במאמר הפותח את הסדרה הזאת יצאתי מתוך ההנחה הכי בלתי מסתברת, והיא שהחיילים החטופים אכן בין החיים. כעת אני חוזר אל קרקע המציאות, אל האפשרות היותר מסתברת: שהם אינם בין החיים.

ביום 7.7.2008 פירסמה הממשלה הודעה בדבר שחרור אסירים לבנונים 13.07.08, אשר זה לשונה:

הודעה בדבר שחרור אסירים לבנונים 13.07.08

ביום 29.6.2008 החליטה הממשלה לאשר את המתווה להסכם שחרורם של החיילים הישראלים החטופים בלבנון על פיו יוחזרו החיילים החטופים אהוד גולדווסר ואלדד רגב וישוחררו ללבנון סמיר קונטאר וארבעה לוחמים בלתי חוקיים לבנונים הנמצאים בידי ישראל, כמפורט ברשימה הר”מ.

השחרור יתבצע החל מיום רביעי, ה-16 ביולי 2008.

בשאלות ניתן לפנות למוקד טלפוני במחלקת חנינות

במשרד המשפטים   02-6466801/2/3/4

בין השעות 9:00 – 16:00.

בהמשך להודעה מפורטים גם שמות המשוחררים הנוספים.

ארבעת מספרי הטלפון, אגב, לא עונים (בדקו וטקבקו, בבקשה).

לפי מה שפורסם, הגופות תובאנה למעבר ראש הניקרה, ולאחר הזיהוי תימסר הודעה למשפחות, אשר תבואנה להתייחד עם יקיריהן, וישראל תמשיך בביצוע העיסקה, דהיינו תשחרר את סמיר קונטאר, ואת שאר המשוחררים והגופות שישראל התחייבה להחזיר תמורת החטופים שלנו.

כאן אני בא עם הצעה שרבים וטובים לא יאהבו: להשיב לנסראללה כגמולו – על המגרש שלו, ובשיטותיו-הוא.

לפי ההסכם, כנאמר בהודעה הנ”ל, “יוחזרו החיילים החטופים” אהוד גולדווסר ואלדד רגב וישוחררו ללבנון סמיר קונטאר וארבעה לוחמים בלתי חוקיים לבנונים הנמצאים בידי ישראל, כמפורט ברשימה הר”מ.

לצורך פרשנות ההסכם הייתי נזקק לעקרונות הפרשנות המקובלים בדיני החוזים. אני מניח שלעניין פרשנות החוזים אין הבדל בין הדין הישראלי לבין הדין הלבנוני, ולבין כל דין אחר.

לפי עקרונות הפרשנות המקובלים כל מונח שבהסכם מתפרש, כל עוד אין כוונה אחרת משתמעת, כמשמעותו בלשון בני-אדם.

מה זה “יוחזרו החיילים החטופים”?

כפשוטו: גם “יוחזרו” וגם “החיילים החטופים”.

ואם לגבי ה”יוחזרו” אפשר עוד להתווכח, אבל יחד עם “החיילים החטופים” אין מקום לשום ספק: לא מדובר על החזרת גופותיהם של החיילים החטופים, אלא על החטופים עצמם.

כאשר נסראללה התמקח אתנו על העיסקה, הוא לא הציע לנו חיילים חיים (כי אין לו), וגם לא גופות (כי זה היה דופק לו את העיסקה). הוא נתן לנו לשגות בתקווה, אבל, להבדיל ממפעל-הפיס, שמוכר לנו בפירוש רק את הציפיה, התקווה, הסיכוי, לא זה מה שנסראללה הציע לנו.

ובלשון דיני החוזים, הוא לא הציע תמורה מסויימת.

התקווה לקבל את חיילינו חיים, הניעה אותנו לקבל את העיסקה, אבל לא עליה הוסכם, אלא על החזרת החיילים החטופים.

אם נסראללה היה מציע לנו רק מידע על גורלם, תמורת מחיר כזה-וכזה – או שהיינו מסכימים, או שלא היינו מסכימים, הכל תלוי במחיר, אבל לא זו ה”סחורה” שהוא הציע לנו.

לו הייתה הממשלה שועה לעצתי, היא הייתה אומרת לו, לנסראללה, שק בתחת. אנחנו לא משלמים דבר על חתולים-בשק, אבל היא לא שעתה לעצתי, וכעת נשאלת השאלה מה עושים אם תתגלה האמת המרה.

אכן, כאשר כרטיס-הפיס לא עולה בגורל, אתה לא יכול להגיד רגע-רגע, לא קיבלתי את התמורה, משום שה”תמורה” לכספך לא הייתה הזכייה, אלא רק הסיכוי לזכייה, אבל אם נסראללה היה מציע לנו רק את ה”סיכוי”, העיסקה לא הייתה נחתמת.

לכן, אם יתברר כי הגופות שתיבדקנה הן אכן של שני החטופים, צריך להגיד לנסראללה זה לא נקרא “להחזיר את החיילים החטופים”. כיוון שאתה לא מספק את התמורה – קח את הגופות חזרה.

בדיני החוזים זה נקרא כשלון התמורה.

כמובן שעם החזרת הגופות לנסראללה ההסכם בטל, סמיר קונטאר וחבריו חוזרים לכלא, ו-200 הגופות חוזרות לעמיעד.

אכן, זה כואב. כואב מאוד למשפחות לראות את יקיריהן חוזרים לידי האוייב, אחרי שהם היו בטווח-נגיעה, אבל גם במקרה הזה הן נמצאות במצב יותר טוב משהיו לפני כן, כי הן עברו ממצב של אי-וודאות למצב של וודאות.

ואחר כל הדברים האלה, אם נסראללה ירצה לקבל תמורה סבירה על הגופות – אפשר לדבר גם על כך, אבל נקודת המוצא והמסר לנסראללה ולכל העולם יהיה שאנחנו לא פחות חכמים, לא פחות מתוחכמים ולא פחות ממזרים מחסן נסראללה.