שבויים תמורת שבויים, שבויים תמורת גופות – למה ועד כמה, או: חסן נסראללה, שק בתחת!

למה ומדוע לוקחים שבויים, ומתי מבצעים חילופי-שבויים?

 

לקיחת שבויים במהלך מלחמה נועדה לפגוע באוייב, בין ע”י גריעה מהסד”כ (סדר הכוחות) שלו, בין לשימוש בשבויים כמקור למידע מודיעיני, בין למטרות אחרות.

 

כאשר המלחמה מסתיימת, כל השיקולים האלה הם נחלת-העבר, עם תקווה שלא ישוב עוד. לכן, בסוף המלחמה, “מאפסים” את הכל, ומחזירים אל ביתם את השבויים והנעדרים של שני הצדדים.

 

כמובן שבנסיבות כאלה אין שום משמעות ליחס המספרי, ולא יעלה על הדעת שצד המחזיק 5000 שבויים יגיד לצד-שכנגד, המחזיק רק שבוי אחד, אנחנו מחזירים אחד-על-אחד, ועל השאר נדבר אחרי המלחמה הבאה…

 

כך עשינו, למשל, בתום מבצע סיני, כאשר החזרנו למצרים 5,000 שבויים תמורת שבוי אחד משלנו (הטייס יונתן אטקס).

 

והוא הדין גם ב”נעדרים”, שהוא לרוב המינוח המכובס לגופות ההרוגים: כשם שלא סופרים שבויים, כך גם לא סופרים גופות, ומחזירים את הכל.

 

מתי לא לוקחים שבויים?

 

כאשר לא ניתן להפיק מהשבויים כל תועלת, והם מהווים רק נטל, אין טעם בשבייתם.

 

כך, למשל, קבוצת חיילים מצריים התועה בחולות סיני: לקיחתם בשבי לא תגרע דבר מהסד”כ, מידע מודיעיני ספק אם ניתן  לשאוב מהם, והחזקתם רק מכבידה על כוחותינו הלוחמים.

 

כמובן שגם בתור “קלפי מיקוח” ערכם שואף לאפס, כאשר מתקני הכליאה שלנו מפוצצים עד אפס מקום, ואפילו אותיות האלף-בית כבר לא מספיקות לנו עבור כל האנצארים.

 

במקרים כאלה מפרקים את החיילים האלה מנשקם, נותנים להם מים ומזון (מטעמים הומניטארים), ושולחים אותם לדרכם.

 

כמובן שאני לא מתייחס כאן לביטוי “לא לוקחים שבויים” במשמעות המצמררת, דבר שהוא פשע מלחמה לכל דבר ועניין.

 

מתי משתבשים הדברים?

 

הם משתבשים כאשר המלחמות לא נגמרות, וכאשר הצדדים למלחמה עושים גם חשבונות אחרים.

 

כך, למשל, כאשר צד אחד חוטף חיילים (או אפילו אזרחים) של הצד השני, כדי לעשות מהם קלפי-מיקוח, בידעו את רגישות הצד השני לשלום חייליו ואזרחיו. במקרה כזה אי אפשר לחכות לשלום המיוחל, והמו”מ מתנהל כסחר-סוסים לכל דבר ועניין, כאשר כל צד רוצה לתת כמה שפחות, ולקבל כמה שיותר, אבל משתדל לא למתוח את החבל יותר מדי, כדי שזה לא ייקרע, והוא יישאר עם הלשון בחוץ.

 

בסחר-סוסים כמו בסחר-סוסים

 

כאשר הולכים לקנות סוס, השאלה המרכזית, מתוך הנחה שאנחנו כבר ראינו את הסוס, ובדקנו אותו מכף-רגל ועד ראש, היא כמה לשלם עליו, ושאלת-עזר היא בכמה מוכן המוכר להסתפק.

 

והוא הדין גם בחילופי שבויים במלחמה שלא נגמרה, וכאן הציבור נחלק לשלוש קבוצות:

 

·               הקבוצה האחת היא אלה אשר נפגעו ואיבדו את יקיריהם במאבק הזה. אלה רוצים נקמה, וכשחקן-חיזוק הם מביאים, בין השאר, את הטענה שהמשוחררים “יחזרו לחיק הטרור”.

 

·               הקבוצה השנייה היא אלה אשר יקיריהם נמצאים בשבי האוייב. אלה, כמובן, רוצים את יקיריהם, ושאלת המחיר לא מעניינת אותם. הם טוענים, בין השאר, כי יקיריהם נפלו בשבי האוייב כאשר הם לחמו בשליחותה של המדינה, וזו, לטעמם, אינה יכולה להגיד רגע-רגע, אני לא מוכנה לשלם כל מחיר עבורם.

 

·               הקבוצה השלישית היא הציבור הרחב, אשר מבין כי על חילופים ביחס 1:1 אין מה לדבר, והם שואלים, במישור העקרוני, למה המצב הזה קיים, ולמה זה מובן שכנגד חייל אחד שלנו יש לשחרר יותר מחייל אחד שלהם. טוב, הם אומרים, נגיד שנים, לקראת טו באב נגיד 18, שיהיה, אבל למה, הם שואלים בתום-לב, הויכוח הוא על 400 או 500? במה זה מעוגן?

 

וכמובן שהפוליטיקאים – הם תמיד, “במקרה”, עם הקבוצה אשר עמדתה תואמת את השקפתם הפוליטית.

 

ולשאלה “במה זה מעוגן”, התשובה היא בעיקרון לפיו המחזיק בסחורה רשאי לקבוע את מחירה (ולהסתכן בכן שה”תימחור” שלו יידחה מכל-וכל).

 

ומה בדבר גופות?

 

בסיום המלחמה, כאמור, “מאפסים” את כל המונים, ומחזירים לארצם את כל השבויים והמתים, ללא חשבון, אבל, כאמור, המלחמה בינינו לבין שכנינו עוד לא נסתיימה, ואין מנוס מסחר-הסוסים ה”קלאסי”.

 

האם לתת שבויים תמורת גופות של חיילינו?

 

כאן אין מנוס מלהזכיר את צוואתה של בתיה ארד ז”ל, אימו של רון ארד, ערב מותה: לא לשחרר שבויים חיים תמורת גופת בנה, או תמורת מידע על גורלו.

 

לדעתי יש טעם רב בדברים האלה, מעבר לצד המוסרי (אשר יכול להיות שנוי במחלוקת). אם המחזיקים בשבוי משלנו  יידעו שהם יכולים לקבל תמורת גופתו את אותה התמורה שהם יכולים לקבל תמורתו חי, לא יהיה להם שום תמריץ לשמור על בריאותו ועל חייו.

 

זאת הסיבה שהחמאס שומר על גלעד שליט כעל אתרוג (כנראה), וזאת הסיבה שחסן נסראללה החזיר לנו חלקי-גופות ללא תמורה.

 

לכן, במישור העקרוני, אני נגד עסקה של החזרת שבויים תמורת גופות.

 

אמרתי במישור העקרוני, כי אם היה מדובר ב-5,000 גופות של חיילינו תמורת שבוי אחד של האוייב, הייתי מקבל את העיסקה ללא שמץ היסוס. הייתי מקבל אותה אפילו כאשר מדובר “רק” במאות גופות, וכנראה גם כאשר מדובר בעשרות, במיוחד כאשר מדובר במחבל יחיד שכבר ריצה שלושים שנות מאסר, אבל, לשמחתנו, אנחנו לא נמצאים במצב כזה.

 

עיסקת גולדווסר ורגב תמורת קונטאר

 

הנחת-העבודה הרשמית של ישראל היא שאודי גולדווסר ואלדד רגב חיים. כך צריך להיות, גם כשיודעים שההנחה הזאת עשוייה להתבדות.

 

הנחת-העבודה שלי – עם תקווה חזקה להתבדות – היא שהם אינם בין החיים. היותם חיים היא קלף-מיקוח שכדאי להשתמש בו לפני שמאבדים אותו, ואם החיזבאללה לא משתמש בקלף הזה, סביר להניח שהוא לא קיים.

 

קיימות, איפוא שתי אפשרויות: האחת – שהם חיים, והשנייה – שהם מתים.

 

אם הם חיים, הייתי, ללא היסוס, בעד החלפתם בסמיר קונטאר, ואפילו הייתי מוסיף “בונוס” נדיב, אבל, מאידך, אם הם אינם חיים, הייתי – וגם זה ללא היסוס – נגד החילופים האלה. קונטאר אחד תמורת שני חיילים חיים, זה מחיר זול; קונטאר אחד תמורת שתי גופות – זה מחיר יקר.

 

בשני המקרים לא הייתי מהסס, כי זה לא גבולי.

 

ולמי שמנסה לייחס לי “מוטות פוליטית”, אומר כהאי לישנא: ככל הנוגע לפדיון שבויים חיים אני בעד נדיבות רבה, ואפילו מופלגת, ואילו ככל הנוגע לפדיון גופות – אני בעד קפיצת-יד, ואפילו מופלגת. עכשיו תגידו מהי נטייתי הפוליטית!

 

בעיית העגונות

 

אני לא מתעלם מבעיית העגונות, ובמקרה דנן מדובר בקרנית גולדווסר, אבל במישור העקרוני אין זה משנה הרבה. אם היה מדובר במאות, או אפילו רק בעשרות עגונות, בהחלט הייתי מוכן להתגמש, ברוח האמור לעיל, אבל, כאמור, לשמחתנו אנחנו לא נמצאים במצב הזה.

 

בכל מקרה, להיות עגונה זה פחות נורא מאשר למות, ולהתיר עגונות זה פחות מאשר לפדות שבויים חיים, ולאותת למי שישבה מחיילינו בעתיד, לשמור על חייהם כעל בבת-עינו.

 

עמדות השרים

 

ומה אומרים שרי הממשלה, אשר צריכים להחליט? הם לא אומרים דברים ברורים.

 

הם אומרים “ההחלטה לא קלה”. הם אומרים “ההחלטה בעייתית”. הם “מתלבטים”.

 

ורק דבר אחד אף אחד מהם לא אומר: אם השניים חיים – אני מצביע בעד העיסקה, אם הם לא חיים – אני מצביע נגד.

 

לא הייתי דן את הממשלה ושריה לכף-חובה אם, במקרים קשים, מקרים גבוליים, הם היו מחליטים שלא לטעמי, כי בשביל זה הם קיימים, ובשביל זה הם צריכים לקבל החלטות קשות, במקרים גבוליים.

 

אבל כאן, כאמור, שום דבר לא גבולי, וצריך להגיד את זה גם לעם בציון, וגם לאוייב.

 

ואם מר נסראללה היה אומר קודם תחתמו על העיסקה, ואחר-כך, כאשר קונטאר יהיה כבר על אדמת גרמניה, אני אגלה לכם מה אתם מקבלים, הייתי אומר לו ללא היסוס: פעם אחת עשיתם לנו את זה. נטעתם בלב המשפחות תקוות-שווא, ובסוף הם קיבלו ארונות-מתים. עכשיו שקו בתחת!

 

וגם זה לא גבולי.