ב”ה

משפט גרינוולד/קסטנר – פרשת קורט בכר

קורט בכר עלה מהר בסולם הדרגות הנאצי, מרוצח זוטר לארכי-רוצח. דרגתו המכניסה ביותר היתה בתפקידו כראש “המחלקה הכלכלית” – המחלקה הממונה על שוד היהודים – חיים ומתים –

“המחלקה הכלכלית” היתה תואר ימרני, או אולי הומוריסטי, לגרמנים שהועסקו בעקירת סתימות הזהב ממליוני שנים של יהודים מומתים, בגֵז שערן של מליוני יהודיות בטרם הומתו, ובמשלוח גלילי השיער לבתי חרושת גרמניים למזרנים; בעיבוד שומן-גוום של היהודים המתים לסבון רחצה, ובפיתוח שיטות עינויים יעילות יותר, כדי לאלץ את היהודים הממתינים למותם לגלות היכן הטמינו את שארית רכושם” (גזר הדין בטריבונל הצבאי הבינלאומי בנירנברג. “כחש”)

קורט בכר, המליונר, כבעל חוב ליהודים, היה ל”ציונים” נכס שיסולא רק בפז, והמימסד הציוני הבין זאת, כי לא היה דבר  שהאנשים האלה הבינו טוב יותר מכסף.

כמו כן, שתיקתו של קורט בכר היתה יקרה אף מפז. ועל כן נשלח קסטנר, שהיה גם הוא עצמו בעל ענין, להציל את בכר מחבל התליה בנירנברג.

במשפט גרינוולד, ששמואל תמיר הפכו עד מהרה למשפט קסטנר, נשמעו הדברים הבאים:

“… קבלתי מברק מגנרל טיילור (התובע האמריקני הראשי במשפטי נירנברג). את ההוצאות בנירנברג ושכר טרחה שילם לי בית המשפט הבינלאומי. בקשתי ראיון אצל מר דוד בן גוריון, הראיתי לו את המברק ושאלתיו מה עלי לעשות. הוא יעץ לי לנסוע. ישבתי עם אנשי המחלקה המדינית ונציגי מוסדות אחרים של הסוכנות (היהודית) לראות איך לנצל את הנסיעה הזאת לצרכים פוליטיים שונים. הסוכנות נתנה לי כסף להוצאות הנסיעה”. (עדות קסטנר במשפט ה”דיבה”, שהגיש המימסד נגד גרינוולד)

בהמשכו של המשפט קורא שמואל תמיר את סיום הצהרתו בשבועה של קסטנר, שנשלח לבית המשפט בנירנברג:

“לא יכל להיות ספק שבכר נמנה עם אותם מנהיגי הס.ס. המועטים מאד בעלי אומץ-הלב להתנגד לתכנית ההשמדה של היהודים ולנסות להציל חיי אנוש… בהיותי במגע אישי עם בכר מיוני 1944 עד אפריל 1945, אני מבקש להדגיש, על בסיס של ידיעה אישית, שקורט בכר עשה את כל אשר לאל ידו להציל בני אנוש חפים מפשע מהזעם של המנהיגים הנאציים… לפיכך, אפילו הצורה והבסיס של המשא ומתן שלנו יכל להיות ראוי להתנגדות רבה, מעולם לא הטלתי ספק אף לרגע בכוונות הטובות של בכר… לדעתי, כאשר משפטו יובא לשיפוט על ידי שלטונות בעלות הברית או השלטונות הגרמניים, ראוי קורט בכר להתחשבות הרבה ביותר.

“אני מוסר הצהרה זאת לא רק בשמי, אלא, גם בשם הסוכנות היהודית והקונגרס היהודי העולמי”.

על החתום:

רודולף קסטנר, פקיד הסוכנות היהודית בג’נבה, לשעבר יו”ר ההסתדרות הציונית בהונגריה 1945-1943, נציג הג’וינט בבודאפשט.

וכך ניצל קורט בכר

“קסטנר פנה אלי כנציג של מספר ארגונים יהודיים בינלאומיים חשובים. למיטב ידיעתי הגיע קסטנר לנירנברג כעד מתנדב לטובת אלוף-משנה של הס.ס.  קורט בכר… קבלתי רושם ברור שביקורו נועד אך ורק לסייע לבכר. עד לבואו של קסטנר היה סיכוי רב ביותר שבכר יישפט על ידינו.

“כתוצאה מטענותיו וממאמציו של קסטנר לטובת בכר, החלו רבים מאנשי הצוות שלי להתייחס אל בכר באהדה גוברת, ואישית, יצאו מגדרם לעזור לו בכל דרך אפשרית.

“כך, הבחנתי בהזדמנויות שונות בשיחות ידידותיות, אם לא חמות, התנהגות, שלגבי הצוות שלי היתה חסרת תקדם ומנוגדת להוראות, במידה שהדבר נגע לאנשי ס.ס. כשחקרתי לסיבותיה של התנהגות כל-כך בלתי נאותה זו, הוסבר לי, שמקרה זה חייב חריגה מן הנוהל המקובל.

“היה זה המקרה הראשון והיחיד שהוגשה לנו עדות לגבי קצין ס.ס. בכיר – שבכר, אישית, סייע בהצלת חייהם של רבבות יהודים… תוך הסתכנות אישית גדולה, ותוך בצוע מעשים שהיתה בהם הקרבה, אם לא גבורה…

“שחרורו הסופי של בכר… נגרם אך ורק כתוצאה מטענותיו והפצרותיו אלו של קסטנר ומן התוכן של הצהרתו בשבועה. תצהירו של קסטנר היה הגורם העיקרי, אם לא היחיד, שקבע את החלטתנו לשחרר אותו”  (וולטר ה. ראפ, סא”ל בצבא האמריקני, יועץ משפטי למחלקת המדינה, ראש מדור העדויות בועדת פשעי-המלחמה בנירנברג; סגנו של טיילור, הקטיגור הראשי במשפטי נירנברג)

בזכות הממסד הציוני יכל בכר להנות מן המליונים ששדד מן היהודים שהשמיד. קורט בכר היה ל”אחד מאישיה החשובים של גרמניה המערבית (“גרמניה האחרת”), נשיא של חברות רבות ועמוס לעייפה באותות כבוד.

“בין העסקים הרבים שהוא מנהל – גם מכירת חיטה לממשלת ישראל…. ” (בן הכט, “כחש”)

הצלת קורט בכר היתה רק פרט במערכת הפשעים של רודולף קסטנר בשליחות המימסד הציוני, כשהפשע הגדול מכולם היה – הובלת יהודי הונגריה כצאן לטבח.

שמואל תמיר אסף חומר רב שיספיק להרשעתם של קסטנר ושולחיו, במשפט שיגיש נגדם. דאגה אחת היתה לו – שלא יקרה דבר לקסטנר, כי הוא העד המרכזי שלו לעשיית צדק עם הממשל.

ידיד של תמיר צפה ש:

“משפט קסטנר שני לא יתקיים לעולם. דברים רבים מדי כרוכים בו; אנשים רבים מדי, ייפגעו. והן כה קל למנעו. מות תמיר, או מות קסטנר – היא התרופה למחצית צרותיה של ממשלת ישראל”.

קסטנר נורה, נפצע, הובהל לבית החולים, טופל, יצא מכלל סכנה, מצבו השתפר והלך. לאחר שיפור מתמיד במצבו במשך עשרה ימים, חל לפתע שינוי. “הודעה של בית החולים העירוני אומרת כי במצבו של רודולף קסטנר ‘חל מפנה לרעה’. ד”ר קסטנר מאמת את דברי ההודעה… הוא מת ביום 15 במרץ, 1957” (כחש, בן הכט)