המחבלים המשוחררים “יחזרו לחיק הטרור” – הכצעקתה? שאלת-תם

בתגובון למאמרי שבויים תמורת שבויים, שבויים תמורת גופות – למה ועד כמה, או: חסן נסראללה, שק בתחת! מציע לנו ידידי, עו”ד אמיר לירן, תרגיל מחשבתי בנושא שחרור אסירים עם “דם על הידיים”, כהגדרתו, כהאי לישנא:

נאמר יש לצד השני אסיר אחד, ולנו 1,000 אסירים עם “דם על הידיים”.

נאמר שאנו מסכימים להחלפת האסיר בשער החליפין הנ”ל.

נאמר שיש סיכוי של 50% שאותם אסירים יחזרו לדרך הרעה של מלחמה בישראל (דהיינו 500 אסירים).

נאמר שיש סיכוי של 50% שאותם אלו שחזרו לדרך הרעה יבצעו פיגועים ויגרמו להרוג אחד לכל פיגוע.

התוצאה שקיבלנו בשורה התחתונה 250 הרוגים משלנו עבור שחרור השבוי.

כעת השאלה הדמגוגית – האם עדיין יש לשחרר בכל מחיר אסירים עם דם על הידיים? או שמא יטען נגדי שמדובר בהרוגים וירטואליים שטרם נהרגו מול אסיר מוחשי אחד ?!

אתחיל בפיסקה האחרונה, כדי להוריד אותה מהדיון כאן, משום שהיא אינה רלוואנטית למאמר הזה, אבל, בבחינת פטור בלא-כלום אי אפשר, אומר גם על כך כמה מלים: אין דבר כזה “בכל מחיר”, ועל כך כבר עמדתי במאמר “דם על הידיים” – קשקוש מקושקש! וחזרתי על עמדתי גם במאמר שבויים תמורת שבויים, שבויים תמורת גופות – למה ועד כמה, או: חסן נסראללה, שק בתחת! תחת כותרת-המשנה בסחר-סוסים כמו בסחר-סוסים. כפי שאמרתי, שם ובמקומות אחרים, שאלת המחיר עצמו תלוייה, בין השאר, בהשקפתו של כל אחד ואחד מאיתנו, ואני, מצדי, מוכן להיות נדיב יותר בעבור אנשים חיים, ופחות נדיב באשר לגופות או למידע.

והוא הדין גם באשר ל”הרוגים וירטואליים” מול “אסירים מוחשיים”: אלף אסירים מוחשיים כנגד הרוג וירטואלי אחד – כן; אסיר מוחשי אחד כנגד אלף הרוגים וירטואליים – לא, ואיכן נקודת-האיזון – כל אחד להשקפתו.

אבל השאלה היא אם, ועד כמה, שחרורם של מחבלים יוצר הרוגים וירטואליים, או הרוגים-בפוטנציה, ועל כך ארחיב כאן.

כמבוא הרשו לי להציג שאלת-תם של מי שבאמת אינו מומחה לנושא, וכל מה שיש לו אינו אלא תחושות-בטן המלוות בספקות אין-שיעור להן. אני מצפה שיבואו המומחים-לדבר ויגידו אם אכן צדקתי או טעיתי.

אכן, הטענה הכבדה ביותר של המתנגדים לחילופי השבויים (בעיקר שבויים “עם דם על הידיים“) היא הסכנה שבשחרורם חזרה אל הטרור. במלים פשוטות: אם תמורת גלעד שליט אנחנו משחררים 1000 מחבלים, וכל מחבל “יעיף” 10 אוטובוסים, ובכל פיגוע כזה ייהרגו 50 איש, יוצא מזה ששחרורו של גלעד יעלה לנו בחצי מיליון הרוגים.

ההגזמה הזאת מבהירה את השאלה: האם הסיכון עלינו נמדד לפי מספר המחבלים המאומנים וחמושים הנמצאים בצד הפלשתיני, או באיזה “צוואר בקבוק” כלשהו, המתבטא ביכולתם המוגבלת של ארגוני הטרור להפעיל בו-זמנית לא יותר מאשר כך-וכך מחבלים, מחד, וביכולתנו למנוע את הפיגועים, מאידך.

כך, למשל, אם הארגונים הפלשתינים מסוגלים לשגר אלינו 30 טילים מדי יום, להחדיר אלי גבולינו חמישה מחבלים מדי יום ולממש רק פיגוע אחד לשבוע, הם לא יוכלו יותר, גם אם נשחרר להם 10,000 אסירים.

להערכתי שום ארגון טרור לא יכול להפעיל כמות כזאת של מחבלים, ואם המשוחררים אכן ירצו לחזור לפעילות-טרור, הם יהרגו זה-את-זה בתור על הזכות להרוג יהודים – וריאציה פלשתינית על הנושא קול התור נשמע בארצנו.

לא זו בלבד, אלא שכל אחד מהמשתחררים ירצה לשדרג את מעמדו בארגונו, בזכות שנות חייו היפות ביותר, אותן הקריב למען עמו ומולדתו, כאשר צעירים ממנו התקדמו בינתיים, בזכות האימונים והנסיון המבצעי שצברו, והם כעת “כמה כיתות מעליו”.

האם צריך דמיון עשיר וחולני כדי לתאר איזו מהומת-אללה תתרחש אצלם אם נחזיר להם אלפי מחבלים?

ומה בדבר המשאבים שיידרשו לארגוני הטרור כדי להאכיל, להלביש, להלין, לחמש ולאמן את האלפים האלה?

לדעתי הענייה, אם נפיל עליהם את הנטל הזה. הם יגידו רגע-רגע, לא בבת-אחת!

נשאלתי גם על שחרורם של מחבלים “עם דם על הידיים”, שהם-הם, לשיטתם של השואלים, המסוכנים-ביותר, “עם קבלות”. לדעתי מי שמסוכנים יותר הם דווקא הצעירים אשר נשפטו לתקופות מאסר קצרות, ומשתחררים מהכלא בגיל 20 – 25, אחרי שעברו את כל סדרות החינוך הניתנות להם ע”י חבריהם הבוגרים, בבצפר של הכלא בישראל. אלה, לטעמי, מסוכנים בהרבה מארכי-רוצח אשר משתחרר מהכלא בגיל 50 – 60, אם לא יותר, אחרי שכבר הספיק להזדקן ו”להתקרר” במשך 30 שנה, אם לא יותר, ורוצה להתחיל לחיות את חייו. לשאת אשה ולהקים משפחה, ere it is too late, בגילו.

זה מבחינתם.

ואילו מבחינתנו, לפי נתוני השב”ס, להחזיק 10,000 אסירים זה למעלה ממיליארד ש”ח לשנה. וואאאווו מה שאפשר לעשות עם סכום כזה למען בטחונה של מדינת ישראל. אפשר לפרנס מאבטחים בכל קרן רחוב (ועוד יישאר עודף!).

מכל האמור לעיל עולה שהחשש שהמחבלים המשוחררים על ידינו יחזרו ויצטרפו לחיק הטרור אך חשש-שווא הוא, ואילו תוצאות-הלוואי של השחרור הן לרעתם של ארגוני החבלה, ולטובתנו-אנו.

ואל תבינו אותי לא נכון: אני לא מציע להחזיר 10,000 אסירים תמורת גלעד שליט, וגם החמאס מספיק חכם כדי לא לקפוץ מעל הפופיק. נסראללה, אם איני טועה, דורש רק את סמיר קונטאר (ואולי עוד כמה עשרות פלשתינאים, כדי להראות שהוא דואג גם לעניין הפלשתיני), ואת מה שיש לו להציע בתמורת הוא לא רץ לגלות.

כאשר נחטף גלעד שליט, והחמאס דרש תמורתו את מה שדרש (מעט מאוד, בהשוואה למה שהוא דורש היום) הייתי מסתכן ומציע לאיסמעיל הנייה – עם תהודה כלל-עולמית – שחרור של 5,000 אסירים, לפי בחירתנו, בתנאי שישיב בחיוב תוך חצי שעה, ואם הוא היה מסכים הייתי מנחית עליו, בו-בלילה, 100 אוטובוסים עם כל ה”סחורה” הזאת – שייחנק איתה. לדעתי הוא היה מקבל את זה בחירוק-שיניים, ולהבא הוא היה נזהר מאוד שלא להתחיל אתנו.

כמובן שאם הוא היה דוחה את ההצעה, או אומר אנחנו לא רוצים 5,000 אסירים, אנחנו רוצים את מרואן ברגותי, אנחנו לא הפסדנו דבר, והוא יצא רע מאוד מול העולם כולו.

ומה בדבר “קלפי המיקוח”, תשאלו, ואני לכם אשיבה: כיוון שאנחנו מחזיקים כ-11,000 אסירים ביטחוניים, עדיין היו נותרים לנו כ-6,000 “קלפים” כאלה, אשר די בהם לשנים רבות קדימה.

אם אנחנו מחזיקים כל כך הרבה קלפים, מדוע לא להשתמש בהם? האם אנחנו צריכים לחכות עד שהקלפים שבידינו ישלימו את ריצוי מאסרם, ונצטרך לשחררם ללא תמורה (ע”ע עובייד ודוראני)?

ולסיום, גילוי נאות: אין לי שום קרוב-משפחה הנמצא בשבי האוייב, וכן אין לי שום קרוב-משפחה אשר נהרג או נפגע בפיגוע טרור.

_____________ 

עוד על שחרור אסירים בדרך מינהלית: הבושות הולכות ורבות, ומשרד המשפטים ממשיך ושותק