השכל חשוב מהרגש
השכל חשוב מהרגש
|
גם מבחינה פיסיולוגית ידוע כי הרגש, בהיותו שייך לגזע המוח (הקדמון), אינו אלא דרגת התפתחות נחותה יותר ליכולת החשיבה הממוקמת בקליפת המוח. בזכותה של זו האחרונה יש לנו מהנדסי בניין, מעצבי סוויטות יפהפיות, מפתחי תוכנות מחשב, עורכי דין, רוקחי תרופות… רוצה לומר, אנו שורדים כחברה אנושית, מתקיימים ואף מתפתחים.
לדאבוני רבים מאיתנו נוטים לייחס לרגשות (ובעיקר: לרגשות שלהם) חשיבות-על, כאילו היכולת להרגיש היא העושה אותם לבני-אדם טובים יותר, איכותיים יותר, שווים יותר, יצירתיים יותר, מעניינים יותר, כנים יותר וכו’.
האומנם?!
תוצאת תפישת עולם זו, הרואה ברגש וביכולת להרגיש, תכונה אותה יש לשמר ולטפח – כבודה במקומה מונח – כל עוד היא לא מזניחה את היכולת הנשגבת יותר והיא: היכולת לחשוב.
אינני נמנית על אלה הרואים ברגשותיהם דבר שהוא כה “יוצא דופן”, חשוב ונשגב. אדרבא, העיסוק המעגלי והאינסופי בחיטוט רגשי הוא מקומם ומטעה.
להבהיר את עיקר הטענה: לא הכול מתחיל ובוודאי שאינו נגמר – ברגש.
הרגש חשוב, אך השכל חשוב יותר שכן בכוחו לפתור בעיות בעוד שהרגש – מאתר אותן (ולפעמים במקרים הגרועים יותר – הרגש הוא זה שמייצר אותן).
“הרגש הוא מה שעושה אותנו אנושיים” – אומרים הרואים ברגש דבר נשגב עד מאוד.
האומנם?!
שהרי לתומי חשבתי כי המאפיין את בני האנוש, ואף הנותן להם יתרון ממשי על פני הבהמה (שלא לדבר על פני בני אנוש אחרים), הוא דווקא כושר החשיבה; דהיינו הכושר לפתור אינטגרל, להתפלפל בלימודי גמרא, לנתח את סיפוריו של ש”י עגנון, להתעמק בכתביו של הרמב”ם, לחקור את המוח ועוד. [לחוש – יכולה גם החיה…]
גם מבחינה פיסיולוגית ידוע כי הרגש, בהיותו שייך לגזע המוח (הקדמון), אינו אלא דרגת התפתחות נחותה יותר ליכולת החשיבה הממוקמת בקליפת המוח. בזכותה של זו האחרונה יש לנו מהנדסי בניין, מעצבי סוויטות יפהפיות, מפתחי תוכנות מחשב, עורכי דין, רוקחי תרופות… רוצה לומר, אנו שורדים כחברה אנושית, מתקיימים ואף מתפתחים.
לעומת זאת בתחום הרגש – לא נרשמו חידושים מרעישים ומרחיקי לכת מאז ימי הקנאה של קין בהבל, דרך אהבת יעקב ללאה ועד לימינו – אם בכלל.
אמת, הרגש הוא “אנושי”, אך אל נא תפלו מהכיסא משמנפנפים בטענה זו, כי – “אנושי” זה גם לחטט באף.
אנושי גם סתם למות.
כלומר; להגיד שהרגש הוא אנושי, או ש”אנושי להרגיש”, זה כמו לא להגיד דבר.
להלן שתי דוגמאות מפסטיבל הסרטים האחרון בחיפה כדי להבהיר את דבריי;
בסרט הדוקומנטארי החשוב : “לא רצוני”, בבימויו של בועז רוזנברג, צפיתי בעניין ובהתרגשות רבה. זהו סרט המתאר את התמודדותן של שתי צעירות עם תסמונת טוראט בה הן לוקות באופן חריף ביותר. הסרט חושף התמודדות מורכבת וקשה של השתיים ושל משפחותיהן.
בין המחמאות להן ראוי הסרט ניתן לומר עליו שהוא מרגש עד דמעות.
רבים מהצופים, ובכללם גם אני, מחו דמעה.
אך לא בזה עיקר כוחו של הסרט; שהרי הוא מביא לציבור מידע, הוא מהווה יצירה קולנועית, הוא מעלה מודעות, הוא מעורר לחשיבה ולשם כך נדרש הבמאי לשלוש שנות עבודה אשר כללה לימוד, חשיבה, תכנון, ארגון, צילום, עריכה, כתיבה והתלבטות. אמנם יש בתהליך זה מקום לרגשות, אך בעיקר יש בתהליך זה – מחשבה רבה.
כאמור, יותר משהסרט מרגש, הסרט מהווה תרומה לחברה – ובזה עיקר כוחו. זהו סרט אשר מציג את ה-“טוראט” בצורה מורכבת ולא שבלונית, בדרך כואבת אך לא פופוליסטית, באופן חושף אך נטול מציצנות, והמהות נשארת טהורה ומזוקקת, לא נמוכה וללא תאבת רייטינג.
זוהי הצגה אינטליגנטית ולא יומרנית של החיים עם תסמונת מתעתעת הקרויה “טוראט”, חווית קולנוע איכותית המגישה לציבור את קשיי ההתמודדות הנפשית עם התסמונת, את המאבק האישי והחברתי עם בעיות הטוראט, ואת ההתמודדות האופטימית ההופכת בסופו של דבר להתמודדות מוצלחת.
כל זאת כאמור בזכות האינטליגנציה של כוכבות הסרט ושל יוצר הסרט.
לא הרגש הוא שמציל אותן, אלא הבחירה הנכונה בעבודה הקשה אחר חיפוש פתרונות. אלה הן מסקנותיהן האישיות של כוכבות הסרט אשר מביאות להן את ההקלה ואת ההתקדמות. זוהי השאיפה לשלוט במה שעוד ניתן לשלוט, ולא הכניעה לרחמים העצמיים, לכעס, לתסכול, לבכי ולחוסר האונים.
הדברים האמורים יחוזקו בדוגמא להלן, מתוך סרט אחר שהוקרן בפסטיבל, “החיים נקודה – שיחה אישית עם אסי דיין”.
מכיוון שאינני נמנית על עדת מעריציו של איש – לא ראיתי את הסרט, אך הבנתי כי מי שנכח בהקרנתו – שמח על כך.
באחת מסצינות הסרט נכנס אסי דיין למיטתו עם צלחת עמוסה באוכל, (לא מי יודע מה בריא), מתכרבל בשמיכתו, מדליק את הטלוויזיה וצופה בתכנית: “היפים והאמיצים”.
על רגע זה הוא מצהיר מול המצלמה כ: “טעם החיים!”
על רגע זה הצהירו הצופים בטון מנצח: “זו גדולתו של האיש”.
שאלתי: “זו גדולתו? שמא פספסתי משהו?”
“האיש לא מתבייש להגיד שלרבוץ במיטה תחת שמיכה ולצפות בטלנובלה עם אוכל במיטה זה בבחינת “טעם החיים”; כל הכבוד לו שיש לו את האומץ להודות בצרכיו ובחולשותיו, זה מה שהופך אותו לאנושי והוא לא מתבייש בזה.”
שפשפתי את אוזניי: אסי דיין הוא בן אנוש?! באמת?!
ובכל זאת תמהתני.
האומנם המנוחה היא טעם החיים?
ואולי המנוחה היא טעם המוות?
שהרי אין בה יצירה, אין בה עבודה, אין בה לימוד ואין בה שום דבר נשגב. היא לא יותר מאשר צורך, כמו מים, כמו אוכל, כמו רבייה, כמו אור השמש.
אמת, אנושי לנוח.
אנושי גם לעבוד.
אז מה היה כל כך “מסעיר” בסצינה המוזכרת לעיל?
אין מטרתה של דוגמא זו אלא להבהיר ולחדד את טעותם של רבים מאיתנו הצובעים חולשות וצרכים אנושיים כדבר נעלה ונשגב החוסה תחת מטריית “הרגשות”. מגמה זו של השתפכות ומיקוד ההוויה האנושית ברגשות תוך סגידה ליכולת להרגיש כאב, עצב, כעס, קנאה וכו’ – אינה אלא טעות.
כדי לדייק ולחדד את הדברים אציין כי אין להסיק מדבריי שהרגשות פסולים הם או מיותרים. חלילה! הרגשות חשובים, אך הם לא העיקר. יש לזהות אותם ויש לעשות את הצעד הבא איתם: לחשוב, לפתור בעיות, לקבל החלטות ו- לפעול!
הרגשות חשובים בכל רגע ובכל שעה של קיומנו. לעיתים יש להכהות אותם, לעיתים יש לחדד אותם, לעיתים יש להתעלם מהם, לעיתים יש להקשיב להם… אך לעולם אין להסתפק אך ורק בהם, שכן בעיות פותרים עם השכל, לא עם הרגש.
להבהיר, בכל מאבק, בכל אורגניזם חי, החזק הוא השורד, החזק הוא המוביל, החזק הוא הבטוח.
לא מכירה דוגמא בה החזק הוא זה שהרגיש יותר.
נהפוך הוא: דווקא אלה שהתמקדו בלהרגיש – לא שרדו.
ואקנח בסיפור המפורסם של “משפט שלמה” ושתי הנשים שטענו לאמהות על אותו תינוק; שם הייתה זו חכמתו של המלך אשר עשתה משפט צדק, לא רגשותיו. שם זכתה האם הביולוגית בתינוקה אך ורק בזכות חכמתו של המלך שלמה.
[להבהיר, רגשותיה כלפי התינוק היו שם לאורך כל הדרך, אך חכמתו של שלמה המלך – היא שהביאה לחזקתה את תינוקה].