הסכנה ברורה ומוחשית
הסכנה ברורה ומוחשית
|
המדובר כאן הוא במהות ותקינות הדמוקרטיה הישראלית ושרידותה.
הנה הסכר ממשיך להיפרץ. איתן כבל ממפלגת העבודה עמל בימים אלו על תיקון לחוק העונשים אשר בו ייאסר על נשיא המדינה לחון רוצחי ראש ממשלה אשר ביצעו פשעם מטעמים פוליטיים או מדיניים. מהצד השני של המפה הפוליטית ניפתח קמפיין לחנינה עבור הרוצח. עצם העובדה כי הצעות כגון דא המובאות בתזמון וההקשר הנוכחי מעידה כי משהו מאד בסיסי השתבש עלינו בדרך בה אנו מבינים את מהות הדמוקרטיה.
הרי כל בר בי רב מבין כי לא שכינת ההתנגדות לרצח ראש ממשלה נפלה לפתע על איתן כבל ומשכך עלינו להסיק כי כוונתו היא מוכוונת יגאל עמיר ורצח ראש הממשלה יצחק רבין וזאת על מנת להציב מחסום בהווה ואף לעתיד בפני פעילי ימין וממשלות אחרות מול פעילותם למתן חנינה או קיצור עונשו של יגאל עמיר.
אליה וקוץ גדל ממדים בה. כוונתו זו של איתן כבל פועלת ישירות כנגד אושיות הדמוקרטיה הישראלית. רק במשטרים חשוכים מבית מדרשו של סטאלין נחקקו חוקים רטרואקטיביים כנגד אלו שנתפסו כמתנגדים למשטר, בהתאם לגחמותיו של השליט הרודן. רק בברית המועצות הקומוניסטית החשוכה אדם שנעצר לא תמיד ידע כמה זמן אמור הוא לבלות ימיו בין כתלי בית הסוהר או בגולג. רק שם עונשו של אדם לא ניקצב אלא אך בהתאם לשרירות ליבם של שלוחי הרודן. ואכן שם לא הייתה דמוקרטיה, הייתה דיקטטורה למי שמתעניין.
לכל המסיק מהקריאה עד כה כי המאמר מצדד בשחרור מוקדם של יגאל עמיר, תרגיעו, הוא לא. יגאל אמיר הוא רוצח שפל, ככל רוצח, ומשום כך עליו לבלות ימיו מאחורי סורג ובריח, זהו העונש אשר החברה השיתה עליו בעבור מעשהו הנפשע. מאידך רצח ראש ממשלה הוא רצח כפי שרצח זקן עלוב וגלמוד על מנת לשדוד כספו הוא רצח ומשקלם של השניים זהה בדיוק נמרץ בעיני החוק תחת המשטר הדמוקרטי. האם שכחנו כבר את תלמודנו? “כי משפט אחד לעני ולעשיר הוא… וגו'”.
כשם שראש ממשלה שמעד ופשע הינו שווה בפני החוק ל”בוזגלו” המתגורר מעבר לפינה, כך איננו יכולים לייצר רשימת עונשים בסגנון הסופרמרקט אשר תתאים לגחמותיו או לנטיית ליבו הפוליטית של חבר כנסת זה או אחר. הרי למחרת יצוץ חכם בלילה מכיוון שונה וידרוש גם הוא את זכותו הפוליטית לענישה התואמת טעמו. כך גם בנוגע לקצובת העונש של רוצח ראש ממשלה, דין אחד הוא לכולם, הרי על כך בדיוק בנויים מסד ואושיות משפט הצדק.
הגולה הטמיעה נוהגים נפסדים רבים בעמנו שלוואי ויכולנו להיפטר מהם סוף כל סוף, אך ישנם ביניהם גם נוהגים חיוביים. למדנו אז להיות ספקנים לחקור כל פינה חשוכה ולהטיל, חזור והטל, ספקות בנאמר לפנינו. כל פלפולי בית המדרש היהודי על תובנותיהם הנפלאות קמו על בסיס הספקנות היהודית. וראה זה פלא. את מירב נוהגי הגלות הנפסדים גררנו עמנו מהגולה לארץ ישראל, את הכניעות, ההשלמה עם הגורל, לסובב בכחש את השלטון, רדיפת “צדק” שלא לשם שמים, החנופה לפריצים, ההתבטלות בפני תרבויות אחרות, האדישות הפוליטית ומה לא. את הנכס היקר ביותר מהגולה אשר הביא לפריחת ההגות והמחשבה היהודית שם לגבהים לא משוערים, אנו מהמגזר החילוני שכחנו מאחור. שכחנו את הספקנות, החקרנות והרדיפה לצדק לשם שמים, בין שאר האיכויות מאז.
בשנים האחרונות מתרבות עדויות לכאורה, חלקן מופצות וודאי ע”י גורמים אינטרסנטיים, המעלים ספקות לגיטימיים, חלקם, על פניו, נראים משכנעים, כי העובדות בנוגע לרצח יצחק רבין ז”ל אינם בדיוק כפי שהובאו בראשיתן לידיעת הציבור. האם ביטול ודחיית הספקנות היהודית האמורה להיות מושרשת בנו מקורה ברחשי ליבנו? האם אנו כה משתוקקים להאמין בגרסא הרשמית המכוונת אצבע מאשימה כנגד מחצית מהציבור עד כי מוכנים אנו לוותר על חשיפת האמת?
נכון, קיימת האפשרות כי כל נושא הספקות בנוגע לגרסה הרשמית הינו אך ספקולציה או ספין מוכוון-מגדר מסוים. מאידך, קיימת האפשרות כי מאחורי מסך העשן הזה מסתתרת אש יוקדת המאיימת לשרוף מקבלי החלטות מסוימים מתקופת רצח יצחק רבין. האם לא היה ראוי כי נהיה ספקנים דיינו לפתוח בחקירת האירועים ע”י גוף ישראלי ביליתי תלוי, ממש כבחקירת רצח רפיק חרירי הלבנוני? הרי גם במקרה חרירי הועברה החקירה החוצה משום שלא ניתן היה לבטוח כי הגורמים הממשלתיים הלבנונים יערכו חקירה הוגנת. האם איננו מסוגלים למנות שופט חוקר אשר יוליך צוות מומחים לחקירת האירועים ד’אז? באם אנו טוענים כי רצח ראש ממשלה הינו ייחודי, מדוע לא נחקור את אותו הרצח בצורה ייחודית? באם אנו שואבים מאמריקה כל סממן תרבות וגם שאינו כך, מדוע לא נלמד מעוצמת וכיוון החקירות אשר ליוו את רצח הנשיא קנדי שם?
גם אם יימצא כי היו גורמים נוספים המעורבים ברצח כדוגמת שרות הביטחון הכללי אשר היה, לכאורה, מוכוון גורמים פוליטיים מסויימים, עדיין לא נוכל להתעלם מהעובדה כי יגאל אמיר ירה (ואפילו נניח כדורי סרק, דבר ההופכו ממילא שותף לרצח ) בגבו של יצחק רבין ז”ל מתוך כוונה נחרצת להרגו או לפצעו ומשום כך חייב הוא בדין כאחד הרוצחים אליהם לכאורה חבר. מכל מקום, קיצור עונשו של אמיר, אם וכאשר, חייב להיות מושתת על ממצאי חקירה בילתי תלויה ובאם יימצא כי היה אך שותף לרצח ולא הרוצח הישיר והיחידי, רק אז יש לשקול קיצור עונשו בהתאם לאמות המידה של הענישה הפלילית הנוהגת כיום.
ברור כי ההמלצה לעיל נראית תמימה. היכן יימצא בעל השררה אשר יפעל להפליל עצמו בפתיחת חקירה נוספת בעוד הוא מעורב לכאורה עד צוואר בייזום וביצוע הרצח או בחיפוי על יוזמיו. משכך ישנן שתי אפשרויות העומדות ברשות מצדדי פתיחת החקירה. לחץ ומחאה ציבוריים דרך הכיכרות אשר “ישכנעו” מקבלי החלטות להורות על חקירה. דוגמת עובי עורו הקרנפי של האולמרט הזה מלמדת כי הקרנפים ההולכים על שתים בינינו אינם מתים הם רק מתחלפים, ומשכך קטנים סיכויי דרך זו. האפשרות השנייה היא חילופי שלטון אשר יהיה יותר נוח ואמיץ להורות על חקירה כזו וזו האפשרות המעשית יותר.
כך או כך, אין לקצר או לקצוב את עונשו של עמיר ועליו להמשיך ולרצות עונשו כפי שנגזר עליו, אלא אם כן יצביעו ויוכיחו חקירה ומשפט חוזר על מעורבות של גורמים נוספים אשר חולקים את האשמה לרצח עם יגאל עמיר. בכל מקרה, אין לשוב ולדון בחקיקה רטרואקטיבית, אם לחומרה ואם לקולא, המוקצה מהבחינה הדמוקרטית. עונשו של עמיר יכול להיקצב או שלא. החוק מאפשר לקצבו אך אינו מחייב זאת ומשכך, אותם שיישבו על המדוכה בזמן המתאים יכולים לפעול לכל כיוון. באם יחליטו לקצוב עונשו, אין עלינו להלין על כך. זהו החוק והוא שווה לכל נפש.
ניכר הוא כי טעינו בגדול בדרך הטיפול וההנצחה של רצח רבין. ברי הוא כי קיימות בינינו קבוצות אינטרסנטיות המעוניינות לבדל את הרצח מהאירועים אשר סבבוהו ועדיין סובבים אותנו וזאת על מנת לנכס לעצמם יתרונות פוליטיים אשר אינם יכולים להשיגם ביושר ובהגינות. אין לנו להתייחס לרצח כעומד בפני עצמו. כלל האירועים מאז 1993 ועד ימינו חייבים להיבחן כמקשה אחת וזאת מאחר שהנחיתו מכה סדרתית כה אנושה החוזרת ונשנית על הדמוקרטיה הישראלית ויידרשו עקב כך שנים רבות לשיקום ההריסות. ניתן אף לאתר את ההתפרקות הציבורית מאחריות והשחיתות השלטונית הנוהגות כיום בהסכמי אוסלו וברצף האירועים אשר חלו בעיקבותם.
אין אפשרות להבין את הרצח ללא הבנת אירועי הסכמי אוסלו אשר גרמו לו. קניית הקולות אשר הייתה מושחתת לפי כל אמת מידה דמוקרטית ואשר רק היא בלבד אפשרה לרבין להתגבר על הנחיתות האלקטוראלית בציבור ובממשלה למהלך אוסלו, סללה את הדרך למצב הנפשי הרצחני של קבוצות ובודדים. אמנם אלו היו מעטים וקיקיונים אך מסוכנים דיים להסב פגיעה אנושה לדמוקרטיה הישראלית בעצם מעשה רצח ראש הממשלה.
ללא כל ספק, ההסתה המסיבית הארסית, שלוחת הרסן נגד הימין והגוש האמוני אשר החלה מייד לאחר הרצח ונמשכת הלכה ולמעשה עד היום, הביאה לתמיכת כ-60% מהציבור תחת שרביט הניצוח של המדיה הישראלית בגרוש גוש קטיף (האתרוג, זוכרים?), תוך זלזול בולט של אריאל שרון בעקרונות הדמוקרטיה הישראלית. בכך שחיקה שרון בעת ההצבעות לאישור גרוש תושבי גוש קטיף בכנסת את תרגיל קניית הקולות האנטי-דמוקרטית של יצחק רבין ז”ל מ- 10 שנים מוקדם יותר בהצבעות לאישור הסכם אוסלו, פגע שרון אנושות אף הוא באושיות הדמוקרטיה הישראלית. אכן שרון היה תלמיד מסור של רבו רבין. הנתק החמור בין מגזרי העם אשר לובה בצהלה רבה ע”י השמאל הקיצוני הישראלי במסעו הדמוני כנגד הימין הסב בסופו של יום נזק אדיר לביטחון ישראל. הפיאסקו של מלחמת לבנון הינו תוצאה בולטת של שבר לאומי זה. יתרה מזו, ההבנה הציבורית המחלחלת לתוך הציבוריות הישראלית בדבר התרגיל המסריח שביצע השמאל בכך שפמפם את הדה-לגיטימציה של כלל מחנה הימין עקב הרצח לתודעה הישראלית, פגע אנושות בלכידות הלאומית. שבר זה הכשיל את העם דרך הגרוש של גוש קטיף והקמת חמאסטן ותוצאות מלחמת לבנון ומתחיל לחזור ועוד יגבר כבומרנג כנגד השמאל בשנים הקרובות. עדות לכך אנו מוצאים בנטיית הציבור הגוברת והולכת למרכז וימינה וההתנגדות הרבה למהלכי החזרת שטחים נוספת ע”י אולמרט לפני מלות תנאים מוקדמים הכרחיים, אם בכלל.
ברי הוא כי כל המהומה ותוצאותיה החמורות המושתות עלינו עד היום החלה עם תפירת תיק הסכמי אוסלו על כלל עם ישראל ע”י זה המכהן כיום כנשיא המדינה שימון פרס אשר וודאי יאמר בנידון “מי, אני? תופר תיקים?”. רבין, אדם ישר דרך, הוגן, מוכשר ומוערך, עמד בחושיו הבריאים על הכשלים האפשריים בהסכם אוסלו והסתייג מהם בתחילה. להוותנו, הוא קיבל החלטה המנוגדת לשיכלתניותו ולתחושות הבטן הנכונות שלו ובניגוד למנהגו הדקדקני הידוע שוכנע ע”י “תופר התיקים” “והד”ר המלוקק” לחתום על ההסכם כאשר עיניו עצומות לרווחה.
מכאן שאין אשם אחד בכל האירועים מאז ועד עתה. אנו כולנו אשמים בכך שהובלנו באפסר כגוש הדיוט, כעדר המובל ע”י רועים אובדי דרך בנתיב קלוקל ואובדני בלא שהואלנו, כקולקטיב, לצייץ התנגדות משמעותית לכך. במו עיננו חזינו בהרס הדמוקרטיה שלנו ואף בהתמעטות סיכויי קיומנו במרחב והחרשנו ממשיכים ללחך את התבן והמספוא אשר לפנינו, אדישים למתרחש סביבנו. האם למדנו את הלקח? נו, באמת, זה כואב כשצוחקים.
הלקחים המשמעותיים ביותר שעלינו לקבל מכל האמור לעיל הינם שניים. הראשון, שינוי שיטת הבחירות הנוהגת כיום לשיטת הבחירות האזוריות אשר תאמץ את הקשר בין הנבחר לבוחריו ותחייבו לדין וחשבון תקופתי להם ותקשה על ראשי ממשלות להחליט החלטות הרות גורל תוך זלזול והתעלמות מרחשי לב הציבור. השני, כינון משאלי עם אשר יחייבו כל כנסת וממשלה מכהנת בנוגע לכל נושא ונושא מנושאי הליבה בנפרד וברוב מיוחס של 66% ואלו הם: גבולות הקבע, חלוקת ירושלים והחזרת שטחים המיושבים ע”י יהודים (זכות השיבה הפלשתינית אינה ולא תעמוד אי פעם למשאל או דיון). משאל העם בנושא חלוקת ירושלים חייב לכלול גם את יהודי התפוצות, ירושלים שייכת לעם היהודי כולו ולא רק לזה היושב בציון.
המחבר הינו יועץ ארגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות וארגונים בענף המחשבים