בבניין דירות המכיל 76 דירות בתל אביב, הגיש אחד הדיירים [הראל] תביעה נגד הקבלן בשנת 1989 בגין ליקויים ברכוש המשותף. 

בעוד משפטו מתנהל, הגישו שני דיירים אחרים בבניין [יצחק בחר ואורה לבנטון] תביעה נוספת נגד הקבלן – והם תבעו כי הקבלן יתקן בפועל ליקויים ברכוש המשותף. אין עוררין על כך כי תביעתו של הראל חופפת את התביעה של בחר – לבנטון. הגשת התביעה השנייה הייתה בשנת 1992. 

בשנת 1993 הגיעו הראל והקבלן להסכמה לפיה תימחק התביעה תוך וויתור הראל על חיוב הקבלן בביצוע התיקונים ברכוש המשותף.

לפיכך, נפסק על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב כי לאור הסכמה זו, סרה עילת התביעה של בחר – לבנטון, וזאת גם על סמך הכלל המשפטי השולל הטרדה חוזרת של צד לדיון בגין אותה עילה. 

על כך הוגש ערעור לבית המשפט העליון – ע”א 2360/99 יצחק בחר ואורה לבנטון נגד סולל בונה בע”מ, שופטים: המשנה לנשיא ש’ לוין, ט’ שטרסברג כהן, וא’ לוי, פסק דין מיום 23 מאי 2001 [פסק הדין מופיע בספר בעמוד 271. 

בית המשפט העליון קיבל את הערעור, ביטל את פסק הדין המחוזי, וקבע כי ההסכם בין הראל לבין הקבלן מתייחס לדירת הראל בלבד ולחלקו של הראל ברכוש המשותף ואינו מבטל את זכויות התביעה של האחרים, מה גם שבזמן ההסכם היה ידוע כי קיימת ועומדת תביעתם של בחר ולבנטון נגד הקבלן, וזו לא בוטלה בהסכם הפשרה. 

פסק הדין ניתן למרות שבית המשפט ידע או הניח כי בחר ולבנטון ידעו על הסכם הפשרה של הראל ואף השתתפו בגיבושו, אלא שלדעת בית המשפט הסכם זה חוסם את הראל ואת מי שיבוא במקומו [מי שירכוש ממנו את הדירה] – ולא חוסם דיירים אחרים באותו בניין. 

המסקנה המתקבלת מפסק דין זה, היא שבנסיבות מסוימות כבמקרה הנדון (שהוא די שכיח) יש לדיירים עילת תביעה בגין ליקויים ברכוש המשותף, גם לאחר פסק דין שהתקבל בתביעה בין אותו קבלן, לגבי אותם ליקויים, ובין תובעים אחרים (דיירים אחרים באותו בניין). 

 [ע”א 99 / 2360 יצחק בחר נ’ דיור בניין ופיתוח בע”מ, פדאור נ”ה (4) 18 בית המשפט העליון שופטים: ש’ לוין,

ט’ שטרסברג-כהן, א’ א’ לוי].