מדוע רק ברירת מחדל?
מדוע רק ברירת מחדל?
|
מזה כשנה מאז פורסם הדו”ח הראשון בדבר התכנות מותם של שני שבויינו שבידי החזבאללה.
מה, כעת, ממש לקראת קיום העסקה ניזכרים ראשי שרותי המודיעין בישראל לטרפד את העיסקה בהכרזת השבועים כחללים? העיתוי מלמד על רצון לטרפד את העיסקה כמובן. והאהודים א’-ב’, היכן היו הם כל אותה השנה ומדוע ניזכרו לזגזג בגורלם של החטופים דווקא כעת? ברווזים צולעים הרי כבר אמרנו.
מזה שבוע ומחצה מתפלפלים קברניטינו הכושלים אהוד א’ ואהוד ב’ בנושא החזרת השבויים המוחזקים בידי החיזבאללה, גולדווסר ורגב.
נדנדת ההחלטות הסותרות בענין שחרור חיילינו משך השבוע האחרון מעידה על מבוכה ויותר מכך חוסר כושר החלטה מובנה בידי אלו האוחזים בקרנות מנעמי השלטון. הפחד מטעות אשר בעיקרו הינו לגיטימי הפך לחרדה חסרת שליטה בידי אלו האמורים להחליט.
צודקים כל אלו הטוענים כי יש לסלקם מהשלטון לאלתר ואסור לתת כושר החלטה בידי ברווזים צולעים כאהוד א’-ב’ אשר האחד חשוד בפלילים סידרתי, השני עומד להיות חשוד בפלילים ושניהם יחדיו כישלונרים סידרתיים חסרי מוסר ועכבות. מצבם הפלילי והציבורי משתק כושר החלטתם ויותר מזאת מביאם לקבלת החלטות שגויות ונילעגות.
ברי הוא כי המחיר הנידרש על ידי המיזבאללה תמורת שחרור השבויים גובל בבלתי ניסבל. ברור הוא כי אלו הטוענים כי יש לשחרר את השבויים בכל מחיר אינם יודעים מה שהינם סחים. הרי חייב להיות גבול כלשהו למחיר שנוכל לשלם הלא כן? ולא, הבה נחזיר את ירושלים. או שמא את שיח’ מוניס. או אפשר ונענה לדרישה החיזבלונית / חמאסית הקבועה לפרק את “הבסטה” ולחזור לארצות מוצאנו. הבה נחדל עם ההבלים האלו של “כל מחיר”, התייפיפות הנפש הכרוכה בטיעון זה כבר מגעילה.
מאידך חובתנו המוסרית כלפי כל חייל וחייל היוצא לקרב כי ידע הוא שייעשה כל מאמץ סביר לשחררו במידה ויפול בשבי. הקשר הדברים כאן ונפתוליהם הינו בחוסר הוודאות לגבי מצבם של החטופים, האם חיים הם אם מתים. ובהתאמה, האם נידרשים אנו לשחרר מאות מחבלים תמורת גופות, או חיילינו החיים כמו גם הנושא המוסרי הכרוך בשיחרור סמיר קונטאר.
המחיר שישולם בכל עיסקה מעין זו יהיה השקול הסביר בין מחויבות ישראל לחייליה היוצאים לקרב בשמה לבין מחויבות ישראל לכלל אזרחיה, זקנים נשים וטף. מהו השקול הסביר? ובכן נסיבות הענין חייבות להדריך את מקבלי ההחלטות לדרך הנכונה והינן משתנות מענין לענין.
חשוב לציין בהערת אגב כי עם שוך האבק מעל נושא שחרורם של שליט, רגב וגולדווסר חייבת הממשלה ובעקבותיה הכנסת לפתור בדיון ערכי ופרגמטי כאחד תוך תהליך קבלת החלטות בענין ובכך ולצייד את מנתבי המדיניות בקווים מנחים ברורים יותר אשר יחייבו את כל הממשלות באשר למחיר שישראל תהיה מוכנה לשלם עבור שבוייה בעסקות עתידיות, יהיה זה אשר יהיה.
מזה כשנה מאז פורסם הדו”ח הראשון בדבר התכנות מותם של שני שבויינו שבידי החזבאללה. מה, כעת, ממש לקראת קיום העסקה ניזכרים ראשי שרותי המודיעין בישראל לטרפד את העיסקה בהכרזת השבועים כחללים? העיתוי מלמד על רצון לטרפד את העיסקה כמובן. והאהודים א’-ב’, היכן היו הם כל אותה השנה ומדוע ניזכרו לזגזג בגורלם של החטופים דווקא כעת? ברווזים צולעים הרי כבר אמרנו.
כמובן יודעים אנו היכן “היה” למצער אהוד א’. בשיחה עם נועם שליט אביו של גלעד (הדברים סופרו גם לעמוס הראל איש עיתון ‘הארץ’), הכריז אהוד א’ כי “אין לי חוזה שמחייב אותי לשחרר שום אזרח מהשבי”. אודי חמודי, אין לך גם חוזה על טיפשות ועדיין אתה מתבטא כטיפש מטופש. אתה מבין זאת ברוך? במקום עבודתו של אולמרט א’ לא נערך חוזה לשחרור שבויים ולכן עורך הדין הנכלולי הזה האמון, לכאורה על חוזים, לא מרגיש מחויבות לשיחרור שבויינו. ניראה כי האוויל המשריש הזה לקח ברצינות את הכרזתו בדבר “מקום העבודה” שלו, רק שם עורכים חוזים בנושאים כגון דא. בנוסף, ניראה כי אינו עומד בלחצים אפילו שוליים כפי שמנסים מקורביו לתאר. נועם שליט הוא אדם נעים הליכות אשר ניראה כי האגרסיה ממנו והלאה. יחד עם זאת איבד אהוד א’ את עשתונותיו כליל לנוכח בקשות ההבהרה של שליט בהכריזו כי ” אין לי חוזה שמחייב אותי לשחרר שום אזרח מהשבי”. הכרזה זו מלמדת על חוסר שליטה ואיבוד עשתונות כללי תחת לחץ. אפשר ועור הקרנף של אהוד א’ הינו למעשה דק כנייר מתמקמק, עובדה הממחישה שוב את סכנתו לקיום ישראל.
גם צורת המשא ומתן אשר נעשתה על ידי דקל בהכוונתו הישירה של אהוד א’ (יסלחו לי הקוראים, אך אף הזכרת השם “אולמרט” מעלה בי קבס ותיעוב) מעלה תהיות רבות. מדוע לא עומדת ישראל בנחרצות בנוגע ל”הוכחת חיים” לפני כל דיון ממצה וסופי בנוגע לעיסקה? ובאם עמדה על כך מדוע אין ידוע דבר בקרב המשפחות וכלל עם ישראל על מצבם הפיזי של החטופים? האם כיסוי האמת יעזור להתקדמות המשא ומתן או שמא משחק הוא לידי החיזבאללה ומאפשר להם לעלות את דרישות המחיר אשר מצידן ימנעו את השלמת המשא ומתן.
אותם האמונים על משאים ומתנים מכירים את המושג ‘סיכום מותנה’. אנשינו בענין המשא ומתן לשחרור החטופים ניראה ולא שמעו על כך מעודם.
במצב זה קובעים הצדדים תנאים מסוימים, יש הקוראים לכך ‘סצנריוס מותנים’ בהם מסכים צד אחד לדרישות הצד השני אך באורח מותנה החופפים לתנאי הצד הראשון ובהתמלאם ימולאו גם בהתאמה תנאי העיסקה. לא יתמלאו התנאים, תבוטל העיסקה בכל אחד משלביה.
הבה ונתאר מספר תנאים מותנים אפשריים:
1 . חזבאללה מחזיר גופות. ישראל נותנת בתמורה גופות.
2. החמאס דורש מחבלים פלסתינים ושבוייו החיים אך מסתיר מצבם של שבויינו עד קיום רגע החילופין עצמו (במעבר גבול ראש הניקרה למשל). במקרה זה ישראל מביאה את השבויים החיים למעבר הגבול אך עוצרת את העיסקה ולא מקיימת אותה במידה ובצד השני מגיעים בנינו בארונות, כאשר היא מציגה את החיזבאללה קבל עם ועולם כחבורת שקרנים. משפחות החטופים מיודעות מבעוד מועד בנוגע לאפשרות זו כולל תידרוך נאות ומוקדם של כתבי מדיה תוך שמירת סודיות עד לרגע העיסקה. בכך, חוזר המשא ומתן לנקודת ההתחלה אך הפעם מדובר על גופות ולא על חטופינו החיים על כל המשתמע מכך.
3. החיזבאללה מעביר מסמכים לגבי רון ארד המתארים כל הידוע להם לגביו. ישראל בוחנת את המסמכים ומאשרת תקינותם. לחילופין, במקביל להעברת המסמכים וכצעד בונה אמון, מעבירה ישראל את סמיר קונטאר לפיקדון בכלא גרמני ומשם ישוחרר בהתברר תאימות המסמכים או מוחזר הוא לכלא ישראלי במידה והוזמו ההנחות לגבי אוטנטיות המסמכים. סצנריו זה יבוצע ללא קשר לעיסקת גולדווסר ורגב.
4. החיזבאללה מעביר בנינו החיים למעבר הגבול לקראת החילופין. ישראל תשחרר מספר סביר של אסירים פלסתינים בנוסף ללבנונים. בעקרון ישוחררו אלו שאין דם יהודי על ידיהם.
5. החיזבאללה מצרף את מסמכי רון ארד לעסקת החזרת שבויינו החיים. סמיר קונטאר משוחרר לידי החיזבאללה במקביל או לאחר קיום העסקה בתנאים לעיל במידה ונעשה וידוי אוטנטיות שלהם. במקביל משוחררים אסירים פלסתינים כמתואר לעיל בסעיף מס’ 4.
כפי שתואר לעיל, השיקולים לקיום ‘עיסקה מותנית’ הינם פשוטים יחסית ואינם דורשים היערכות מיוחדת למעט משא ומתן מושכל. כפי המתואר בעיתונות (ותאורים אלו מטבעם חסרים משהו), הרי שהצוות הישראלי נימנע מסיכומים מותנים, נימנע מהצגת תנאים משלו והתעלם מחלופות אפשריות. הדבר אינו וודאי אך ניראה כי הקיבעון המחשבתי נימסך על פעולותיה של ישראל בענין.
ניתן לסכם את העקרונות שהובאו לעיל במשפט “יתנו-יקבלו, לא יתנו-לא יקבלו”, יש המכנים סוג עיסקה זו גם בשם ‘עיסקה פרוגרסיבית’. בצורת משא ומתן זו מעניק אחד הצדדים לעיסקה תמריצים לצד השני למלא את חלקו בעיסקה כאשר ככל שיתן יותר יקבל יותר, יתן פחות יקבל פחות.
לאור הידוע מהפרסומים כיצד ניהלה ישראל את עיסקת שבויינו גולדווסר ורגב הרי ניתן לשמוע עד לישראל את גיחוכו ולעגו של נסראללה לגבי כישורי הישראלים הנושאים ונותנים עמו מאהוד א’ ועד אחרון המתדיינים. ללא ספק בוזו של נסראללה לכישורי המתדינים מצידנו הוא גורם ישיר לעיכוב העיסקה עד הלום.
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים
http://www.global-report.net/aroll/
אהרון רול – טורונטו – 905-886-8998