בשיחה עם שגרירים וכתבים ישראלים בבריסל, שלשום יום שלישי 09/10/2007, אמרה אחת מבחירות נציבות החוץ של האיחוד האירופי ש“זכות השיבה” תיכלל בכל משא ומתן עתידי לשלום במזה“ת. למעשה אמרה הבכירה שהסכסוך, לתפיסתה, הוא על הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתיני ולא על זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי וזכותו למדינת לאום ממש כמו לפינים, לנפאלים, למדיביים ואפילו לפלשתינים. בפועל זכות העם הפלשתיני להגדרה עצמית ולמדינת לאום משלו מוכרת בכל מדינות העולם מה שלא נכון לגבי העם היהודי.

אין להמעיטו בהישג הפלשתיני להפוך חצי מיליון הפליטים הפלשתינים לאבן הנגף לכל תהליך שלום עם ישראל כאשר 100 מיליון פליטים אחרים מהשנים 1945-8 כבר נשכחו מזמן. הפליט הפלשתיני הוא חוד החנית של הזהות הפלשתינית נותן משמעות למילה הפלשתינית “צומוד” – עמידה איתנה. הפליט הוא גם חוד החנית בשלילת זכותם של היהודים למדינה לאום משלהם בא“י .

אל נלין על מדינות העולם. זו מדינת ישראל, על רוב ממשלותיה, שגימדה את הסכסוך לשאלות טריטוריאליות ולסידורי ביטחון. ישראל היא זו שדחקה את ההכרה הפלשתינית בזכותם של היהודים למדינת לאום, כליבת הסכסוך, לטובת איכות סידורי הביטחון והיקף הנסיגה כחזות תהליך השלום כולו. אותם נימוקים “ביטחוניים” משמשים גם את האופוזיציה בהתנגדותה. אין אף עיתונאי ישראלי שראיין בכיר פלשתיני ושאל אותו שאלה בוטה אחת – האם אתה, הבכיר הפלשתיני, מכיר בזכותם של היהודים למדינת לאום משלהם בארץ ישראל כתמורה להכרה ישראלית בזכות הפלשתינית? התקשורת עוסקת בקווים, בשטחים מפונים ובסידורי ביטחון ולא בזהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

ברור שלאוזן האירופית הערלה, אם יש שלום אין צורך בסידורי ביטחון מוגזמים, ההתעקשות הביטחונית טכנית לא יכולה להתפרש אלא כהתחמקות מהשלום. מאחר שנציגי ישראל רק לעתים רחוקות מדברים על זכות היהודים להגדרה עצמית ולעולם לא מציגים אותה כליבת הסכסוך האמתית. זכות זו לא נכללת בתובנה הבין לאומית של הסכסוך.

הייתה תקופה, תקופת ההתנתקות, שהמילים “יהודית דמוקרטית” שימשו להסברת והבנת התהליך לנו, לפלשתינים ולקהילייה הבין לאומית. ההתנתקות הייתה תהליך של הגדרה לאומית בזהות ובשטח. לא במקרה גרר הימין את הוויכוח חזרה למחוזות הביטחון. מפני שהביטחון הוא מניפולטיבי, גשמי ומדבר ללב כולם ומפני החשש מהמשמעות הטריטוריאלית של הנוסחה “יהודית דמוקרטית” ומהמשמעות המלאה של המונח “דמוקרטית“.

התהליך המתקיים מול הפלשתינים מחזיר אותנו לימי אוסלו בצורת החשיבה ובתבניות השיח: חלון הזדמנויות, יש פרטנר, מחוות לחיזוק הפרטנר, וויתורים כואבים למען השלום, הקו הירוק, סידורי הביטחון וחלוקת ירושלים. אכן, בבסיסו, תהליך אוסלו לא כלל הכרה בזכותם של היהודים למדינת לאום אלא רק בהגשמת הזכויות הלאומיות הפלשתינית תמורת שלום. לא רק מה שנכלל בשיח היומי חשוב אלא גם מה שחסר. ה“מדינה יהודית דמוקרטית” שציפי ליבני וחיים רמון שיננו לכל מאזין מאות פעמים נעלמה לחלוטין מהשיח הציבורי .

מולנו במו“מ עם הפלשתינים חוזר הריטואל הישן. הצוות הישן של יאסר ערפאת, פת“ח חוץ במלוא הרכבו ומשמעותו השלילית. אותם הטכניקות של וויכוח מייגע על פרטים שאינם חשובים אלא לצורך דחיקת ישראל לפינה כסרבנית שלום. התעקשות מוחלטת על זכות השיבה שממילא תכשיל את כל “פריצות הדרך” ותהפוך את כל ההישגים לבטלים וקהילייה בין לאומית מלאת אינטרסים וחסרת מודעות שהסכסוך הוא על זכות ההגדרה העצמית של היהודים למדינת לאום משלהם מפני שהיהודים עצמם לא העלו את הסוגיה עד כה.

בכל המובנים חזר הסכסוך בינינו לפלשתינים לנקודת המוצא של ערב אוסלו משל לא למדנו דבר ורק התגלגלנו אחורה.