ב”ה

 

 

בעיית הפליטים – “פאטריוטיות” כפויה “ברוח ובדם”, ויצירת עתודות ל”פליטוּת” נצח.

 

 

“….. על כל צעד ושעל מצאתי את ‘הגאון היוצר’, שיד לו בכל ויד כל בו. מבורסה עד אש”ף. מוכר מניות בבקר ואת מולדתו אחר הצהרים, ובערב, אם נותר בו עוד כח, הוא משנס מותן ויוצא להגן על זכותם של מבקשי נפשו ליטול אותה ממנו…. “  (גוסטב הנדריקסן למרדכי ניסן, “נתיב”, אלול התשנ”ה)

 

 

 

במשך עשרות השנים, בהן “דואגים” עמוס עוז וחברים, ל”פליטים” המסכנים, הם לא עשו למענם דבר. כל מעייניהם היו נתונים לתקיפת “מדינת ישראל”, ה”אחראית” ל”בעיית הפליטים”. בכך הצטרפו, וליתר דיוק, הובילו את מחנה האנטישמיות הבינלאומית, שעיקר עניינו היה לקַבע את ה”בעייה”, לשַמר את האומללים במצבם ולהפכם לחיות טרף. ה”פליטים” משמשים תירוץ נוח, רווי שטניות, להמשך רדיפת היהודים, עד קץ כל הימים. הדברים שאמר בזעם, ב-1958, ראלף גאלוביי, על מדינות ערב, חלים במלואם על המתכסים באיצטלה הומנית ושוחרת זכויות האדם, מסוג שונאי ישראל כמו עמוס עוז.

 

“המדינות הערביות אינן רוצות לפתור את בעיית הפליטים. הן רוצות להשאיר אותה כפצע פתוח, כעלבון לאומות-המאוחדות, וכנשק נגד ישראל. השאלה אם יחיו הפליטים הערבים, או ימותו, חשובה בעיני המנהיגים הערבים, כקליפת השום” (1958, ראלף גאלוביי, מה שהיה מנהל ססו”ת).

 

במקום שידרשו מכל העולם – מזרח ומערב – שחובו לעם היהודי לא יכוסה לעד (עד יום הדין הגדול והנורא), לדאוג לאותם “פליטים” – למשל, לכפות על מדינות ערב לקחת, סוף סוף, את שלהם, הם אינם פוסקים מליזום “פתרונות”, שיביאו להשמדתנו!!

 

 

שקר הוותק והבל הפליטוּת

 

 

 

במושבה העברית, ראשון לציון (שנוסדה ב-1882), משכו אליהן “40 המשפחות היהודיות”, שהתיישבו שם, “למעלה מ400 משפחות ערביות”, כבר ב-1889, רובן “בדווים ומצרים”. הללו “סופם שכיתרו את המושבה”, ב”כפר הפורח עכשו”, שלפני ייסודה של ראשון לציון, היה “חורבה עזובה” בשם סרפנד”

 

 

 אוכלוסיית מחנות הפליטים כיום מורכבת מחלכאים ונדכאים מכל מדינות ערב, המגיעים למחנות באדיבות הארגון הנאצי אונר”א, ושם הם מקבלים לחם, נשק וחינוך לרצח העם היהודי.

 

ה”פליטים” המקוריים, שהיו שמחים להשתקם ומרוצים לקבל אזרחות במדינות שהייתם, מהן היגרו לארץ ישראל, כבר הלכו, ברובם, לעולמם.

 

אין בעולם שקר גדול משקר הוותק של ה”פליטים” בארץ ישראל!! גם אילולא היו לנו העובדות ההסטוריות, וידיעה מדוייקת על ההגירה המאסיבית של ערבים לארץ ישראל, דווקא לאחר שהחלה שיבת ציון הנוכחית, הרי די להסתכל בבתוליה של הארץ הזו, כדי לדעת, שלערבים מעולם לא היתה כל זיקה כלשהי אליה, עד שהגיעו היהודים ובעלוה, כדת משה וישראל!

 

 

“…. למשל, במושבה העברית, ראשון לציון (שנוסדה ב-1882), משכו אליהן “40 המשפחות היהודיות”, שהתיישבו שם, “למעלה מ400 משפחות ערביות”, כבר ב-1889, רובן “בדווים ומצרים”. הללו “סופם שכיתרו את המושבה”, ב”כפר הפורח עכשו”, שלפני ייסודה של ראשון לציון, היה “חורבה עזובה” בשם סרפנד”

 

(א. דרויאנוב, כתבים לתולדות חיבת ציון ויישוב ארץ ישראל [אודיסה, תל-אביב, 1919, 1925, 1932] כרך 3, עמ’ 67-66 [18 בדצמבר 1889] מאת י. גרזובסקי [ראשון לציון] אל י. אייזנשטאט [ברזילי], ראה פרקים 11,10. גם אצל נ. מנדל – הערבים והציונות – ..מביאה פיטרס ב”מאז ומקדם”).

 

 

כידוע, לבריטים היה התירוץ הבריטי לסגירת שערי ארץ ישראל בפניהם של היהודים, בעיקר בימים בהם הם נטבחו במליוניהם באירופה, “כושר הקליטה”. מנסיוננו הרב עם שונאי ישראל, מבית ומחוץ, מוכרת לנו היטב שיטת הוצאת שקרים מן הכח אל הפועל, בכח!

וכך, כאשר היהודים בארץ ישראל יצרו את כושר הקליטה, הכשירו אדמות לחקלאות, ויצרו מקומות עבודה, דאגו הבריטים לנהירה ערבית לארץ, לתפוס את “כושר הקליטה” – את מקומות העבודה. והנה, שוב “אזל” כושר הקליטה, של יהודים, כמובן.

 

קטעים מן המחקר של ג’ואן פיטרס –

 

הערבים הנכנסים בצורה זו יספקו עד מהרה את כל הדרישות לפועלים נוספים… ולפיכך לא ישאירו מקום, למעשה, בקטיגוריה של העובדים לעולים יהודים מחוץ לארץ ישראל.

                                                             (דין וחשבון וועדת החלוקה לארץ ישראל 1938)

 

אם ימנעו את כניסתם של אנשים שונים מעבר הירדן, ושל חורנים… תהיינה יותר הזדמנויות לפועלים יהודים? האם זו טענתך?

                                              (חבר בוועדה המלכותית לארץ ישראל אל עֵד בישיבות, 1936)

 

…. מסתבר, שדי בכך, שימשיכו בנוהג הנוכחי, שלפיו מנכים אותו ממכסות העובדים (היהודים, ח”א), אף ששיטה זו גורמת עוול מסוים למהגר היהודי מחוץ לארץ, שאת מקומו תופס התייר הנדון.

                                                                        (דין וחשבון ועדת הופ-סימפסון, 1930)

 

הפאראדוכס בדו”ח הופ-סימפסון, על פי פיטרס, הוא בכך, שאותו דו”ח עצמו המתאמץ כל כך ליצור את המיתוס של ערבים שנותרו “עקורים” ו”חסרי קרקע” בגלל היהודים, מזים את עצמו בנתונים ובגורמים הסותרים המופיעים בו ומפריכים את אותו מיתוס עצמו.

 

הדו”ח לא רק מודה בעובדה ש“מנהגם הנוכחי” של פקידים בריטיים הוא – לעצום עין מראות את אלפי המהגרים הערבים לארץ ישראל המערבית, להוציא מקרים “מנקרי עינים” ביותר, אלא אף מציין, שההגירה הערבית הלא-חוקית, מהווה עוול, נגד היהודים המבקשים לבוא לארץ. וכך מופיעים הדברים בדו”ח ב-1930:

 

“במקום שהמקרה מנקר עינים, ודאי שצריך היה לגרש. במקרים שאין בהם כדי לנקר עינים, במיוחד, ובמקום שאין התנגדות לאיש המסוים, מספיק, מן הסתם, לקיים את הנוהג הנוכחי ולנכותו ממכסת העובדים (היהודים), אף ששיטה זו גורמת מידה של עוול לעולה היהודי מחוץ לארץ, שמקומו נתפס על ידי התייר הנדון”.

 

וה”תיירים” האלה הגיעו באלפיהם, יום יום, מן המרחב הערבי. ואותו פאטנט ממשיך לעבוד, כבר עשרות שנים, באיכלוס מחנות ה”פליטים”, ע”י אנשי החמאס של אונר”א!

 

 

מכשיר יעיל להשמדת עם

 

 

“אחרי מלחמת ששת הימים, למרות העובדה שישראל הצילה את עצמה מאבדון ולמרות העובדה שהערבים לא גילו שום סימן שהם מוותרים על כוונתם לחסל את המדינה היהודית, לא עבר יום, בלי שאיזה שהוא מדינאי ישראלי (שלא להזכיר את כלי התיקשורת) יכריז על המחיר הנוסף שהוא מוכן לתת ‘תמורת שלום’ – אם הערבים אך ייאותו להעניקו” (שמואל כץ, “לא עוז ולא הדר”, 1981)

 

כידוע, יצאה פיטרס לראות בצרתם של ה”פליטים” ותוך כדי כך, גילתה את כל האמת על דבר היותם מכשיר להשמדת ישראל, לא רק בעידוד מדינות ערב וארצות הברית, אלא גם על ידי ארגון האומות המאוחדות, שתיקן לצורך המטרה החשובה הזו, הגדרה ייחודית ל”פליטים” מארץ ישראל, שאינה נוהגת בשום מקום אחר בעולם, לגבי שום ציבור פליטים אחר.

 

פיטרס הגיעה למזרח התיכון כדי לסקר את מלחמת יום הכיפורים. עם סיום המלחמה הגיעה ללבנון והצליחה לקשור קשר עם אחד המנהיגים באש”ף.. לאחר ראיון עם האיש, שעל שולחנו “היו מפות סבוכות בפירוטן, תרשימים ותכניות לפלישה לצפת שבישראל, וספר שהיה מונח פתוח על קווי האסטרגיה של אלופי צה”ל”, בקשה לבקר במחנה-פליטים..:

 

“הוליכוני בדרך עקלקלות לסייר באחד ממחנות הפליטים הדלים יותר בשוליה של ביירות”. פיטרס נדהמה לראות במה מתעסקים ילדי המחנה – ורק אז הבינה בבהירות את “אי הצדק ואת העקרוּת שב’מחנות הפליטים’ האלה”.

הילדים היו עסוקים בספירת מלאי של רובי קלאשניקוב על מדפי מחסן קטן של “אספקה לבתי חולים…”

פיטרס ממשיכה: “היתה זו שנת 1974, עשרים וחמש שנה אחרי תום המלחמה נגד הקמתה של מדינת ישראל, שמאז ניטשו עוד יותר משלש מלחמות ערביות ישראליות – והאנשים המיוסרים, הנוגעים אל הלב, עדיין היו פליטים, וכלי נשק היו התרופה הרשומה לפצעם הקבוצי. היכן היו זכויות האדם שלהם? מדוע עדיין לא שוקמו הפליטים הערבים, להבדיל מפליטים ביבשות אחרות, ועודם יושבים במחנות”?

 

פיטרס חפשה תעודות בקשר להמוני הפליטים היהודים מארצות ערב ומציינת: “לא מצאתי מאומה, או כמעט מאומה…”. ואז התחילה לעשות חושבים על ה”סיכסוך הישראלי ערבי, ואף העמיקה חשוב, לאחר שמצאה כי למען ה”פליטים” הערבים נתייחדה הגדרת “פליט”, שאינה דומה, כלל וכלל, להגדרה המקובלת…. ועל זה כבר דברנו…

 

איפה ואיפה – אז מה חדש?

 

“השלמה מצטברת עם מכות, עם השפלות ועם סטירות לחי, הופכת במרוצת הזמן לנורמה בעיני העם. הכניעות הפוליטיות לאמריקנים במלחמת יום הכיפורים ואחריה, התפארותו של הממסד הישראלי אחרי כל כניעה וויתור, כאילו היה בכך משום נצחון והצלחה, נטעו ללא ספק בלבבות רבים מעם ישראל ערכים מעוותים, ערכים הדומים מאד לערכי ההשלמה עם ‘הגורל היהודי’, מורשת הגלות” (שמואל כץ, שם) 

נסיים את הפרק המתומצת הזה בקטעים מתוך ספרו של שמואל כץ – “לא עוז ולא הדר” –

 

כץ מביא את דבריו של ההסטוריון נורמן פודהורץ:

 

“מה כינוי אחר אפשר להצמיד לפלג מחשבה המייחד את היהודים כעם היחיד בעולם, שאיננו זכאי לזכויות המוכרות באופן אוניברסלי ביחס לשאר העמים?

“כל העמים זכאים להגדרה עצמית לאומית; כאשר היהודים נוטלים זכות זו לעצמם, הם מבצעים פשעי גזענות ואימפריאליזם. שאר כל האומות זכאיות להגן על עצמן מפני התקפות בנשק; כאשר מדינה יהודית מגינה על עצמה, הרי זו תוקפנות. ב-35 (?) מליונים נאמדים הפליטים שנעקרו בשל מלחמות ושאר אסונות מ-1945 בלבד, אבל, רק ביחס לשלושת רבעי המליון שנעקרו במלחמת השחרור הלאומי של היהודים, דורשים שיוחזרו למקומותיהם.

“תיאודור דרייפר מביא את דברי הכומר ד”ר דגלאס יאנג, נשיא המכון האמריקני ללימודי ארץ הקודש בירושלים, המטעים, שדרישה כזו ‘מנוגדת לכל היחס אל כל הפליטים בעולם כולו, זה עשר שנים ומעלה’, והוא מעיר: ‘יש היבט חשוד ומבשר רעות בעולם, המסכים לכלל אחד לפליטים ממדינה יהודית ולכלל אחר לפליטים משאר כל המדינות’….”