על ספרו של מעוזיה סגל “עדויות מגובה החול”
על ספרו של מעוזיה סגל “עדויות מגובה החול”
|
למעוזיה יש אפילו הסבר …: “…בתפקידי האחרון בשירותי הסדיר, לפני שנפצעתי במובלעת הסורית, הייתי מפקד כיתה – התפקיד הקרבי הבכיר ביותר שמילאתי בצה”ל. איני מתיימר להבין בטקטיקות ובאסטרטגיות, לקבוע מי אשם ובמה; אין לי הכלים לדעת מהו הקריטריון לקרב מוצלח או לכישלון צבאי צורב. אני משמש בספר הזה עט נובע לליבם ולנפשם של חברי לגדוד ולחטיבה ומתאר את האירועים מנקודת מבטו של החייל ושל הקצין, מגובה החול ומעומק השוחה”.
לקראת יום כיפור תשס”ח יצא לחנויות הספרים ספרו החדש של מעוזיה סגל “עדויות מגובה החול”. הספר עוסק בעיקר בקרב של גד’ 890 “בחווה הסינית” במלחמת יום הכיפורים, ובמידה פחותה יותר בשאר קרבות יחידות חטיבת הצנחנים 35 באותה מלחמה.
לפי דבריו של מעוזיה סגל עצמו, הספר החל כניסיון לספר את סיפורה של הפלוגה של מעוזיה, פלוגה ב’ מגדוד 890, אך מעוזיה מצא לנכון להרחיב את היריעה.
מעוזיה סגל עשה עבודה מצוינת בהבאת עדויותיהם של הלוחמים. הספר נאמן לכותרת שלו: “עדויות מגובה החול”. עדויות הלוחמים מדברות בעד עצמן והקורא מרגיש את ערפל הקרב ורואה את רסיס התמונה המצטייר בעיני הלוחמים ברגע הקרב עצמו: הפחד, חוסר האונים, והבילבול מחד, ומאידך ערכי הרעות והגבורה. כל לוחם ממוקד במטרים הספורים שמסביבו, אינו רואה ואינו מבין את התמונה הגדולה יותר, את הקונטקסט.
הבעייה העיקרית שאני רואה בעדויות הלוחמים היא שמעוזיה לא טרח להפריד בין עדויות חדשות, אותן הוא גבה לצורך הכנת ספרו, לבין עדויות ישנות שהוא העתיק ממקורות אחרים. מובאים בספר דבריו של המח”ט, עוזי יאירי. עוזי יאירי נהרג בשנת 1975, ולכן ברור שדבריו לא נאמרו בפני מעוזיה. מהיכן, אם כן, לקח מעוזיה דברים אלו? ומה עם הדברים המיוחסים ליצחק מרדכי? האם הם תוצר של ראיון “טרי” שערך מעוזיה או גם הם ממוחזרים, ואם כן, מהיכן?
בניגוד למאמץ הרב שהושקע בעדויות הלוחמים המובאות בספר, ושערכן רב מאד, מעוזיה סגל לא הצליח, וכנראה שגם לא התאמץ יתר על המידה להבהיר לקורא את הקונטקסט הכללי. לזכותו של מעוזיה יש לציין שגם רוב אנשי גדודו לשעבר, גדוד 890, מקפידים מאד לשמור מרחק בטוח מידיעת העובדות לאשורן. למעוזיה יש אפילו הסבר מנומק (עמ’ 18) כהאי לישנא: “…בתפקידי האחרון בשירותי הסדיר, לפני שנפצעתי במובלעת הסורית, הייתי מפקד כיתה – התפקיד הקרבי הבכיר ביותר שמילאתי בצה”ל. איני מתיימר להבין בטקטיקות ובאסטרטגיות, לקבוע מי אשם ובמה; אין לי הכלים לדעת מהו הקריטריון לקרב מוצלח או לכישלון צבאי צורב. אני משמש בספר הזה עט נובע לליבם ולנפשם של חברי לגדוד ולחטיבה ומתאר את האירועים מנקודת מבטו של החייל ושל הקצין, מגובה החול ומעומק השוחה.”
אכן, זכותו של כל סופר לקבוע את גבולות ספרו ולא לחרוג מגבולות אלו, ובגבולות שמעוזיה קבע לעצמו הוא עשה עבודה טובה מאד. הנימוק שלו, לעומת זאת, לוקה קצת בחסר. מקריאת הספר ומחקירה עצמאית שניהלנו, חברי ואני ב”פורום”, עולה שלא רק מעוזיה אינו טקטיקן ואיסטרטג, אלא גם יצחק מרדכי, עוזי יאירי, דב תמרי, אברהם אדן, שמואל גורודיש וחיים בר לב לא היו טקטיקנים ואיסטרטגים דגולים. אם כך, בפראפראזה על מאמר חז”ל, “במקום שאין אנשים השתדל להיות איש”, הייתי מייעץ למעוזיה: במקום שאין טקטיקנים ואיסטרטגים וגו’, וד”ל. ההבדל בין מעוזיה לששת האישים האחרים שהזכרתי בהמשך המשפט, הוא שבניגוד לראשון, ששת האחרונים קיבלו משכורת מהמדינה כדי להיות טקטיקנים ואיסטרטגים. ממעוזיה נדרש ב- 1973 בסך הכל להיות מומחה בהפעלת נשקו האישי, ולהיות בעל כושר גופני מעולה. אני בטוח שהוא היה. גם יצחק מרדכי ועוזי יאירי היו ב- 1973 מומחים בהפעלת נשקם האישי ובעלי כושר גופני, אלא שהם לא היו לוחמים מהשורה אלא מפקדים, ובתור שכאלה, היתה מוטלת עליהם אחריות, בין השאר, גם לנשק המסייע ברמת הגדוד והחטיבה. שניהם מיהרו לאזור “החווה הסינית” ולא שכחו לקחת את נישקם האישי, אך השאירו משום מה את ערכות הקישור הארטילרי הגדודית והחטיבתית. טעות מחפירה שלא נופלת בחומרתה ממצב היפותטי בו הלוחם מעוזיה (או כל לוחם אחר) היה משאיר במרש”ל את נשקו האישי ויוצא לקרב בלעדיו.
בעמוד 20 בספרו, כותב מעוזיה רשימת שאלות קשות שמעסיקות מאז הקרב אותו ואת חבריו לפלוגה, לגדוד ולחטיבה: “האם היה הקרב נחוץ? האם מפקד האוגדה ברן וסגנו דוביק תמרי ידעו מהו היקף המשימה? האם ידעו מהו סדר הגודל של הכח המצרי במתחם החווה? איך קרה שגדוד המרגמות החטיבתי ומחלקת המרגמות הגדודית נשארו הרחק מאזור הלחימה? מדוע לא ניתן סיוע ארטילרי במהלך הקרב? מדוע לא אושר לצנחנים להיחלץ משטח ההריגה עוד בשעות החשיכה? האם מח”ט חטיבת הצנחנים, עוזי יאירי, קיבל את המידע המודיעיני הנחוץ טרם הקרב? האם ידע שסדר הכוחות המצרי גדול הרבה יותר מכפי שאמר לו ברן? מה הוא הבין בדיעבד?”
אכן רשימת נכבדה של שאלות קשות. השאלות מעסיקות כבר למעלה משלושים שנה את מעוזיה וחבריו, אך את המאמץ האינטלקטואלי הדרוש למציאת תשובות לשאלות אלו, מאמץ הכרוך גם בכאב רגשי ללוחמים שהיו שם, לא היו מעוזיה וחבריו מוכנים להשקיע. אנו, חברי ה”פורום”, עסקנו בכך באינטנסיביות רבה מאז מאי 2004. לדעתי, מצאנו מאז תשובות לכל השאלות הקשות שהעלה מעוזיה, אך מעוזיה ורוב חבריו ביקשו מאיתנו באדיבות להסירם מרשימת התפוצה של ה”פורום”. בהמשך אנצל במה זאת כדי להשיב בתמציתיות לשאלותיו של מעוזיה, אך לפני כן עלי להוסיף עוד תיקון שיבוש קטן.
בעמוד 20, בהמשך לרשימת השאלות הקשות, כותב מעוזיה: “…מייד לאחר שהסתיימה המלחמה…איש מאתנו לא דיבר על הקרב; איש מהחיילים לא העלה בדעתו לעסוק בשאלות כאלה. עסקנו בעיקר בליקוק פצעים וב”להמשיך הלאה וקדימה”. …”.
לא מדויק! ידוע לי היום על שני לוחמים מחט’ 35 (ואולי היו עוד) שכן עסקו כבר אז באותן שאלות. סג”מ חזי דחבש, מ”מ 1 מפלוגה ב’ בגד’ 890, וסמ”ר (מ.) אורי מילשטיין מפלוגת החר”פ החטיבתית, שמונה לפני כן באופן לא רשמי ע”י רפול כ”היסטוריון של הצנחנים”. כתוצאה מעיסוקם באותן שאלות קשות הם הועפו מהגדוד והחטיבה ע”י המג”ד שלאחר מכן נהיה הסמח”ט, יצחק מרדכי (זאת, ע”פ עדותם).
וכעת לשאלות הקשות:
- האם היה הקרב נחוץ?
הקרב היה נחוץ במובן שהמשימה שהוטלה על גד’ 890, דהיינו פתיחת צירי “טרטור” ו”עכביש”, הייתה נחוצה. אילו לוחמי גד’ 890 היו מצליחים לכבוש ולהשתלט על העמדות המצריות שחלשו באש על צירי “טרטור” ו”עכביש”, היה לכך השפעה חיובית מאד על המשך הלחימה בחזית הדרום. מאידך, בצורה שהוטל גד’ 890 לקרב, לא היה לו סיכוי לבצע את המשימה. במובן זה, הקרב לא היה נחוץ: קרב כושל אף פעם אינו נחוץ, כי הבעייה שאותה הוא נועד לפתור נשארת לא פתורה. בהמשך היום ולמחרתו מצאה האוגדה פתרון אחר לאותה בעייה.
- האם מפקד האוגדה ברן וסגנו דוביק תמרי ידעו מהו היקף המשימה?
מפקד האוגדה וסגנו קיבלו ממפקדת החזית, בצהרי ה- 16.10.73, פקודה להרחיב את ה”מסדרון” ולפתוח את צירי “עכביש” ו”טרטור” לתנועת כוחותינו. במובן זה, היקף המשימה היה ברור. מה שלא היה ברור הוא סדר הכוחות המצרי החוסם את שני הצירים הנ”ל (על כך בסעיף הבא). יתר על כן, לוח הזמנים שבו נדרשה אוגדה 162 לשנות את תוכניתה, היה לא ריאלי בעליל (שעות ספורות). אוגדה אינה מסוגלת לבצע שינוי משימה בזמן כל כך קצר באיכות הנדרשת. מי שהטיל על אוגדה 162 את המשימה בלוח זמנים כל כך קצר (גורודיש ובר-לב) עשה שגיאה מקצועית מממדרגה ראשונה (המשימה המקורית הייתה של אוגדה 143, בפיקודו של שרון. בר-לב וגורודיש היו צריכים להוסיף כוחות לאוגדת שרון ולא להטיל את המשימה על אוגדה אחרת, אך בשלב זה נוצר כבר חוסר אמון בין שרון למפקדיו, ועל כך בהמשך). לוח הזמנים הבלתי אפשרי הזה גרם בהמשך להכנה הגרועה של התוכנית ע”י אוג’ 162, ובכך, בעקיפין, חרץ את גורלם של לוחמי גד’ 890.
- האם ידעו [ברן ותמרי] מהו סדר הגודל של הכח המצרי במתחם החווה?
התשובה לשאלה זאת היא לב לבו של כל הסיפור. התשובה החד משמעית היא: הם לא ידעו, והם היו צריכים ויכולים לדעת. גם באוגדה השכנה, אוגדתו של שרון, שלחמה באותו מקום יום קודם לכן לא ידעו והיו צריכים ויכולים לדעת. תשובה זאת מחייבת דיון קצת יותר מעמיק.
תוכניות המתקפה המצריות התבססו על מעבר (לפי לוח זמנים מפורט) של דיוויזיות החי”ר, ויצירת מגננים דיוויזיוניים בצורת חצאי עיגול ברדיוס של כ- 10 ק”מ מנקודות החצייה (ראה ספרו של דני אשר: “לשבור את הקונצפציה”). בשלב ראשון כל חייל חי”ר מוציא את את החפירה שלו וחופר לעצמו שוחה עמוקה. בהמשך מעבים את המיגנן, מוסיפים שריון וארטילריה, מוסיפים בחלק מהמקומות גדרות תייל ושדות מוקשים, אבל קודם כל וראשית לכל – השוחה האישית.
בגיזרת איסמעיליה פעלה דיוויזיית חי”ר מס’ 16. תוכניות הצליחה של המצרים היו ידועות לצה”ל. היה ידוע שדיוויזיה 16 תתפוס מרחב של בערך 10 X 20 ק”מ מול איסמעיליה, בגדול זה ה”ביצה” הענקית של מתחם “מיסורי”, מזרחה משם עד ציר החת”ם (“פוטון”), דרומה עד האגם המר, וצפונה עד …(לא חשוב לענייננו). כשיצחק מרדכי מספר לכולם שהוא לא ציפה להיתקל במתחם דיוויזיוני, זהו כמובן קישקוש. הוא סומך על האינטליגנציה הנמוכה של קוראיו או שומעיו, ועל כך שהם לא מבינים מה זה בדיוק “מתחם דיוויזיוני”, אבל זה נשמע כמו הרבה מאד חיילים, בטח מעל ומעבר ל- 4 הפלוגות של גדוד 890. האמת היא כמובן שכל אחד בצה”ל ידע איפה נמצאת דיוויזית חי”ר 16. ז”א – ידעו בגדול – מול איסמעיליה. לעומת זאת, ידיעה בקטן, דהיינו איפה נמצאת השוחה האישית של אחמד ואיפה השוחה האישית של מוחמד, את זה כמובן המצרים לא תיכננו מראש לפני המלחמה, וצה”ל לא ידע עד סוף המלחמה. האם אפשר היה לדעת? התשובה המפתיעה רבים היא – כן! מתצלומי אוויר. הנה למשל:
.
.
זהו קטע מתוך המערך המצרי ב”טרטור 42″, המערך שעליו התרסק גדוד 890. (הקווים הכתומים הם תוספות שלי, תצלומי שאר המערך התפרסמו ב”פורום” שלנו לפני למעלה משנתיים). בקטע זה, שצולם ב- 15.10.1973, ז”א יום וחצי לפני הקרב של גד’ 890, נראית כל שוחה! יתרה מזאת, בין השוחות עובר קו בהיר, זהו שביל דריכות רגליים המעיד שהשוחות כבר קיימות באותו מקום מזה כמה ימים. חיל האוויר הוציא במלחמה בין גיחת צילום אחת לשתי גיחות צילום לגזרת התעלה כל יום! התמונות היו בתל נוף, אך לה הגיעו לכוחות הלוחמים. למה? התשובה שלי היא: כי זה לא היה מספיק חשוב למפקדים. אף אחד מהם לא חשב שהוא חייב לדעת היכן נמצאים המערכים של חיילי דיוויזיית חי”ר מס’ 16. בכנס של אמ”ן במלאת 20 שנה למלחמת יום הכיפורים סיפר יהושע שגיא, מי שהיה במלחמה קמ”ן אוגדה 143, כיצד הוא הזמין לקראת מבצע “אבירי לב” סט של פוטוסטאטים למבצע, וקיבל טנדר מלא פוטוסטאטים…מלפני המלחמה. הסיפור שלו הסתיים בנקודה זאת. הוא לא פירט למה הוא לא התעקש שישלחו לו שוב פוטוסטאטים, והפעם מעודכנים, לשם שינוי. הוא לא סיפר למה הוא לא הלך לאריק שרון, הפך שולחן ודרש הליקופטר להגיע לתל-נוף כדי שהוא בעצמו יפקח ויבדוק שיהיו בידיו הפוטוסטאטים הנכונים. למה? כי אף אחד לא חשב שתצלומי אוויר מעודכנים זה מספיק חשוב. זחל”מים היו חשובים, אז יחידות גנבו זחל”מים זו מזו כדי להיכנס לקרב. גשר היה חשוב, אז קציני מילואים אילתרו גשרים משרידי גרוטאות שצה”ל פסל לשימוש והכינו גשר. תצלומי אוויר? ההנחה (השגויה!) הייתה שאפשר להסתדר בלי זה. התוצאה הייתה שאריק שרון לא ידע לפני הכניסה לקרב על המערכים המצריים לאורך ציר “טרטור”, באזור “טרטור 42” ובאזור “טרטור 43”. מערכים אלו היו קצהו של המתחם הדיוויזיוני של דיוויזיה 16. אילו הוא היה יודע, הוא היה יוזם קרב סדור לכיבושם. במקום קרב סדור המתאים לכיבושו של מתחם חי”ר מחופר, נשלחו יחידותיו בזו אחר זו להיתקל ולהתרסק על אותם 2 מתחמים: קודם פלוגה ב’ מגד’ 407, אחר כך 8 הזחל”מים של נתן שונרי, ולבסוף גדוד הטנקים של עמי מורג. התוצאה: ציר “טרטור” נשאר חסום, וציר “טרטור” היה הציר שבו תוכנן לעבור גשר הגלילים. יתרה מזאת, בגלל חוסר ידיעתו, שידר שרון במהלך כל הלילה למפקדת החזית אופטימיות משוללת יסוד לגבי סיכויי ההגעה של הגשר לתעלה, ורק בבוקר הבין שהוא עומד בפני שוקת שבורה. זאת הייתה כנראה הסיבה למשבר האמון בין מפקדת החזית לאריק שרון, שבגללה החליטו במפקדת החזית (החלטה שגויה!) להעביר את המשימה של פתיחת הצירים לאוג’ 162. גם באוגדה 162 לא היו פוטוסטאטים מעודכנים, וגם שם לא חשבו שפוטוסטאטים אלו הכרחיים לניהול קרב כנגד מתחמי חי”ר מחופר, ואת התוצאה קוראים בכל עמוד בספרו של מעוזיה.
עכשו צא וחשוב: אילו היו מפקדי גד’ 890 מעיינים בתצ”א שחלק ממנו מובא כאן למעלה, מזהים את 2 המערכים, הולכים בנחת עד למרחק בטוח של 500-800 מ’ מאותם מערכים, מורידים עליהם ארטילריה כמו שכתוב בספר “תורת הקרב חלק א’ – התקפה” ואז ממשיכים להסתער ולכבוש אותם – איך היו נראים פני הדברים?
וכמו כן, אמור מעתה: לא אגף של דיוויזיה, אלא אגף של מתחם גדודי, של גדוד חי”ר פשוט ורגיל מדיוויזיה 16, חיילים ללא תואר וללא הדר, הביסו את גדוד הפאר, חוד החנית של צה”ל, גדוד 890. הסיבה היא שאלו היו חפורים, איש-איש בשוחתו, ואלו נתקלו בהם בהליכה בשורה ישרה, המנוגדת לתו”ל של צה”ל, בשטח הפתוח, שטח ההשמדה המתוכנן של המיתחם, ולא השכילו להפעיל אש סיוע לא לפני ההתקלות ולא אחריה.
- איך קרה שגדוד המרגמות החטיבתי ומחלקת המרגמות הגדודית נשארו הרחק מאזור הלחימה?
גדוד המרגמות החטיבתי לא אמור היה לעלות יחד עם גד’ 890, אלא קיבל פקודה מהמח”ט עוזי יאירי להישאר במרש”ל (לא ברור אם פקודה זאת הייתה יוזמה של עוזי יאירי או פקודה שהוא עצמו קיבל). הגדוד קיבל פקודה להגיע לחווה הסינית רק לאחר שהקרב הסתיים, ב- 17.10, כמתואר נכון בספרו של מעוזיה בעמ’ 297, אך האמת היא שלא חסרו בגזרת הלחימה גדודי ארטילריה שיכלו לסייע לגדוד 890.
לא ברור מדוע לא נלקחו המרגמות האורגניות של גד’ 890. ייתכן ולא היה מקום במטוסים שלקחו את הגדוד.
הבעייה הקשה יותר היא שלא נלקחו ערכות הקישור, דהיינו הקש”א וחולייתו, והמס”ח והמפקדה שלו. על כך בשאלה הבאה.
- מדוע לא ניתן סיוע ארטילרי במהלך הקרב
התשובה לכך היא שניתן סיוע, אך הוא היה בד”כ לא יעיל בגלל חוסר מקצועיות בהפעלתו. כאמור, הקש”א והמס”ח הושארו במרש”ל. לגבי המס”ח, ידוע לנו מעדותו של יעקב צור (המס”ח) שזה לא היה בטעות אלא בהחלטה מודעת (ושגויה מאד לפי כל קנה מידה) של עוזי יאירי. יעקב צור התווכח איתו וניסה לשנות את ההחלטה, אך עוזי יאירי היה איתן בדעתו.
כאשר הצנחנים הגיעו למפקדת אוגדה 162 הם דרשו לקבל קש”א (במקום זה שהם השאירו במרש”ל). הבאת קש”א הייתה כרוכה בעיכוב של שעה בתחילת המבצע (לדעתי, הערכה אופטימית ולא ריאלית). לא ברור של מי ההחלטה לא להמתין, אם של עוזי יאירי או של מפקדי אוג’ 162. מפקד הסיוע של אוג’ 162, אל”מ גרניט, טען שעוזי יאירי לא היה מוכן להמתין, ק. האג”ם של החטיבה, גיל דוד טען שהאוגדה לחצו עליהם לא להמתין ולצאת לדרך. בין כך ובין כך הצנחנים יצאו, מתוך אמונה (שהתבדתה בהמשך) שהם מסוגלים להפעיל ארטילריה בנוהל “קצין חי”ר מטווח”. צריך להיות דילטנט מהמדרגה הראשונה בשביל לחשוב שקצין חי”ר מטווח יכול להחליף קש”א או מס”ח שזה מקצועם. בהפעלה הראשונה התברר לצנחנים שהם מתקשים להבחין בין נפילות שלנו ושלהם, והסיוע הארטילרי לא הופעל, למרות שיחידות האש עמדו בסביבה ויכלו לפעול. בהמשך היום נעשו מספר נסיונות ספוראדיים להפעיל אש ארטילרית. חזי דחבש, למשל, שכח קטן בפיקודו “נתקע” כמה עשרות מטרים מהשוחות המצריות, הפעיל בהצלחה אש ארטילרית לסירוגין כדי למנוע מהמצרים להסתער לכיוונו. גם היחידות שפעלו לחילוץ (“במבה”, גד’ 100, יקי חץ) הפעילו ארטילריה.
התשובה הנכונה איפוא היא: מה שמנע הפעלה מסיבית של ארטילריה הייתה חוסר מקצועיות בהפעלתה. חוסר מקצועיות זה נבע מהשארת בעלי המקצוע במרחב שלמה, והשארת בעלי המקצוע במרחב שלמה נבעה גם היא מחוסר המקצועיות של עוזי יאירי ויצחק מרדכי, ואי הבנתם את החשיבות של הבאת הקישור הארטילרי.
- מדוע לא אושר לצנחנים להיחלץ משטח ההריגה עוד בשעות החשיכה?
בסמוך למועד יציאתם של הצנחנים למשימה, שלח מפקד האוגדה ברן מחצית מפלוגת הסיור “במבה” לסיור לאורך ציר “עכביש”. “במבה” סיירו ודיווחו שהציר פתוח. מדיווח זה הבין ברן שאת גשר הדוברות הוא יכול לשלוח דרך ציר “עכביש” בלילה, ושינה את משימתו של גד’ 890 לסיור משני צדדיו של ציר “טרטור”.
לאחר שהצנחנים נתקלו במערך המצרי מצפון ל”טרטור 42″, לקח להם זמן להבין עד כמה קשה מצבם, ומטבע הדברים, לתמונת המצב לאשורו לוקח זמן לחלחל במעלה מידרג הפיקוד. כך קרה שבשעה 04:05 של ה- 17 לאוקטובר, למעלה משעה אחרי שהאיגופים מפלוגות יקי ומרגל נשברו, עדיין פינטזו עוזי יאירי, אדן וגונן על השלמת המשימה באמצעות כל מיני כוחות דמיוניים שיבצעו כל מיני איגופים שונים ומשונים. בשעה 04:12 דיווח אדן לגונן שהוא עוזר לצנחנים עם טנקים. הכוונה הייתה כנראה לגדוד 100 שנכנס לקרב רק שעה יותר מאוחר, עם אור ראשון. בשעה 04:20 סיפר גונן לעוזי יאירי (ככל הנראה מהרהורי ליבו) שהמצרים בורחים.
רק בשעה 04:22, הבין כנראה אדן שהצנחנים לא יצליחו להשלים את משימתם לפתוח את ציר “טרטור”, וביקש מגונן לפנות את הפצועים ולשנות את משימתם של הצנחנים להגנה על ציר “עכביש” מהמקום אליו הגיעו (דהיינו מאזור “טרטור 42”). חמש(!) שעות מאוחר יותר, בשעה 09:49, אישר גונן לאדן להתמקד בהגנה על ציר “עכביש”, לפחות מ”עכביש 50″ מזרחה. “עכביש 50″ נמצאת כ- 3 ק”מ דרומית ל”טרטור 42” (ראה קטע מפה בהמשך). באותו שלב כבר הסתיימה פרשת גדוד 100, והצנחנים, או ליתר דיוק מי שיכול היה מביניהם כבר פינו את עצמם לתעלת ההשקייה. זה רק מראה עד כמה לא הבינו בפיקוד ועד כמה לא הצליחו להבהיר באוגדה את מצבם האמיתי של הצנחנים. (כל הנ”ל מתוך יומן המבצעים של פיקוד דרום).
מכל מקום, דבר אחד ברור: כוונת הדרג הפוקד הייתה לפתוח ולהגן על צירים מסוימים. בהתחלה אלו היו צירי “עכביש” ו”טרטור”, אח”כ רק “טרטור”, ולבסוף רק “עכביש”. פקודה לפתוח או להגן על ציר היא פקודה הגיונית מבחינה טקטית. לא מפקד אוגדה ולא מפקד פיקוד לא קובעים למג”ד ברזולוציה של 500 מ’ היכן לפרוס את כוחותיו. אם יצחק מרדכי הבין שאסור לו לסגת אפילו מטר אחד ועליו לפרוס את כוחותיו באמצע המישור, ללא שום תוואי קרקע הגיוני, זאת שגיאה.
.
.
- האם מח”ט הצנחנים, עוזי יאירי, קיבל את המידע המודיעיני הנחוץ טרם הקרב?
אף פעם, אף מפקד, לא מקבל את כל המידע המודיעיני שהוא צריך. חלק מאמנות הפיקוד הוא להסתדר עם מידע חלקי ולמצות מידע מתוך רסיסי מידע. בכל אופן, עלינו להבחין בין כמה מדרגות:
מדרגה ראשונה של מידע היא המדרגה שבכוחה היה להפוך את הקרב מקרב היתקלות לקרב סדור. בשביל זה הוא היה צריך לקבל תצ”א מעודכן שבו הוא היה רואה את המערכים המצריים שחלשו על ציר “טרטור” מצפון. כפי שכבר ציינו, תצ”א כזה לא היה בידי אף אחד ממפקדי האוגדות בפיקוד דרום, וזהו עוד אחד מאותם מחדלים שהפכו את המחיר במלחמת יום כיפור לכה כבד.
מדרגה שניה של מידע היא המדרגה שבזכותה הוא היה פורס את הכח שלו אחרת, ונע בתנועה מאובטחת, כפי שמתחייב מתורת הלחימה של צה”ל. מדרגה זאת היא המידע שאי שם לאורך הדרך, בנקודה לא לגמרי מזוהה, ממתין לו מתחם אויב חפור (בניגוד לקומץ ציידי טנקים). מידע זה הובא בוודאות לידיעת עוזי יאירי ע”י מפקדי יחידת הסיור שפעלו שם יום קודם לכן, נתן שונרי ומיכה קפוסטה (לב ארי). שניים אלו היו מבחירי הסיירים של צה”ל. עוזי יאירי בחר להתעלם ממידע זה ולסמוך בעיניים עצומות על המידע (השגוי) שסופק לו ע”י מפקדת האוגדה (שכאמור, לא לחמה שם יום קודם, ולא היה לה מספיק זמן לאסוף מידע).
מדרגה שלישית של מידע, היא אינטואיציה כללית, שצריכה להיות לכל מפקד. באותו מקום שאליו הוא נשלח, לחמה יום קודם אוגדה שכנה, ונכשלה במשימתה. מן התבונה היה לפחות לנסות להבין מדוע אלו נכשלו ולמה הוא אמור להצליח, ולכל הפחות לנקוט בצעדי זהירות מתחייבים כמו תנועה מאובטחת.
- האם ידע [עוזי יאירי] שסדר הכוחות המצרי גדול הרבה יותר מכפי שאמר לו ברן?
כאמור לעיל, הוא קיבל את המידע משניים מבחירי הסיירים של מדינת ישראל, ובחר להתעלם ממנו.
- מה הוא [עוזי יאירי] הבין בדיעבד?
כנראה לא הרבה. אינני פסיכולוג ואינני מתיימר להיות כזה, אך ברור לי שלאחר כישלון כ”כ קולוסאלי, מנגנוני ההכחשה וההדחקה עובדים שעות נוספות בניסיון לייפות או להעלים את המציאות. דבר אחד ברור: עוזי יאירי הבין שהקרב היה כישלון. יצחק מרדכי טוען עד היום שהקרב היה הצלחה מטורפת. אינני יודע אם יצחק מרדכי מתעלם מהעובדות או שהוא מבין בצורה צינית ומחושבת שאפשר לבצע מניפולציה של האמת ולהיבנות מכך. הניסיון שלו כפוליטיקאי גורמים לי לחשוד שהאפשרות השנייה היא הנכונה, אך אינני בטוח במאה אחוזים.
לגבי עוזי יאירי, והדגמה כיצד עובדים מנגנוני הכחשה, כדאי לחזור ולקרוא את דבריו בע’ 384-386 בספרו של מעוזיה (אם כי כפי שציינתי בתחילת דברי, אינני יודע מה מקורם של הדברים ואינני משוכנע בנאמנותם למקור). עוזי יאירי מכה שם על חטא שואל את עצמו אם היה יכול לעשות זאת אחרת. אף אחת מהאפשרויות שהוא הציג שם, איננה הסיבה האמיתית לכישלון, ולא לקולוסאליות של הכישלון. הסיבות האמיתיות הן התעלמות ממידע שהגיע אליו, והשארת הקישור הארטילרי במרש”ל. האפשרויות שהוא מעלה הן כולן מהסוג שאפשר היה לטפוח לו על השכם ולמלמל: “זה בסדר עוזי, זה בסדר, אף אחד לא היה יכול לעשות את זה יותר טוב…”. אחרי ככלות הכל, תפקידה של הנפש הוא בראש ובראשונה להגן על הגוף המאחסן אותה. אפילו אצל עוזי יאירי ז”ל.
זהו. זאת ההתרשמות שלי מהספר של מעוזיה. ספר חזק מאד, וטוב שנכתב. מה שיש בו – יש בו, מה שאין בו – ימשיכו אחרים. הספר מן הסתם יעורר מחדש את העניין בפרשה זאת, וטוב שכך. מגוון העדויות הרחב מן הסתם יעורר שוב וביתר שאת שאלות כואבות נוספות כגון רצח שבויים, ושאלת הצל”שים המפוברקים שהפורום התחיל לחקור ושהעדויות הכתובות בספר אינן מצדיקות.
תודה למעוזיה.