חוק תכנון המשפחה – רעיון חדש

תחת הכותרת תכנון המשפחה מביאה חנה אייזנמן את מכתבה שלה מיום כ”ד בתמוז, התש”ס, לעורך הארץ, אשר זה לשונו:

“ביום שהעלה הרב הלפרט את ההצעה לחוק משפחות ברוכות ילדים, נפתחו ארובות האנטישמיות, וגשם השטנה הנשפך מאיים להטביענו.

ב”הארץ” (26.7.2000) מצהיר שוקי הנדלס, ד”ר לסוציולוגיה, כי אם החרדים בחרו, מתוך אידיאולוגיה, להיות עניים, בל נפריע להם להיות כאלה. בל נניח להם להתחמק מן האחריות לאי תכנון המשפחה ולנפילה לנטל על החברה.

אל יספרו לי, החרדים לקופה הציבורית, כי בעלי היאכטות, הוילות והבריכות בכפר שמריהו, בסביון ובצהלה מגדלים ילד וכלב, בגלל התחשבות בחברה. אילו התחשבו, באמת, בעם שריד שואה, היו מביאים לעולם עשרה ילדים, לפחות, וחשבון הבנק שלהם לא היה סובל מכך. בכספים שהם מוציאים על תענוגות, הם יכלו לפרנס אלפי משפחות ברוכות ילדים בישראל. הסיבה לתכנון המשפחה איננה אי רצונם להיות לנטל על החברה, אלא, רצונם להיות חפשיים מנטל ילדים על החיים המתוקים שלהם. דווקא אצלם, הכסף הוא מטרה, בעוד שאצל שומרי המצוות, הכסף הוא אמצעי לגידול ילדים ולחינוכם לנא מנות לעם, לתורה ולארץ.

מצוות פרו ורבו היא גם צו השעה, בעמנו הקטן, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. המשפחות המקיימות את המצווה, הן הערובה לקיום הרוחני והפיזי של העם. כל עוד לא קבלה הדיקטטורה ה”ישראלית” הכרה דה-יורה, הרי זו מדינת היהודים, שטובת היהודים קודמת בה לכל שגיון אוניברסלי, וחובתה לפרנס את ילדיה – עתידה.”

צודקת הכותבת באמרה אל יספרו לי, החרדים לקופה הציבורית, כי בעלי היאכטות, הוילות והבריכות בכפר שמריהו, בסביון ובצהלה מגדלים (רק) ילד וכלב (ואפשר להוסיף: ג’יפ 4×4 ושני חתולים), בגלל התחשבות בחברה. העדפתה של משפחה קטנה, מעוטת-ילדים, היא לגיטימית בדיוק כמו העדפתה של משפחה גדולה, מרובת-ילדים, ומי שמתיימר לגזול מעצמו את חדוות גידול הילדים בגלל “התחשבות בחברה” – קשה להאמין לו.

יחד עם זאת יש להעיר לדברים האלה: חלק מאלה המגדלים רק “ילד וכלב” אינם מצליחים להביא ילדים לעולם, למרות רצונם בכך, ומאידך חלק מאלה המביאים לעולם ילדים רבים לא עושים זאת מתוך שיקולים אידיאולוגיים או דתיים, וריבוי הילדים אצלם הוא פרי הבערות והנחשלות.

כמובן שאני, מחוסר כלים סטטיסטיים, לא יודע את התשובה לשאלה איך מתפלגות קבוצות-הקצה האלה בינן לבין עצמן ובתוכן פנימה, ומה חלקן של קבוצות-הביניים, המגדלות שניים-שלושה ילדים וקטנוע, ואיך גם הן מתפלגות בתוך-תוכן.

לד”ר הנדלס, ככל הנראה, אין חשבון עם המשפחות אשר מביאות ילדים רבים מתוך אידיאולוגיה, אלא עם אלה המביאים ילדים ללא חשבון. יש לו, ככל הנראה, חשבון עם אלה אשר רואים את הברכה באריתמטיקה של מספר הילדים, ולא בשום דבר אחר. הדברים המובאים מפיו, אגב, אינם מכוונים רק ליהודים, אלא גם לערבים (שגם הם, טרולי ספיקינג, בגדר “שמיים”), לצ’רקסים (שהם, ככל הנראה, בני הגזע הארי), ולמי לא. יכול להיות שהד”ר הנדלס טועה, יכול להיות שהוא אידיוט, ויכול להיות הכל, אבל אני לא רואה בדבריו שום “אנטישמיות” ושום “שיטנה”.

משפחה שהכסף עובד עבורה, ושני ההורים יכולים להרשות לעצמם לשבת בבית ולהתפנק בגידול הילדים – זו באמת ברכה גדולה, והלוואי שיכולתי אני להרשות לעצמי את הברכה הזאת. מאידך משפחה בה שני ההורים הם שכירים קשי-יום, אם הם מביאים ילדים רבים לעולם הם יכולים לחזור יום אחד הבייתה, ולגלות שהילדים הפכו פתיליה בוערת, ושרפו את עצמם למוות, על כל הבית ותכולתו. עוד וריאציה על הנושא “בית חם”.

מה שלי מפריע אצל הכותבת הוא הכריכה הרב-מפרקית בין “נטל ילדים על החיים המתוקים שלהם” לבין “גידול ילדים ולחינוכם לנאמנות לעם, לתורה ולארץ”, ובין אלה לבין “צו השעה, בעמנו הקטן”, וגו’: אני מכבד כל אחד מהערכים האלה, אני מודה שילדים זה הדבר הכי מתוק בעולם, אני מכיר בצורך לחנך את הילדים לנאמנות לעם, לתורה ולארץ, ואני ער לכך שעמנו הקטן עדיין מלקק, דמוגרפית, את פצעי השואה.

אבל מה הקשר? אני לא זקוק לילדים מתוקים כדי לפתור את הבעיות הדמוגרפיות של העם היהודי, ואם הייתי רוצה להיות שותף אקטיבי לפתרונן של הבעיות האלה, הייתי עושה זאת גם אם ילדים לא היו הדבר הכי מתוק שבעולם.

מי שרוצה להבטיח לזולתו “חיים מתוקים”, שישאל את הזולת מהו המתוק מבחינתו, ומי שדואג לחינוכם של ילדי ישראל, ולדמוגרפיה של עם ישראל, שיפנה אל נערי האוצר, וידרוש עידוד כלכלי למטרה הזאת. אבל לא קצבאות הילדים הנוכחיות, שהן בבחינת צחוק-מהעבודה אשר לא משיג שום מטרה (זולת שקט-תעשייתי פוליטי), אלא משהו כמו 5,000 ש”ח לחודש לכל ילד, כך שזוג הורים אשר ירצו להביא לעולם 5, 10 או 20 ילדים יוכלו להקדיש להם את כל זמנם, וגם לחסוך לעתידם של הילדים – בלי להיות טרודים בעול הפרנסה היום-יומי.

אם על זה את הולכת, חנה, אני אתך. רק תגידי לי מתי ההפגנה הקרובה מול משרד האוצר, ואני מביא לך 400,000 יהודים חילוניים. את 400,000 הדתיים – את תביאי.

יש רק קוץ אחד באליה הזאת: כל הסדר פיסקאלי כזה לא יוכל להפלות בין יהודים ללא-יהודים. זה לא פוליטיקלי-קורקט, ומדינתו של העם אשר סבל מגזענות יותר מכל עם אחר לא תוכל להביט לעולם בעיניים עם אפלייה גזענית כזאת.

מכל מקום, מי שרוצה להציע דבר כזה, אני אעמיד לרשותו את במת האתר של קימקא, אבל לא אטול חלק בדיון הזה, לא בעד ולא נגד, כי זה עניין פוליטי-פרופר, ובויכוחים כאלה איני נוטל חלק. ולענייננו: אני מוכן לדון בשאלה איך זה ישפיע על מעמדנו בעולם, אבל לא בשאלה אם מותר לנו להסתכן בבידוד כלל-עולמי.

מה אני מציע?

בתנאים הקיימים, בהם נערי האוצר לא נותנים תמריץ ממשי לריבוי הילודה – והם, כנראה, גם לא יכולים, כי הכסף בקפלן 1 לא צומח על העצים – גודלה המקסימלי של המשפחה אינו הגודל האופטימלי. אפשר לדבר על שניים, שלושה, חמישה ילדים, אפשר לדבר גם על עשרה, אבל בנקודה כלשהי המשחק הזה נגמר, ואם מביאים עוד ועוד ילדים, זה על חשבון מה שהמשפחה המצוייה יכולה לתת לכל אחד מהם, מבחינה ההשכלה, הערכים, איכות החיים וכו’.

צריכה המדינה, איפוא, לקבוע מהו מספר הילדים האופטימלי בכל משפחה. אם חנה רוצה יותר, אין לי שום בעייה, ואני מוכן לעלות איתה אל נערי האוצר, בידיעה ברורה שאת המילה האחרונה יגידו הפוליטיקאים, ולא נערי האוצר, אבל מבחינתי אין נפקא מינה בכך – העיקר שייקבע מה שייקבע.

כל משפחה תקבל תימרוץ כלכלי ריאלי ופרוגרסיבי, אשר יהיה בו כדי לעודד את המשפחה להגיע לאותו מספר ילדים, ומאותו מספר ילדים ואילך לא יינתן תימרוץ נוסף, ואולי – אני אומר זאת בזהירות רבה – ייקבע אפילו תימרוץ “נגטיבי”.

והתוצאה: אותם הציבורים אשר סובלים מעודף-ילודה – ביחס למספר האופטימלי, כאמור – יתומרצו להביא לעולם פחות ילדים, ואותם הציבורים אשר מסתפקים בילד וכלב יתומרצו להביא יותר ילדים. כך יושם קץ גם לפאניקה הדמוגרפית מול ערביי ישראל – אשר, ככל הנראה, ממילא נעים לכיוון צמצום הילודה והעלאתה של איכות החיים – וכך גם יימוג החשש שתוך כמה עשורים יגיעו החרדים לרוב בכנסת, וינהיגו לחילוניים מדינת-הלכה.

המיוחד שבדבר – בעיני גם היופי שבו – הוא השוויוניות: שוויוניות בין חילונים לדתיים, בין כיפות סרוגות לכיפות שחורות, בין יהודים לערבים, ויחד עם זה – הקץ לפאניקה הדמוגראפית.

והעיקר: איכות-חיים גבוהה יותר לכל היושבים בציון, ללא הבדל דת, מין וגזע.