“אם כל סיבוך”
“אם כל סיבוך”
|
יוסי שריד רואה בכיבוש השממה בבתים, שדות וחממות, מטעים כרמים ויקבי יין, מכללות, בתי ספר וגני ילדים – מכשול לשלום. האם לא די בזה, כדי להבהיר את טיב השלום שהוא מכין לנו?
ב”ה
ירושלים, ד’ בחשון, התשס”א
שלום,
יוסי שריד רואה בהתנחלויות “אם כל סיבוך”. יוסי שריד רואה בכיבוש השממה בבתים, שדות וחממות, מטעים כרמים ויקבי יין, מכללות, בתי ספר וגני ילדים – מכשול לשלום. האם לא די בזה, כדי להבהיר את טיב השלום שהוא מכין לנו?
מוסי רז טוען, כי אילו הקדימו להפקיר את קבר יוסף לידי אלה שהפכו בו כל אבן למען ה”שלום”, היתה הממשלה פטורה מלהקריב בו קרבן נוסף ל”שלום”. מוסי פסק: “מי שמתנחל, שלא יתבכיין”, על פי מיטב הלכסיקון של ההוא, שפרופלורים לא הזיזו לו.
הגידו יהודים, האם האמנתם באמת, שהאנשים האלה רוצים להביא לכם שלום? לאיזה שלום ציפיתם מאנשים שהמציאו סיסמאות כמו – “שטחים תמורת שלום”, “טוב שלום מארץ ישראל השלימה”, “קרבנות שלום”, “שוחרי שלום”, שהם “אנחנו”, ו”אויבי השלום”, שהם “הם”, על פי הנכדה של…. (הכוונה לנועה בן ארצי, למי שאינו זוכר)
אנשים, כמו יוסי דרוויש, לא הסתפקו באי הבאת שום תועלת לעם הזה, אלא, עשו ככל יכולתם, כדי להביא עליו חורבן. לאיזה שלום אתם מצפים מאנשים שרואים בתחיית עם ישראל בארצו, סיבוך? לאיזה שלום אתם מצפים מאנשים שנתנו רובים לרוצחיכם?
הסתכלו בפרצופיהם של החייזרים מפלאנטת ה”שלום”, בעיניהם הכבויות, בפניהן חרושות השנאה של לאה ושולה. לאלה לא היו מעולם כוונות שלום. הכח המניע אנשים להתייצב לימין רוצחיהם ולהציגם כקרבנות שוחרי שלום, ולשמאל עמם המעונה ולהציגו ככובש מדכא, היא שנאת ישראל. יצר שאינו ניתן לריסון לנקום בעם שלתוכו נולדו על כרחם.
יהודים, עיצרו אותם לפני שיהיה מאוחר מדי! חנה אייזנמן