לקראת עיסקת גלעד שליט: עוד נתגעגע לעיסקת ג’יבריל!

זה היה די צפוי: הממשלה השתפננה, רוב השרים שעמדו להתנגד לעיסקת גולדווסר-רגב-קונטאר לא היו מוכנים לאבד נקודות בדעת-הקהל, ואם היו מקרים גבוליים – הם נמסו מול דבריו המרגשים של הרמטכ”ל, רא”ל גבי אשכנזי.

 

אבל טרם הספיק הדיו להתייבש על החלטת הממשלה, וכבר שככה האופוריה, והחלו העכברים לברוח מהספינה הטובעת, או, לפחות, לצאת בגילויים והאשמות.

 

עופר דקל, הרוח החיה בסיפור הזה, שליח מטעם הממשלה, לא בא אל שולחתו עם ההסכם שגיבש, אלא רץ ישר אל המשפחות. נו, וכאשר המשפחות כבר תוכנתו, מי יעז לגרום להם עגמת-נפש על עגמת-הנפש, מנת חלקן זה שנתיים?

 

והעיתונות – שלל האשמות על שיצאה “כאיש אחד” להגן על העיסקה, אולי כגילוי של מצפון רע על התנגדות לעיסקאות קודמות מהסוג הזה.

 

מצפוני נקי

 

אני מצפוני נקי. אמרתי כי תמורת שבויים חיים אני מוכן להיות נדיב מ”הממוצע הרב-שנתי לעונה זו”, אבל תמורת גופות אני מוכן לתת הרבה פחות מאחרים.

 

אמרתי כי לפני שנכנסים למו”מ עם חסן נסראללה יש לשאול אותו מה יש לו להציע לנו, ואם ימאן – לומר לו שק-בתחת.

 

אמרתי אל תחששו מה”חזרה לחיק הטרור” של המשוחררים.

 

אמרתי ואמרתי, ואין האובה שמוע.

 

עכשיו, אחרי שהסכמנו לתת את מה שנתנו תמורת שתי גופות, אך טבעי הוא שהחמאס ימשיך להעלות את המחיר הנדרש תמורת גלעד שליט החי.

 

להזכירכם: בתחילה החמאס דרש שחרור אסירות וקטינים – אולי כמה עשרות בלבד – תמורת גלעד. אחר כך הוא דרש 450, כולל מרואן ברגותי, היום הוא דורש 1000, כולל הנ”ל, ומחר הוא ידרוש יותר, ומבחינתו – בצדק, כי הוא נותן לנו אדם חי.

 

את עיסקת ג’יבריל היינו רוצים לשכוח

 

היום אנחנו אומרים עיסקת ג’יבריל הייתה חד-פעמית, ולא נחזור אליה, אבל שכנענו (אם בכלל) רק את עצמנו.

 

אנחנו יכולים לרקוד טאנגו עם עצמנו עד אור הבוקר, אבל את הבטן הרכה כבר חשפנו, לבלי-שוב.

 

ישנו “סיפור סיני עתיק” (חה”כ זהבה גלאון לא אוהבת אותו) על זקנה שנקרתה בדרכו של גדוד חיילים, ואמרה לעצמה: אם אתנגד להם, זה לא יעזור לי, כי הם רבים וחזקים. לכן עדיף לי להסכים וליהנות.

 

ממשלת ישראל סוגרת רגליים, אבל זה לא יעזור לה. בסוף היא תיאנס ותסבול, ואם לא די בכך – גם יגידו עליה שהיא זונה.

 

במאמר המחבלים המשוחררים “יחזרו לחיק הטרור” – הכצעקתה? שאלת-תם אמרתי, בין השאר (ההדגשות במקור):

 

כאשר נחטף גלעד שליט, והחמאס דרש תמורתו את מה שדרש (מעט מאד, בהשוואה למה שהוא דורש היום), הייתי מסתכן ומציע לאיסמעיל הנייה – עם תהודה כלל-עולמית – שכרור של 5,000 אסירים, לפי בחירתנו, בתנאי שישיב בחיוב תוך חצי שעה, ואם הוא היה מסכים הייתי מנחית עליו, בו-בלילה, 100 אוטובוסים עם כל ה”סחורה” הזאת – שייחנק איתה. לדעתי הוא היה מקבל את זה בחירוק-שיניים, ולהבא הוא היה נזהר מאד שלא להתחיל איתנו.

 

כמובן שאם הוא היה דוחה את ההצעה, או אומר אנחנו לא רוצים 5,000 אסירים, אנחנו רוצים את מרואן ברגותי, אנחנו לא הפסדנו דבר, והוא יצא רע מאד מול העולם כולו.

 

 

 

ואנחנו אפילו הרווחנו, כי הראינו שאנחנו נותנים לא מתוך כניעה ללחצים אלא משום שאנחנו מרגישים את עצמנו מספיק חזקים. שאנחנו הקובעים אל כללי המשחק.

 

אבל בסאגה הזאת של פדיון-השבויים, אין שגיאה שיכולנו לעשות – ולא עשינו.

 

ולכל אלה שתקפו בעבר – ותוקפים היום – את עיסקת ג’יבריל אומר בריש גלי: חכו-חכו, אנחנו עוד נתגעגע לעיסקה הזאת.

 

בעיסקת ג’יבריל נתנו 1,150 אסירים תמורת 3 חיילים חיים (חזי שי, יוסף גרוס, נסים סאלם), קרי: 383 ושליש אסירים תמורת חייל חי. אין לי ספק שתמורת גלעד החי נשלם יותר מ-383 ושליש אסירים, אבל החשש שלי הוא שנשלם עבורו יותר מאשר עבור שלושת חיילינו אשר נפדו בעיסקת ג’יבריל.

 

הניחוש שלי, נכון להיום (3.7.2008) הוא 1151 אסירים תמורת גלעד שליט, ואולי אף יותר. זה יהיה המחיר אם אהוד אולמרט ושות’ ימשיכו לעשות שרירים.

 

________________

 

חידון קימקא, יולי 2008, נושא פרסים: כמה תעלה לנו עיסקת גלעד שליט?