענו שיש לדון אותה לכף זכות בנימוקים של “זה היה בחזקת אינטרס ציבורי”, או “היא גילתה אומץ לב אזרחי, בכך שסיכנה את הקריירה שלה למען מה שנראה לה כטובת הציבור”, והתבטאויות נוספות ממין זה. האמת היא שזה בכלל לא משנה על מה ולמה היא עשתה את מה שהיא עשתה. המעשה היה עבירה חמורה על כללי האתיקה המחייבים כל עורך דין, ופשע נשאר פשע גם כאשר הוא נעשה מהנימוקים המוסריים ביותר. ההדלפה התרחשה בשנת 2003 וההרשעה היתה בתחילת שנת 2005. זאת שאלה טובה איך זה קרה שהפרקליטה הזאת הורשעה (אפשר גם לשאול איך זה קרה שהיא בכלל הועמדה לדין, ושלא הסתפקו בנזיפה מטעם איזו ועדת משמעת הפועלת בחשאי וללא פרסומת “מיותרת”). אבל כנראה שהפרקליטה נפלה קורבן על מזבח היחסים הלא כל כך ידידותיים שבין עדנה ארבל ואלייקים רובינשטיין. בהחלט ייתכן שדווקא עובדת היותה מבנות טיפוחיה של פרקליטת המדינה עדנה ארבל היתה לה לרועץ.

אבל זה לא סוף הסיפור. בראשית שנת 2007 אותה פרקליטה הגישה תביעה אזרחית נגד העיתון ונגד הכתב שפירסמו את דבריה על כך שהם “גרמו לה לאבד את מקום עבודתה“. על כך היא דרשה פיצויים בסך 2.5 מיליון ש”ח. אתם תופסים את זה? הגברת מדליפה ידיעה “חמה” לכתב של עיתון, הוא מפרסם אותם בעיתון כפי שכל עיתונאי המכבד את עצמו היה עושה, ואחרי זה יש לה טענות. מה הפרקליטה חשבה שהעיתונאי יעשה עם המידע שהיא העמידה לרשותו? שישמור אותו על הדיסק הקשיח במחשב על מנת לפרסם אותו בזכרונותיו כשיגיע לגיל הפרישה?

לחוצפה של אנשי המישפט באמת אין כל גבול.