לא פעם תהיתי מדוע כתבי המשפט בעיתונות אינם משפטנים בעצמם, ואני לא מדבר על הפרשנים לענייני משפט, אלא לכתבי-השטח. אלה אשר “נדלקים” על כל אמירת-אגב של שופט, ולא נותנים לקוראיהם די על הנושאים המשפטיים עצמם.

אותו הדבר קיים גם בראיונות עם משפטנים. איך יכול עיתונאי – מוכשר ככל שיהיה – לראיין משפטן בלי להיכנס לראשו המשפטי של המרואיין, בלי למעוד פה-ושם – אפילו בתום-לב?

קחו, למשל, את גאולה אבן, מגישת יומן בערוץ הראשון של הטיוי. כעיקרון אין לי טענות נגדה, כעיתונאית, אבל כאשר היא מראיינת משפטן, על עניינים משפטיים, היה רצוי שהיא תושיב לצידה איזה מראיין-אורח, אשר יעזור לה לנווט את הראיון בחלקו המשפטי המובהק.

את המכתב הזה שלחתי אליה, והוא מדבר בעד עצמו:

From: שמחה

To: yoman@iba.org.il

Sent: Wednesday, May 28, 2008 10:44 PM

Subject: לגאולה אבן

לגאולה אבן שלום,

לפני מספר שבועות ריאיינת ביומן את אחד מסניגוריו של משה קצב, נשיא המדינה לשעבר.

לקראת סוף הראיון, כאשר המרואיין הביע חשש כי עם לקוחו לא ייעשה צדק, את שאלת אותו: האם לאיציק מרדכי ולחיים רמון לא נעשה משפט-צדק?

לענ”ד השאלה הזאת הייתה לא הוגנת.

שאלה אחת במסגרת ראיון שהוא עצמו רק אייטם אחד ביומן, אינה מאפשרת דיון מעמיק בסוגייה, המצריכה, כשלעצמה, סדרה של חצי תריסר עד תריסר תוכניות בנות 50 דקות כל אחת, בלי הפסקה לפרסומות.

בוודאי שאי אפשר לעשות השוואות לשני תיקים מסויימים שנדונו בעבר.

נניח שהוא היה אומר “אכן, בשני המקרים האלה נעשה צדק, אבל …”: כמה זמן יכולת להקצות ל”אבל” הזה?

ואם הוא היה אומר “אני מודה לך על השאלה”, ומתחיל להסביר מדוע בשני המקרים האלה לא נעשה צדק – האם יכולה היית לתת לו את הזמן הדרוש לתשובה, או שהיית אומרת לו “טוב, אנחנו לא יכולים להיכנס לזה כאן”?

ואם היית “סוגרת עניין” בנקודה הזאת, הצופים היו נשארים בהרגשה שהבעת-החשש של הסניגור הייתה “חלק מהתפקיד”.

ואיך היית מנהלת את המשך הראיון אם הוא היה עונה לך שעם איציק מרדכי נעשה צדק, ועם חיים רמון לא, ומבקש להסביר את ההשלכות על המקרה שלו?

כאשר סניגור מביע, בראיון, חשש שלא ייעשה צדק עם מרשו, מבחינה עיתונאית הרי זו עובדה בפני עצמה, בלי קשר לשאלה אם הוא צודק, אם לאו. אפשר לעשות לו “חקירה נגדית” כדי להראות שהוא לא ממש חושש, כגון שיום לפני כן הוא שר שירי הלל לעשיית-הצדק במשפטים על הטרדה מינית (או כל נושא אחר, לפי העניין), אבל להכניס “בדלת צדדית” ויכוח ממנו המרואיין לא יכול לצאת אלא וידו על התחתונה – זה, כאמור, לא הוגן.

גילוי נאות: אין לי שום קשר, לא למרואיין, לא לצוות ההגנה, לא למשה קצב ולא למשפטים על הטרדה מינית – לא במישרין ולא בעקיפין.

בברכה,

שמחה ניר, עו”ד

עורך ראשי

האתר של קימקא

www.quimka.net

על המכתב הזה לא קיבלתי תשובה עד עצם היום הזה.

האם ברשות השידור לא מכירים את הפתגם errare humanum est perseverare diabolicum?