ב”ה

 

                                                                       ירושלים, ט”ו בסיון, התשמ”ט

                                                                                    18 ביוני, 1989

 

 

לפרופ’ אליס שלוי

 

שלום רב,

 

נתגלגל לידי מכתבך לציבור “פלך” מיום כ”ו באייר, תשמ”ט, וברצוני להגיב.

 

אני מסכימה אתך, כי “חלה התדרדרות מוסרית בקרב האוכלוסיה היהודית בארץ ישראל”. ההתדרדרות היא שלך ושל כמותך;  אילו אתם בימי השואה, כי אז אמרתם כי הפרטיזנים הינם מתפרעים, חמומי מח, הנוטלים את החוק לידיהם. עם ישראל אוהב לזרוק בפאתוס סיסמאות וקלישאות. אומרים לנו כי אין להשתמש במונחים שואה ונאצים, אלא, כאשר אנו מדברים בשואה שהביאו עלינו הגרמנים, כי אין דבר אשר ידמה לה. אך מה לעשות, והערבים גרועים מן הנאצים? הם עושים ככל יכלתם להגיע להישגי הנאצים, בטבח יהודים, אך, למזלנו, אין מידת תיחכומם מגעת לזו של הנאצים. בחיות הנאציות פעם האינסטינקט שהורה להם להגן על בני מינם. אלה דאגו לפליטיהם, גם אם אלו נותקו מהם דורות רבים לפני-כן. לא כן הערבים. בנסיונותיהם הכושלים להשמידנו, הפכו חלק מהם לפליטים. אך לא הערבים, היושבים על חבלי ארץ עצומים ועל ערימות של פטרו-דולרים, ישקמו את אחיהם, כשאלה יכולים לשמש בידיהם כלי משחית להכחדת היהודים.

 

זה מאה שנה טובחים בנו הערבים, בעיקר בילדינו, כאשר הם ישנים במטותיהם, או בדרכם לבית הספר, או, בטיוליהם ברחבי הארץ. הם עשו זאת טרם הקמת המדינה, הם עשו זאת ביתר הצלחה במדינה שב”גבולות אושוויץ”, כשהם חודרים מעבר לגבול.

לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר הציבור המסוכן הזה עבר לשליטתנו, ולכאורה, אמור היה לשלוט השקט בארצנו, קמו ממשלות ישראל, בתמיכת הציבור עליו את נמנית, והודיעו לערבים, כי התוקפנות משתלמת. הם הכריזו, כי לב ארץ ישראל, ששוחרר במלחמה שכפו עלינו המרצחים, הוא “שטחים כבושים”, אשר יחזרו לערבים תמורת “שלום”. בכך נתנו אור ירוק לערבים לפרוע ביהודים. אלה לא טומנים ידיהם בצלחת, ואמנם פורעים, בהגיעם לשיאים חדשים בימי אינתיפאדה אלה. וידיהם של חיילי צה”ל ושל אזרחי ישראל כבולות במצוות ממשלת ישראל. אותם מקרים מעטים, בהם חיילים ואזרחים מעיזים להגן על עצמם ולהשיב מלחמה שערה, מכונים על ידיכם – “התדרדרות מוסרית”. אילו חששת, באמת ובתמים למוסר, לא היית נפגשת עם נשים ערביות, אשר אינן סבורות, ולו לרגע, כי נסיונותיהם הבלתי נלאים של הערבים לרצוח את העם היהודי, כשהם שולחים לפניהם את ילדיהם, חלוצים לפני המחנה, הוא מעשה בלתי מוסרי (בלשון המעטה).

 

את מתיימרת להיות “מחנכת דתית ציונית”. איזה מחנך “דתי ציוני” יכנה את שכם, בית אל, חברון וירושלים “שטחים” ויצדד ואף יסייע למסירתם לשלטון זר, כהתרסה על הבטחתו המפורשת של הקב”ה לאברהם, ליצחק וליעקב, ובניגוד למה שלמדנו כבר ברש”י הראשון בספר בראשית.

 

כשם שעבירה גוררת עבירה, כן, ויתור גורר ויתור. המוותר על כבודו הלאומי ועל מולדתו, יוותר גם על חייו. ואמנם אנו קרבים בצעדי ענק למצב של התאבדות.

 

מונחים יפים כמו “טוהר הנשק” (מה זה?), “סובלנות”, “פלוראליזם” ו”דמוקרטיה”, הינם זרים לאופים  ולהוויתם של הערבים. ואת יודעת זאת, גברת שלווי. לכן, כאשר את מדברת על שלום ועל פשרה עם הערבים, את מטעה את תלמידותיך ביודעין! זאת אינה דרכה של מחנכת דתית.

 

                        **********************************************

 

תגובת המחנכת הדגולה היתה, שאין לה זמן לכתוב עכשו. ורק בקיצור – הפרטיזנים היום הם הפלשתינאים, והויתורים יביאו שלום…

 

ואם, הפרטיזנים היום הם ה”פלשתינאים”, אז מה אנחנו….?

 

                                                     *************************************************

 

על הגב’ שלוי

 

שלוי נמנית על אותו ציבור “תרומי”, רב-תחומי, שתארים ופרסים נקטפים על ידיהם בדרך הילוכם. להלן, על קצה המזלג, על פעלה של סמל הליברליזם, הפמיניזם וה”צומי”זם –

 

 

 

….. מעל לכל חשוב לציין כי ביה”ס דגל במיזוג האוכלוסייה הדתית עם כלל האוכלוסייה בארץ. כחלק מתפיסה זו, חל שינוי דרמתי במס’ הבוגרות המתגייסות לצבא ולשירות לאומי משתיים ב-1975 (ביניהן בתה של פרופ’ שלוי) לכל הבוגרות. ב-1991 זכה בי”ס פלך ב”פרס החינוך“.

 

…. בשלוש השנים האחרונות (מ-1997 עד יוני 2000) חזרה אליס שלוי לזירת החינוך הפורמלי וקבלה על עצמה את תפקיד הרקטור של “מכון שכטר ללימודי היהדות”, המהווה מרכז אקדמי רוחני ואינטלקטואלי של “התנועה המסורתית” בארץ. במכון לומדים קרוב ל-400 סטודנטים, מכל מגזרי האוכלוסייה בארץ, רובם עובדי הוראה בדרגות שונות ובמוסדות שונים – מבתי”ס תיכוניים ועד מכללות. כמו כן מכשיר המכון את הרבנים (גברים ונשים כאחת) עבור  “התנועה המסורתית” בארץ ומשמש מוסד בו מבלים תלמידי רבנות מארה”ב, דרום אמריקה והונגריה שנה אחת מתוך לימודיהם.

 

Ynet: “באופן אישי נמאס לי להיות דמות שנייה בחשיבותה. ההרגשה הזו התחדדה במיוחד בשמחת תורה, שם הוּדרתי מהאפשרות לעלות לתורה ולקרוא בה. ההרגשה הזו אמנם ליוותה אותי מאז שנות ה-70′, אבל היא הלכה והתעצמה ככל שהתבגרתי. התחלתי ללכת לתפילות בבית תפילה הקונסרבטיבי, אך אורח החיים שלי לא השתנה. אני מגדירה את עצמי יהודיה הלכתית, אבל ההלכה שלי היום היא ההלכה הקונסרבטיבית, שמודעת לזה שהלכה יש לפרש בכל דור”.

 

….. לאורך כל חייה שמה לה אליס שלוי כמטרה לגשר בין אנשים בעלי רקעים שונים ודעות, לקדם סובלנות הדדית ולהשכין שלום. מאז שנות ה-80 ובמיוחד מאז פרוץ האינתיפדה, אליס שלוי פעילה בנסיון לקדם הבנה בין המגזר היהודי והפלשתינאי, בתוך הארץ ומחוצה לה. ב-1998 השתתפה כמרצה במפגש בין נשים ערביות מן הארץ ומן השטחים לבין יהודיות מן הארץ ומן התפוצות. כתוצאה ממפגש זה הוקמו “בת שלום”(!) היהודי ו“מרכז הנשים”(?) במזרח ירושלים, המהווים דוגמא מובהקת של שיתוף פעולה החייב להוות יסוד לשלום בין עמים.

 

Ynet: פרופ’ שלוי: לפסול מפלגות שרוצות מדינת הלכה

קבלת פרס ישראל על מפעל חיים לא מהווה עבור פרופ’ אליס שלוי נקודת סיום. בראיון חגיגי ל-ynet היא מבטיחה שהמפכה הפמיניסטית בישראל עוד תמשיך, ושיש להילחם עוד ב”נוקשות וקשיחות הלב” של בתי הדין הרבניים בכל הנוגע לעגונות ומסורבות הגט. ואיך פותרים את הבעיות? הפרדת דת ממדינה והפרדת דת מהפוליטיקה יהיו התחלה טובה

תמר סלע

אולי מעט מפתיע לגלות, אבל המודל הרוחני של פרופ’ אליס שלוי, ממובילות המהפכה הפמיניסטית בישראל וזוכת פרס ישראל לחינוך – הם דווקא שני גברים: פרופסור זאב פאלק, ופרופ’ ישעיהו ליבוביץ. שניהם מהווים בעבורה דגם של אנשים בעלי ידע מעמיק ביהדות, בעלי אדיקות עמוקה, מחויבות מוחלטת לדת היהודית, ויחד עם זה רוחב לב ורוחב ידיעות. אולם למרות ששלוי לא מצאה דמות נשית כמודל, במידה רבה בזכותה צומחות היום המנהיגות הנשיות של הדור הבא.

 

למרות כל החוליים הרעים בחברה, והפליית הנשים שעדיין נמשכת, שלוי (80) שומרת על אופטימיות. “בעבר אי אפשר היה לחלום שמישהי תזכה בפרס ישראל דווקא על פועלה למען מעמד האישה”, היא אומרת בראיון חגיגי ל-ynet. “הזכייה בפרס מראה שהתחום הזה זוכה להכרה ציבורית והמהפכה נמשכת. הדור הצעיר עסוק בנושא, יש לו ביטחון עצמי וידע להמשיך לחתור לחברה שוויונית באמת”.

 

23 שנה עברו מאז שהקימה שלוי את שדולת הנשים בישראל, שהפכה את מעמד האשה לנושא חשוב על סדר היום הלאומי. השדולה בראשותה פעלה לחקיקה, התדיינות משפטית וחינוך, לקידום הנשים ורווחתן. בטקס הענקת פרסי ישראל שנערך היום (ג’) היא תקבל על כך את פרס ישראל בתחום מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.